דוד צבי הילמן

הרב דוד צבי הילמן בן ר' אשר ומרת מרים דבורה הילמן. אימו היא ביתו של הרב יהושע דוברסקין ורעייתו מרת מוסיא בת הרב דוד צבי חן. עסק בהדרת ספרים.

תולדות חיים

נולד בשנת תרפ"ו כחודשיים אחר פטירת סבו החסיד הגאון הרב דוד צבי חן ונקרא על שם סבו.

כבר מצעירותו נכרו בו כשרונות ברוכים, היה שקדן גדול בקי וגם דקדקן, אך היה בעל תוקף גדול ונהג לבקר קשות, מי שלא נראה בעניו.

אביו שהיה חסיד של הרבי מהוריי"צ התייעץ עם הרבי בשנת תרצ"ז אודות אופני חינוכו של הילד דוד צבי, והרבי כותב: אם כי כל הדברים האמורים במכתבו וטעמיהם נכונים המה, אבל עיקר העקרים היא ההדרכה הטובה ולתת מזון להרגש החסידותי הנוזל בדמי עורקיו. - היינו כבן למשפחה חב"דית מפוארת כל כך מהראוי שימשיך ללמוד בישיבות חב"ד.

בשנת תש"ח ביקש אביו אצל הרבי לכתוב אל בנו, ומענה של הרבי הוא: כשתהי' הזדמנות הראוי' אכתוב לבנו שי' ביחוד, ולעת עתה מטובו לפרוש שלומו.

בצעירותו כתב לרבי ואף נהג לבקש ברכה מהרבי.

בצעירותו ביקר הרבה המשפיע הרב חיים שאול ברוק באותה תקופה למד בישיבת פוניבז', ונמנה עם עשרים הבחורים הראשונים שלה, וגם בזקנתו זכר לטובה את המשפיע, ואף התראיין לרב מנחם מענדל קסטל לספר עליו.

היה תלמיד של הגאון הרב חיים נאה שאף מצטט אותו בכבוד גדול, ואף כתב לו מכתבי ידידות, אך כשחש שסטה מדרך חסידות חב"ד לדרך המתנגדים, גער בו שאין דרך חסידים לדבר בשבח ובמעלות עצמו.

מכתב הגאון הרב חיים נאה לרב דוד צבי הילמן - חלק א

עם השנים התקרב יותר ויותר לחוגי החזון איש ועזב את דרך החסידות ואף נהפך להיות שונא לדרך החסידים.

הרבי התבטא עליו ועל הרב שלמה ברמן שכואב לו שיהודי שמגיע מגזע חסידים לא לומדים חסידות, ומסיתים נגדה. [[קובץ:מכתב2חייםנאהלהילמן|שמאל|ממוזער|250px|מכתב הגאון הרב [[חיים נאה] לרב דוד צבי הילמן - חלק ב]] היה בעל כשרונות גדולים ונחשב לחריף ובקי עצום. אך עיקר כוחו וגדולתו של בההדרת כת"י ובענייני גרסאות ומנהגים ולשונות ספרים וכדומה. היה נוהג להגיה מסברא ולהשלים חסרונות שנשמטו מפני הדומות. היינו ששני משפטים סמוכים המסתיימים באותה מילה, המעתיק/מדפיס השמיט בשגגה אחד מהם, בד"כ מפני שהדמיון הטעהו לחשוב במבט ראשון שמשפט אחד שנכפל יש לפניו, וכך דילג עליו הבחור הזעצער הלאה, והרבה הגהה מפני סברתו.

על אף שזנח דרך החסידים, יש אומרים ששמר על נוסח התפלה של אדמו"ר הזקן.

נפטר ב-כ"ז באלול תש"ע.

הוצאה לאור

• בתשי"ג, בהיותו בן 27, הוציא הילמן את הספר "אגרות בעל התניא ובני דורו", המכיל את "כל האיגרות, התשובות והתעודות, שיש להן שייכות לאדמו"ר הזקן, בין שנכתבו על ידו ובין שנכתבו על ידי בני דורו אליו או אודותיו". הוא כתב שם כי בשל יוקר הדפוס נבצר ממנו להוציא את החלק השני, שהיה אמור לכלול עניינים נוספים הקשורים בבעל התניא, ובהם פסקי הלכה שלו וכן השמטות של מספר סימנים בשולחן ערוך הרב. הספר בנוי בעיקרו ובכללו על הארכיון של האדמו"ר הרב ברב"ש נכדו של האדמו"ר מוהרש"נ מבאברויסק. עבודה גדולה ומדעית עשה בספרו זה, אבל הוא בנוי בעיקר על חומר שהי' לפניו בארכיון ברב"ש, ולא הוצרך לחטט בספריות.
• פירוש הרשב"ץ על ברכות, בתוספת הגהות, הערות ומראי מקומות (תשל"א)
• שיטה קדמונית על מסכת קידושין, לחכם קדמון מזמן הרמב"ן (תשל"ב; מהדורת צילום נדפסה בשנת תשמ"ד).
• ספר האגרות, הנקרא בלשון ערבי כתאב אלרסאיל, לרבנו מאיר ב"ר טודרוס הלוי המכונה אבו אלעפיה (פורסם בתוך ספר זיכרון בית אהרן, תשס"ג).
• נושאי מאמרים שפורסמו במהלך השנים ב'צפונות': ‫נוסח ברכת המינים,‫ לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים, לעזי רש"י,‫ הערות בתרגומי ספר המצוות ופירוש המשניות.
• כמו ערכים באנציקלופדיה התלמודית, בהם: הפרשת תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, חציצה, טעמים, כתובה, כתובת בנים דכרין, וכתובת יבמין.

רמב"ם מהדורת פרנקל

אך בלי ספק גולת הכותרת של עבודתו היא כאשר נקרא בתחילת שנות הלמדס' על ידי הרב שבתי פרנקל לעמוד בראש המערכת שההדירה והוציאה את משנה תורה לרמב"ם במהדורה חדשה, ובמשך כארבעים שנה התווה את דפוסי פעילותה. הילמן ערך גם את ספר המצוות לרמב"ם שבהוצאה זו.

בהוצאת פרנקל נהג איפה ואיפה לפי המסורת הלטאית מי נחשב שראוי להזכירו ולמי שלא, ולדוגמא הרב יוסף קאפח הרב אברהם יצחק קוק ועוד מוחרמים בספר בטענות שונות ומשונות, ובעיקר בהחלטתו מי ראוי להכניס ומי לא.

על פי החלטו הוחרם שמו של הרבי בכל סדרת רמב"ם מהדורת פרנקל, אך הרבי מאוד אהב את עבודתו, והגה בהוצאה זו וציין לה רבות, מספרים שספר זמנים הגיע לרבי לפני חג הפסח, והרבי התבטא שהספר גרם לו ל"ליכטעקע פסח" (פסח מואר).

הגניזה החרסונית

בחלקו האחרון של הספר אגרות בעל התניא ובני דורו עוסק בגניזה החרסונית. הילמן עסוק בהפרכת מהימנותם של המסמכים. טענותיו הועלו בפני הרבי שהאריך לענות עליהן בכמה מכתבים.

הילמן, שעזב בצעירותו את חסידות חב"ד, ראה צורך להצדיק את עזבתו, וגרס מלחמה ברבי, וכל מענותיו של הרבי אליו הביא אותו להוסיף ולגדף, ועל כן הרבי פסק מלענות לו.

כנ"ל, סוגיית הגניזה החרסונית פיתחה אצלו רגש של מלחמה של ממש נגד הרבי, ואף שנים לאחר מכן, לא נרגע וקידש את המלחמה ברבי על רקע מעשה זה.

כאשר ביקשו ממנו לפרסם בקובץ אור ישראל ממונסי שנערך על ידי הרב גדליה אובערלנדער ומכניס גם מחסידי מחב"ד, התבטא שאינו יכול לשתתף בו שכן זה יותר מדאי חב"די עבורו.