יצחק הוטנר
| יצחק הוטנר | |
|---|---|
[[קובץ: |250px]]ראש ישיבת חיים ברלין | |
| הרב הוטנר | |
| לידה | אדר תרס"ו |
| וורשה | |
| פטירה | כ' בכסלו תשמ"א |
| מקום פעילות | ניו יורק |
| השתייכות | ליטא |
| רבותיו | רבי חיים מבריסק |
| תלמידיו | רבי נחום פרצוביץ |
הרב יצחק הוטנר (אדר תרס"ו - כ' בכסלו תשמ"א), הידוע גם בכינוי הפחד יצחק, היה ראש ישיבת רבינו חיים ברלין בברוקלין, ומחשובי המנהיגים האורתודוקסים ביהדות ארצות הברית במאה העשרים.
תולדות חיים
נולד בעיר ורשה שבפולין, ולמד בצעירותו בישיבת סלובודקה שבעיר קובנה בליטא. כבר שם הוכר כ"עילוי", ובתרפ"ה נשלח לחזק את הישיבה אשר הוקמה בארץ ישראל, בעיר חברון. שם התוודע לראשונה לרב הראשי של ארץ ישראל באותם ימים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר השפיע רבות על דרכו הרעיונית והרוחנית (במכתב הבקשה להסכמתו של הרב קוק לספרו "תורת הנזיר" פנה אליו בלשון: "הוד כבוד אדמו"ר הגאון הגדול עטרת ישראל וקדושו מרן ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א"). בחורף תרפ"ט (חודשים מספר לפני הטבח בחברון), חזר לוורשה, ועבר לזמן קצר ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. בתרצ"ב כתב את ספרו "תורת הנזיר", חידושים על מסכת נזיר. על ספרו זה קיבל את הסכמת רבני ליטא, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנה והרב אברהם דוב כהנא-שפירא מקובנה, ואת הסכמת הרב קוק, מארץ ישראל. בהוצאות האחרונות לא נדפסו ההסכמות.
בתרצ"ה, לאחר שנה נוספת בה שהה בארץ ישראל, עבר הרב הוטנר להתגורר בברוקלין שבניו יורק, ומונה בתרצ"ט לראש ישיבת רבינו חיים ברלין, הישיבה הוותיקה ביותר בברוקלין. בהנהגתו הכריזמטית פרחה וגדלה הישיבה, והפכה לבעלת שם בעולם התורה בארצות הברית - כישיבה שאינה נופלת במאום ממקבילותיה במזרח אירופה. הוא שילב בישיבה מוטיבים חסידיים וליטאיים, דבר שהתבטא במיוחד בשבתות ובחגים, בהם נהג לשלב דרשה תלמודית ופילוסופית בטיש חסידי ובשירה.
בת"ש הקים ישיבה נוספת לצעירים בוגרי תיכון, אשר הצטרפו אליה מאות תלמידים. הרב הוטנר תמך בשילוב לימודי הקודש בלימודי חול, והשתלבות התלמידים בעולם העבודה הכללי, ואף ניסה ברוח זו להקים קולג' המשלב לימודי תעודה עם לימודים ישיבתיים. בנושא זה נתקל בהתנגדויות של רבנים, כגון ראש ישיבת לייקווד, הרב אהרון קוטלר, אשר התנגדו לכל שילוב של תוכני חול בישיבות.
הרב הוטנר אסר על תלמידיו ללכת לשמוע את דרשותיו של רבי יוסף דב סולובייצ'יק - על אף שאחיו, הרב אהרון סולובייצ'יק, לימד בישיבתו.
בסוף שנות ה-60 (בין תשכ"ה לתש"ל) החל לתכנן הקמת ישיבה בישראל, ועל כן ביקר בארץ לעתים תדירות. בשנת ה'תש"ל, בדרכו לארץ, נחטף המטוס עליו שהה עם אשתו, בתו וחתנו על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, והוא הונחת בעל כורחו בירדן, עד לשחרורו. בשנת ה'תשל"ט עבר להתגורר בירושלים, כאשר הוקמה בשכונת הר נוף שבעיר, ישיבה המבוססת על הגותו בשם "ישיבת פחד יצחק" וכן כולל אברכים בשם אור אליהו. בהיותו בארץ ישראל שימש גם כנשיא מכון ירושלים והיה מעורכי אוצר מפרשי התלמוד. בחשוון תשמ"א לקה בשיתוק חלקי עד לפטירתו בליל שישי כ' כסלו באותה שנה, ונקבר בחלקת הנביאים שבבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.
עם האדמו"ר הריי"צ
הוא עמד בקשר רצוף עם האדמו"ר הריי"צ על ידי מכתבים וביקורים בימי שיבתו בארצות הברית. הקשר התרחב כאשר הוא ביקש מאדמו"ר הריי"צ שימצא עבורו תלמיד חכם שילמד איתו את תורת החסידות. לאחר כמה נסיונות לא נמצא אחר מאשר חתנו של הריי"צ, הלא הוא הרבי.
הקשר בינו לרבי התמיד לאחר מינויו, והיה שותף איתו במאבקים ציבוריים בנושאי יהדות, כמו שאלת מיהו יהודי ונסיעת האוניות הישראליות בשבת.
בביקור אצל הרבי
בספר שיחות קודש[1] מובא בנוגע לביקורו של רבי יצחק אצל הרבי כדי לנחמו על פטירת אמו הרבנית הצדקנית: רבי יצחק בא לביקור ניחום אבלים, ושאל אותו הרבי בענין מה שאומרים ואמרו אמן בקדיש. רבי יצחק התרגש מאוד ומרוב פחד ואימה ענה: אין אומר ואין דברים, אחר כך כשיצא יצא כשפניו אל הרבי (ופני קדשו של הרבי היו אז נוראים - המעתיק).
מכתביו לרבי
התכתבות ענפה של עשרות מכתבים היתה לרב הוטנר עם הרבי,שאלות בהלכה, בקבלה ובחסידות רבי יצחק שלח לרבי ארבעה מכתבים, על אודות מבצע תפילין שהרבי עורר. רבי יצחק טען במכתבו, כי היות ונפסק בהלכה שמצוות צריכות כוונה, ובפרט במצוות תפילין בה נכתב הטעם בתורה, ובה מודים כולי עלמא שהכוונה בה מעכבת - כמו במצוות ציצית וסוכה, על כן מה בצע בהנחת תפילין ליהודים שאין להם מושג מה כתוב בפרשיות אלו.
הרבי השיב לרבי יצחק בשלושה מכתבים שדי בידיעה הכללית שזהו מצווה ואין צורך לפרט יותר שאם לא כן הרי גם יהודים משלנו אינם יודעים בפירוט את הכתוב בפרשיות התפילין, ועל כרחך צריך לומר שהיום והוא יודע שתפילין הם אלו ומקיים הוא מצוות תפילין, די בכך. הרבי הביא דוגמאות רבות מההלכה לכך שאין לזה דין מתעסק. בשנים האחרונות שלח מכתב בו הוא מכחיש את הפירסומים כאילו התבטא נגד ליוובאוויטש במכתבו מכנה את מפיצי השמועה בביטוים חריפים ומבקש מהרבי לא להתייחס לשמועות אלו של מחרחרי ריב. הערצתו העצומה לרבי ניכרת בכל אחד ממכתביו
הרבי דואג לשלומו
רבי יצחק, היה עוסק רבות בתורת המהר"ל מפראג.
בשנת תש"ל טס הרב הוטנר עם רעייתו הרבנית, בתו וחתנו, לביקור בארה"ק עם מטוס אייר פראנס, ואז נחטף המטוס על ידי מחבלים מארגון 'ספטמבר השחור'. המטוס הונחת בעל כורחו בירדן וסכנת מוות ריחפה מעל הגר"י הוטנר ומשפחתו.
בסמוך לאותו אירוע מבהיל, שהיה בסמיכות ליום ח"י אלול - יום הולדתו של בעל התניא ויום פטירתו של המהר"ל, נשא הרבי דברים מרגשים בבית מדרשו. לאחר שהזכיר את העובדה ש'בעל התניא' היה מצאצאיו של המהר"ל (בן אחר בן), וכן את הזיקה הרעיונית שבין ספר התניא לתורתו של המהר"ל - התייחס הרבי למצבו של הגר"י, וכה הוא אמר (מתומצת ומתורגם): היות והיום הוא יום ההסתלקות של המהר"ל מפראג (הרבי ציין שעל מצבתו מצויין שיום פטירתו הוא ח"י אלול) שביום זה הרי "עולה כל עמלו", והרי "הימים האלה נזכרים ונעשים" - שנפעלים שוב העניינים מלמעלה, לפיכך, גדול זכות המהר"ל לסייע לכל אלה ש"רותחים" ("קאכן זיך") בתורתו של המהר"ל (והכוונה כמובן להגר"י הוטנר) - "שיהיה כמו שהיה אצל המהר"ל, שאם היו זקוקים לנס הרי התרחש נס, כשהיו צריכים לנס גלוי - הרי היה נס גלוי, כשהיו זקוקים נס שלמעלה מדרך הטבע - היה נס למעלה מדרך הטבע". עד כאן דברי הרבי בהתוועדות שבת כי תבא, ח"י אלול תש"ל. ואמנם, כך היה, ובניסים גלויים זכה הרב הוטנר לצאת מהמצר אל המרחב ומאפילה לאור גדול. התקבלה והתקיימה עתירתו של הרבי וזכות המהר"ל עמדה למי שזכה לעסוק כל כך בתורתו, ולכל הנלווים עליו.
לקריאה נוספת
- הספר שמן ששון מחבריך - בעריכת הרב שלום דובער וולפא.
- שבועון בית משיח, גיליון מס' 153.
קישורים חיצונים
הסיפור עם חטיפת רבי יצחק ושיחת הרבי