הלכה

הלכה היא השם הכולל לכל ציוויי התורה הנוגעים למעשה בפועל בעולם. בניגוד למשא ומתן והדיעות השונות של התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים, שנחשב 'לימוד תורה'.

פסק הלכה נקבע על ידי רב, המקבל כח זה על ידי סמיכה לרבנות.

קבלת סמיכה

ערך מורחב – סמיכה לרבנות

בחסידות חב"ד ישנה הקפדה מיוחדת על לימוד הלכה למעשה, עד לקבלת סמיכה לרבנות.

לימוד 'אליבא דהלכתא'

לימוד 'אליבא דהלכתא' (- מילולית: לפי ההלכה) הוא לימוד מתוך מטרה להגיע להלכה פסוקה. ופירושו שגם כאשר לומדים נגלה, גמרא וראשונים, צריך שתהא מטרה ללמוד את ההלכה הפסוקה כפי שהיא מסוכמת ונפסקת בשולחן ערוך. ישנן מסקנות שונות העולות מתוך הפלפול בסוגיא, אך כאשר האדם רואה את ההלכה הפסוקה ומשתדל שמסקנותיו הלימודיות יהיו בהתאם, לימודו הוא באופן מיושר ואמיתי יותר.

אדם שהינו ירא שמים יש לו חשש ומורא מיוחד לכוין להלכה הפסוקה, כדי לכוין לרצון העליון. יש לו חשש מכך שפסיקתו לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, ולכן יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, וביטול הישות וסברותיו הוא, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר 'טעיתי' ואז הלימוד הוא אחר לגמרי.

כחו של פסק דין

בתורת הרבי מודגש באופן מיוחד כחו של פסק דין, שפועל על העולם בפועל. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בעובדה שבדבריו בשבת לאחר שהוגש לרבי הפסק הדין שהרבי הוא מלך המשיח, קישר את הפסק להחלטת ארה"ב ורוסיה לצמצם את תקציבי הנשק באופן משמעותי ולהמירם לכלכלת המדינה. גם ביחס לעניינים נוספים שהתרחשו בדרכי העולם, ביקש הרבי פסק דין של רב.

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה

מובא בגמרא שאין לאדם ליפטר מחבירו אלא מדבר הלכה. הסיבה לכך היא מכיון שעל ידי משא ומתן בעסק התורה ישנה רתיחות הדמים, וכמאמר הגמרא "אוריתא הוא דקא מרתחא ליה". על אף שהחמימות באה כתוצאה מעסק התורה, אך מכיון שמדובר כצואה מהמשא ומתן של האדם וסברותיו העצמיות, יכול הדבר להגיע לאמירות של "אין לו מוח בקדקדו". מכיון שהתורה נתלבשה בשכל ונפש הבהמית, לכן כגודל הסברא הבאה מהנפש הבהמית כך גודל הישות, ולמרות שמדובר בשכל אלוקי, יכול הדבר למצב של פיטור ופירוד הכי גדול להפרד מדרך המלך מלכו של עולם, וכמובן שאם יפטר מחבירו במצב כזה יכול הדבר להגיע לידי פירוד, שהרי גאווה היא המקור לכל המידות רעות שבעולם.

כך גם כאשר מדובר "ליפטר אדם מחבירו" לגבי אדם העליון, כאשר אדם לומד, כידוע שצריך הוא להתחיל את לימודו מתוך תנועה של ביטול ולימוד לשמה, ואחר כך צריך הוא ליפטר ולללכת ללימוד של מתוך הבנה והשגה, אז לא יפטר לגמרי ללימוד סברותיו העצמיות, אלא יחתור לדעת את האמת ואת ההלכה הפסוקה, במצב כזה, כאשר יש לו חשש מכך שההלכה הפסוקה לא תהיה עולה בקנה אחד עם רצון העליון, יש לו הכנעה ורצון מיוחד להגיע להלכה הפסוקה, ולכן אופן הלימוד שלו הוא אחר, והוא לא ימנע מלהודות על האמת ולומר טעיתי.

אמת לאמיתו

בחסידות מבואר שהלכה הפסוקה בתורה היא בדרגת האמת של - אמת לאמיתו, משום שאין כנגדה שום מנגדים או חולקים, וענינה היא כמו ספירת התפארת, שגם גבורה וגם חסד מסכימים עמה.

מטעם זה שרש ההלכות הוא בשם הוי' משום ששרשו של אמת לאמיתו, ושרשו של ספירת התפארת המחבר את כל הצדדים וההפכים, הוא בעצמות א"ס, שאף הוא אמת לאמיתו, מה שאין כן דברים שהם רק אמת מצד עצמם (ולא שאין מנגדים אליהם), הם רק מושרשים באלקותו של ה' שהוא התפשוטותו, שהוא גם אמת אך אינו אמת לאמיתו, ומצד זה נאמר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שכששני שיטות חולקות, וודאי שניהם אמת, אך הם משם אלקים.

כל השונה הלכות בכל יום

מובא בגמרא "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". ישנם כאלה שעליהם אמרו חז"ל שיש להם "חלק לעולם הבא" שזה מורה רק על רבע, משום שמקבלים רק מרבע שם הוי' שהוא האות ה' האחרונה, וזהו רק הארה משם הוי', אמנם הלומד הלכות בכל יום הוא "בן" עולם הבא, ובן יורש את הכל, וזאת משום שההלכות מושרשות בעצמותו של ה'.

ראו גם

• מרא דאתרא
• בית דין
• סמיכה לרבנות