נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־01:10, 9 באפריל 2021 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "<ref>" ב־"{{הערה|")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן הוא לשון ספר יצירה[1] המתאר את הקשר העמוק שבין הדרגה הגבוהה ביותר לדרגה הנמוכה ביותר, ואת חשיבות המעשה הגשמי על פני הכוונה הרוחנית.

הסבר העניין

כיוון שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים{{הערה|תנחומא נשא טז</ref>, לכן דווקא בדברים הכי נמוכים, בעולמות התחתונים, מתגלה העצמות. באמת זה מגיע מתאוותו - רצונו העמוק של הבורא, שנעלה מכדי להצטרך הסברים כלשהם[2].

אמנם בחסידות{{הערה|לקוטי תורה תחילת פרשת שלח</ref> מביאים לעניין זה הסברים ומשלים, ומהם:

  • כדי להעביר דבר שכל פשוט, אפשר לומר אותו. כדי לגלות דבר שכל יותר עמוק, אי אפשר לגלות אותו בשלמות, מפני עומקו, אלא חלק ממנו צריך רק לרמוז. (כלשון הידוע: די למבין). שכל יותר עמוק אי אפשר לפרש אותו בכלל, אלא אפשר רק לרמוז אותו. והרמז צריך להיות בגשמיות - פנטומימה. רק כך השכל העמוק יכול קצת להתגלות.
  • כאשר יש יהלום עליו חרוט כמה מילים, בגלל שהאבן מבהיקה אי אפשר לראות את האותיות. רק כאשר חותמים עם האבן על שעווה פשוטה, האותיות יכולות להתגלות.

דוגמאות

  • לאחר מתן תורה, המצוות שמקיימים רובן ככולן גשמיות. מדברות על עניינים מגושמים. למשל תפילין מעור בהמה, ציצית מצמר בהמה וכן הלאה. כאמור - בבסופן - במעשה בפועל מתגלה התחילתן - רצון ה'{{הערה|לקוטי תורה פרשת נשא כה א</ref>.
  • יריעות המשכן היו מעורות של בהמות - סוג החי. לעומת זאת, בבית המקדש, שהוא בית קבוע לקב"ה, הקירות עשויות מאבנים - דומם. וזה כי כאמור: ב'סופן' - בדומם - מתגלה ה'תחילתן'. (וזה דווקא בבית המקדש שהיה בית עולמים).{{הערה|תורה אור פרשת ויגש</ref>
  • גוף האדם שונה מהגוף של שאר בעלי החיים בעולם. כל בעלי החיים, גופם נברא ביחד עם נשמתם. ואילו האדם נברא בתחילה עפר דומם, ורק לאחר כך נכנסה בו נשמה. ובזה המעלה של האדם מתבטאת. בכך שהוא סופן - עפר דומם והעפר הזה מחובר עם תחילתן - נפש אלוקית{{הערה|תחילת התורה אור.</ref>.

בעולמות

ערך מורחב – יש מאין

מבואר{{הערה|ראה אגרת הקודש - סימן כ'</ref> כי עולם העשייה הגשמי, שהוא הדרגה הנמוכה ביותר בסדר ההשתלשלות של העולמות, התהוותו היא מן העצמות. לא שייך לומר שהתהוות יש מאין היא בכח של גילוי וספירה כלשהם, מאחר שאין מציאותם מעצמותם והם לא יכולים להעביר תכונה זו ליש הגשמי. רק העצמות, שמציאותו מעצמותו, יכול לברוא יש מאין.

בספירות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

ספירת המלכות, שהיא הספירה האחרונה, קשורה בספירת הכתר, שהיא הספירה הראשונה. את ביאור הענין מבאר אדמו"ר הזקן בסידור שלו [3] שדווקא מכיון שספירת המלכות היא התחתונה מכל הדרגות הרי היא צריכה את ההארה המיוחדת של כתר שהיא הנעלה מכל הספירות. בנוסף - במלכות שהיא האחרונה מכל הספירות מתאספים כל הספירות בדומה לכתר שהיא מקור כל הספירות[דרושה הבהרה].

הערות שוליים

  1. פרק א' משנה ז'
  2. כלשון אדמו"ר הזקן: על תאווה לא שייך שום שאלות
  3. עה"פ מלכותך מלכות כל עולמים