נחום אברהם יעקובוביץ'

		יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: שפה לא אנציקלופדית.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הרב נחום אברהם יעקובוביץ (ט' תמוז תרפ"ו – י"ח בחשוון תשפ"ב) היה מוותיקי ומנכבדי קהילת חסידי חב"ד ליובאוויטש באנטוורפן שבבלגיה.

תולדות חיים

נולד בהונגריה בט' תמוז תרפ"ו, להוריו הרב שמעון יעקב ומרת בריינדל (לבית יעקובוביץ) אוהר, בהיותו כבן שנה, עברו הוריו עם הילדים לעיר אנטוורפן בבלגיה.

במשך 8 שנים שקד על תלמודו בבית הספר המקומי 'יסודי התורה'. בשלהי שנת תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השנייה, ובמהלך שנת ה'ת"ש הגיעו הכוחות הגרמניים לשערי בלגיה. רבים מיהודי העיר ברחו מבעוד מועד לכיוון צרפת שעוד הייתה אז נקייה מהכיבוש הגרמני. גם משפחת אוהר נדדה לצרפת. היה זה בתחילת הקיץ, ונער הבר מצווה נחום אברהם לקח עמו מחזור תפילה לחג השבועות וחומש במדבר, זאת משום שהסברא הייתה שתיכף יובסו הגרמנים בידי הצרפתים ויהיה אפשר לחזור הביתה לאנטוורפן. לפועל, נדדו בני המשפחה ממחנה פליטים אחד למשנהו וגם צרפת נכנסה למערבולת המלחמה.

בצרפת

לאחר כמה השתדלויות מצד בני משפחה בארה"ב, התקבלו מסמכי הגירה (אפידייוויד) והיה לשם כך לגשת לקונסוליה האמריקאית ששכנה במרסיי. משום כך, הורשו בני המשפחה לנדוד עד למחנה הפליטים הסמוך למרסיי. בין כל הנדודים הללו, הביע האב את כאבו על כי בנו שאמור להכנס ללמוד בישיבה מסתובב ללא מסגרת לימודים מסודרת. וגם הסביבה לא הייתה של שומרי תורה ומצווה. ואז נודע לו שבעיר מרסיי הסמוכה קיימת ישיבה בהנהגתו של הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, בן דודו של הרבי.

היה זה המפגש הראשון של נחום אברהם הצעיר עם דמות של חסיד חב"ד. באנטוורפן היו חסידים מחצרות שונות ואף רבנים ואדמו"רים שהנהיגו קהילות, אבל לא היה בנמצא בית כנסת חב"די או חסידי חב"ד שפעלו וכו'. כשניצבו לפני הרש"ז אמר האב "אנחנו מהעיר אנטוורפן. בני למד והצליח בילדותו, ויכול להיבחן במסכת נדרים. אנא קבל אותו כתלמיד. מי יודע מה יהא עליו באם יסתובב אתנו במחנות, ספרים אין לנו כי ברחנו מהאויב". הרש"ז ניסה לומר שאין לו מוסד חינוך לנערים צעירים אלא רק ישיבה לבחורים מבוגרים, אך האב התחנן, ובראות הרב ש.ז. שניאורסון את הרצון הכנה שאל את העלם הצעיר באם מסכים להישאר לבדו, ומשנענה בחיוב לקח אותו תחת חסותו. הראה לו את מיקומה של מסעדה כשירה, מיקומו של מלון ציבורי שאירח פליטים בחינם (כמה עשרות בחדר אחד), וסידר לו ל'חברותא' בלימוד מסכת חולין את הרב הוטנר שהיה חסיד גור.

מיד עם כניסתו לישיבה, נפעם לפגוש דמויות של בחורי ישיבה שראשם ורובם בלימוד התורה. היו אלו בחורים פליטים מישיבת "עץ חיים" שהוקמה בכפר הבלגי "היידע". ראש הישיבה הרב שרגא פייבל שפירא היה בוגר ישיבות ליטאיות אך בעל התלהבות כחסיד. מסר נפשו לטובת הבחורים, והיה ידוע באהבת ישראל שלו. ביניהם היו: האחים הרב חיים אריה זילברשטיין והרב שמואל מאיר זילברשטיין; הרב חיים מנחם טייכטל; הרב דוד משה ליברמן; ולאחר מכן הצטרף אליהם גם הרב אהרן מרדכי זילברשטרום.

הרב שניאור זלמן היה יהודי תלמיד חכם, עמקן, משכיל בדא"ח, איש רב פעלים בדמו ובנפשו שפעל כל העת במס"נ עבור הזולת. בין מעשה חסד אחד למשנהו, והקמת מוסד כזה או אחר לטובת הפליטים, היתומים וכו', היה מוסר לבחורי הישיבה שיעורים בחסידות. בזכרונו של הרב נחום אברהם שהמאמר הראשון שלמד מפיו היה ד"ה שחורה אני ונאווה, מליקוטי תורה על שיר השירים. ולאחר השיעור התבטא ידידו הטוב דוד משה (לימים הגאון החסיד הרב דוד משה ליברמן, רבה של העיר אנטוורפן) כשנכנסתי לשיעור היה לי 'שחור', ובסיום השיעור 'נאווה' לי.

בעזרת הרש"ז נכנס לעולמה הטמיר של תורת החסידות, לטרקלין המפואר שפתח בפניו עולם חדש של מחשבה, העמקה, טעם מחודש בקיום המצוות, ובלימוד התורה בכלל. מאוחר יותר, כשכבר היו בפאריז לאחר המלחמה פגש בהרב מיכאל ליפסקר (לימים השליח הראשון שנסע למרוקו, לאחר הסתלקות הרבי מוהריי"צ נ"ע), שהיה מראשוני התמימים שיצאו מעמק הבכא הסובייטי, ולמד ממנו דא"ח בהבנה והשגה. בילדותו אהב הרב יעקובוביץ' לקרוא וללמוד ספרי חקירה, דוגמת ספר עקידת יצחק, ספר הכוזרי, ועוד. אולם נפשו כמהה למשהו אחר, וכפי הנראה לאור תורת החסידות שמילאה מאז את כל ישותו. עוד מהרב ליפסקר שמע משפט שקסם לו "חסידות הינה הפילוסופיה העדינה ביותר".

לאחר שוך אימי המלחמה, לא אמר הרב שניאור זלמן נואש והקים מחדש בפאריז ההרוסה מוסדות חינוך לבנים ולבנות, ליתומים ולפליטות, וגייס את בחורי הישיבה שנדדו איתו בכל מסעות הנדודים בשנות המלחמה הארורים. גם הרנ"א גוייס למשימה, ובתור בחור צעיר נטל על עצמו הקמת בית ספר תיכון, ששילב לימודי קודש ולימודי חול, עבור ילדים יהודיים. כשניסה לטעון באוזני הרש"ז שהוא צעיר מידי למשימה, קיבל את התשובה הניצחת "ברוסיה הסובייטית הנוער הוא זה שחולל את המהפיכה". בית ספר זה לא האריך ימים, מחמת שלא היה תקציב להמשיך אותו שנה נוספת. אז נכנס לנהל סמינר לבנות, שם התחנכו גם בנות משפחות אנ"ש שיצאו מרוסיה ושהו בפאריז באותה עת. בין התלמידות היו גם מרת לאה כהן שתחי' (לבית בוטמן) אשת חבר של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א, ה'חוזר' הראשי של הרבי ומשפיע ראשי בישיבת תות"ל המרכזית בבית חיינו; מרת פרומא יוניק שתחי' (לבית פעווזנער), רעייתו של המשב"ק הרב דובער יוניק ע"ה, ועוד.

בפאריז התוודע גם לדמויות ההוד של חסידי חב"ד שיצאו מרוסיה בשנת ה'תש"ו, ובהם הרב החסיד המופלא ניסן נמענוב, הרב החסיד ישראל נוח בלניצקי ובנו הרב החסיד אהרון יוסף, הרב החסיד בצלאל וילשאנסקי, ועוד. קניינים רבים בנפשו נותרו מאותה תקופה, בה התחמם לאורם של מי שראה בהם התגלמות כל מה שלמד עד אז, על עבודת המידות, עבודת הביטול, מידת האמת, למדנות חסידית, ידיעה מקיפה בדא"ח. דמות ה'בינוני' מספר התניא כמו קמה וניצבה למול עיניו. גם ברבות השנים, היה מטריח עצמו ונוסע שעות ארוכות מבלגיה לצרפת על מנת להשתתף בהתוודעויות של חסידים אלו. באותה תקופה בשנים תש"ה - תש"ו החלו להגיע מארה"ב קונטרסים של מאמרים מהרבי מוהריי"צ, והרב נחום אברהם יעקובוביץ', מיטיב לתאר איך שהרגיש שהמאמרים הללו דיברו ממש אל הנפש שלו, על לבטיה ותכונותיה. בניגוד לספרים אחרים מחוגים אחרים, הייתה ההרגשה שזו היא התורה המיועדת לבני הדור הזה. וכן, שזוהי טעימה מתורתו של משיח קודם ביאת המשיח.

במחיצת הרבי

אך ללא כל ספק, גולת הכותרת של תקופה זו בחייו, הם החודשים בהם זכה להיות בד' אמותיו הקדושות של הרבי בשנת ה'תש"ז. כשבני משפחתו ושומעי לקחו מבקשים ממנו לספר את קורות הימים ההם, פעמים שהוא נותר בדומיה גמורה באומרו "אי אפשרי לתאר את עוצם קדושתו של הרבי". אך בעת רצון נעתר, וחוזר לאותם רגעים מיוחדים בהם זכה לראות במו עיניו את הליכותיו של הרבי.

בעת שישב עם תלמידי התמימים באנטוורפן להתוועדות לרגל היום הגדול והקדוש יו"ד שבט, סיפר להם על הפעם הראשונה בה זכה לראות את הרבי. איך שהפנים הקדושות, העדינות והאציליות, העיניים עם המבט החודר כליות ולב, עשו עליו רושם בל יימחה ומיד דבקה נפשו ברבי. מאז השתדל שלא לפספס שום הזדמנות להיות במחיצתו של הרבי. בהזדמנות אחת עקב אחר הרבי בשבת אחר הצהרים, וגילה לתדהמתו שהרבי למד במשך שש שעות ברציפות ללא הפסקה, בחום נורא ששרר באותה תקופה, 'המשך' של מאמרי חסידות מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע.

באותה התוועדות אף ניגן באיטיות ובטון מיוחד את ה'ז'עבינער הארץ' שספוג בלחלוחית חסידית, כפי שקיבל מזקני משפיעי אנ"ש מהדור הקודם. לאחר שכולו היה בשרעפים, גילה באוזני הבחורים כי אחד הדברים המיוחדים שקירבו אותו לעולמה הפנימי של חסידות חב"ד היו אלו הניגונים. הוא ביאר בהרחבה ובטוב טעם מה המשמעות של ניגון חסידי ומה טמון בכל ניגון, וסיפר איך שבזמן המלחמה כשהתחבאו בשדות וליקטו מזון עבור בני החבורה, הוא היה מפזם ומנגן ניגוני מחשבה עמוקים אלו וזה מה שהיה מחזיק אותו. את הניגון המיוחד הוא כינה 'ניגון מגן עדן' והסביר שכאשר זכה להיות במחיצת הרבי בפאריז בשנת ה'תש"ז ניגנו את הניגון הזה, וההתרוממות וההתעלות שהייתה באותו מעמד, זכורה לו כמצב של התאחדות הנשמות ללא גופים כלל, ממש אווירה של גן עדן.

בהזדמנות אחרת שח לבני המשפחה, כי ההתוועדויות עם הרבי באותה תקופה רוממו את המשתתפים לעולם רוחני עליון, בבחי' עולם העשייה הרוחני. הניגונים שהשתפכו מפי הנוכחים, בין השיחות העמוקות ודברי הדא"ח שהשמיע הרבי, היו מלאי תשוקה וגעגועים, חדורים ברגש חסידי לוהט, והמתיקות שלהם חדורה בעצמותיו עד עצם היום הזה.

עוד אמר לימים, כי באותה תקופה הונח אצלו לראשונה הענין של "שכינה מדברת מתוך גרונו" בפשטות. כאשר זכה לראות ולשמוע, איך שהרבי יושב ושופע מתורת הנגלה והחסידות, דרוש וקבלה, ממש כמעיין הנובע מכל חלקי פרד"ס התורה. פנים אל פנים זכה לפגוש דמות של "צדיק נשגב". יהודי שכל מהותו אומרת וזועקת "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

באנטוורפן

עם סיומה של המלחמה האיומה והשואה הנוראה, עזבו רבים רבים את אדמת אירופה הספוגה בדם יהודי, לארץ ישראל או לארצות הברית וארצות אחרות. הרנ"א שהתאחד מחדש עם אמו שם פעמיו בעקבותיה לביתם באנטוורפן שם התיישבו מחדש.

על גורלו של האב שמע רק לאחר המלחמה. היה זה בעת שהגרמנים כבר העמיקו את הכיבוש בצרפת, והיה מסוכן להסתובב ברחובות. האב ר' שמעון יעקב חזר מבית הכנסת ועיניו הבחינו בילד יהודי המתגולל ברחוב, קפוא ועזוב ורחמיו נכמרו. מיד כשחזר לביתו חיפש מעיל ובגדים חמים על מנת להביא לילד, אך האם התחננה בפניו שלא ייצא לרחוב ששורץ חיילים גרמנים או משתפי הפעולה הצרפתים. משראתה שהתחינות לא הועילו, ניסתה לחסום את דלת היציאה של הדירה בה התגוררו, אך האב בשלו, בעודו אומר בקול "מ'דארף האבן מסירות נפש פאר אהבת ישראל"! יצא את הדלת. יצא ולא חזר עוד. לאחר שנתן לאותו ילד יהודי קפוא את המעיל החם, נתפס בידי המרצחים ונשלח למחנות ההשמדה, שם עלה בלהב השמיימה, ולא נודע יום פטירתו ומקום קבורתו.

יחד עם חזרתו ללימודים סדירים וכניסתו בעול פרנסת הבית, החל לארגן סביבו חיים חסידיים בנוסח חב"ד ליובאוויטש, עסק בהפצת חסידות, במסירת שיעורים, בכתיבת והעתקת דא"ח מקונטרסים וספרים שהיו בידו. שעות על גבי שעות ישב ותקתק במכונת כתיבה העתקות עבור מבקשי ה', ועם עותקים אלו סבב בבתי הכנסת ובתי המדרש להפיץ דבר ה', ארגון התוועדויות חסידיות ביומא דפגרא, וקביעת שיעורים בלימוד דא"ח, ועוד.

היה נוהג לשלוח בקביעות דו"חות לרבי מזמן לזמן.

אחד מיוצאי הונגריה שהיה פעיל באגודת ישראל ולימים אף שימש חבר כנסת מטעמה, הרב שלמה יעקב גרוס, הגיע לאנטוורפן בכדי לאסוף כסף, ושם ראה את הבחור שמאוד מצא חן בעיניו, והוא הציע את השידוך עם רעייתו מרת לאנא וויינברגר. בחודש אדר ה'תשי"ד נסגר השידוך וביום כ"ף מרחשוון ה'תשט"ו התקיימה החתונה ברוב עם בארץ ישראל. לאחר מכן קבעו מושבם באנטוורפן שם התגוררה האם מרת בריינדל והאח ר' אליקים.

ביום ראשון, י"ח חשוון תשפ"ב, נפטר באנטוורפן שבבלגיה, ונקבר בירושלים.

משפחתו

• בנו, הרב יונה אלימלך יעקובוביץ - ירושלים. ראש ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש - קריית גת. רעייתו הרבנית פשה הדסה, בתו של הרב שמואל אלעזר היילפרין.
• בתו, מרת ברכה מירל זילברשטרום - ירושלים. נשואה להרב טוביה זילברשטרום, רב בית הכנסת שיכון חב"ד.
• בנו, הרב שמעון יעקב יעקובוביץ - בורו פארק, ארה"ב.