יש מאין
יֵשׁ מֵאַיִן הוא ביטוי המקובל בחסידות, לתיאור התהוותה של ישות כלשהי שמקורה הוא אין, זאת בניגוד להתהוות של עלול מעילה - יש מיש. המושג של "אין" בא לתאר מצב בו הנאצל והנברא מתכללים לגמרי במקורם - אור אין סוף, ובו הם מרגישים שאינם מציאות נפרדת מאלוקות, ולכן נחשבים לאין.
תחילת סדר השתלשלות היא היווצרות הדרגות שנקראות "יש" - שבהם ניתן לחשוב ח"ו שיש מציאות נפרדת מאלוקות, מה"אין" - דרגות האלוקות שבהם מורגש שאין שום מציאות מלבד הקב"ה בעצמו. משל לזה - זיו השמש, כשהוא מאיר בארץ הרי הוא נחשב למציאות בפני עצמו, אך בעודו כלול בשמש - לפני שיצא מהשמש להאיר בארץ - אין לו משמעות ומציאות עצמית כלל, אלא כל מציאותו היא השמש בלבד.
מדוע המקור נקרא אין
הביטוי 'יש מאין' תקף רק במקרה של התהוות דבר חדש, שבאין ערוך למקורו, עד שמקורו נחשב כאין ביחס אליו. באין עצמו ישנם שני שלבים: האור אין סוף עצמו בדרגת הכתר שבו הנברא הוא אין מוחלט ומתכלל לגמרי במקורו, והדרגה השניה היא דרגת החכמה שעליה נאמר "והחכמה מאין תמצא", שהוא ממוצע בין אין ליש, בבחינת כח ההיולי שהוא ממוצע המחבר בין אין ליש.
בריאה בכל רגע מחדש
דבר שנוצר יש מאין, על היוצר "ליצור" אותו בכל רגע מחדש. לכן הקב"ה מחדש את בריאת העולם שהייתה יש מאין, בכל רגע ורגע. ואכן בתורת החסידות מבואר כי למעשה גם היש נחשב לאין מכיון שאין לו מציאות אמיתית ועצמאית, שהרי בכל עת ה'אין' האור אין סוף מחדש ומהווה את כל הבריאה, וזו היא משמעות הפסוק "אין עוד מלבדו".