דביקות
דביקות הוא מצב בו אדם שקוע במחשבה עמוקה על מציאות הקב"ה ופעולותיו, ושוכח על העולם הגשמי בו הוא חי, כתוצאה מהתבוננות באלוקים. בתורת החסידות מדובר רבות על הדבקות ודרכי ההתבוננות המובילים אליה.
לרוב, כהקדמה להתבוננות הביאה לדביקות יש ללמוד בתורת החסידות על העולמות הרוחניים ועשר הספירות ועוד. לעיתים רבות נעזרים המתבוננים גם בניגון חסידי בשעת עבודת התפילה.
עניינה
הדביקות ענינה קרבה רוחנית להקב"ה הבאה מתוך הרגש של האהבה. זו היא ענין הקרבן שהוא מלשון דביקות, ועל כך מובא כי המלאך מיכאל נקרא גם בשם כהן גדול, שמקריב נשמות על גבי המזבח, שמקריבן בדביקות האהבה שמשפיע בהם. ובפרטיות יותר, ישנם שני בחינות כהן גדול: הראשון הוא מיכאל, שעניינו הוא אהבת עולם הנמשכת מבחינת חסד לאברהם, והשני הגבוה יותר הוא בחינת אהרן כהן גדול שענינו הוא אהבה רבה הנמשכת מזקן אהרון שיורד על פי מידותיו.
עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא, כמו שכתוב ישקני מנשיקות פיהו וכו' כנודע. ועל זה נאמר ובכל נפשך, שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומדות ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה לדבקה כולן בו ית', דהיינו המדות במדותיו יתברך מה הוא רחום וכו'. והשכל בשכלו וחכמתו יתברך הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא. וכן המחשבה במחשבתו יתברך והדיבור בדבר ה' זו הלכה וכמו שכתוב ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך. והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים, כמו שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וכו' כנודע במקום אחר. וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד, כשהיא מחמת אהבה[1].
הדביקות והאמונה - חד הם. כגודל אמונתו של האדם, כך הוא דבוק בהקדוש ברוך הוא. לכן גם כל עוד האדם מאמין ודבק בקב"ה, לא ייתכן שיקרה לו דבר רע. וכמאמרו של התולדות יעקב יוסף על הפסוק "עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי" שנאמר לאחר שבני ישראל ביקשו לרגום את משה רבינו באבנים, כי עד עכשיו אף שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם, משא"כ עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא, ועל פי מאמרו של הבעל שם טוב כי האמונה היא דביקות[2].
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ אגרת התשובה - פרק ד'
- ↑ כתר שם טוב ח"ב ע' רסז