חיים דובער חן

החסיד הרב דובער חן ע”ה, הידוע בפי כל “ר’ בערק’ה”, נולד בשנת תרס”ח, בעיירה החסידית נעוועל, לאביו הרב פרץ ואמו מרת חנה פרידא דבורה.

ר’ בערק’ה היה דמות חסידית אופיינית. גם לאחר שיחרורו, לא הניחו השלטונות לר’ בערק’ה חן, והם רדפו אחריו בהתמדה ובעיקשות. הוא נאלץ לרדת למחבוא למשך שנים ארוכות, בעודו נודד ממקום למקום. כמה פעמים כמעט נתפס, ורק ברגע האחרון הצליח להימלט למרות המצב הקשה, ר’ בערק’ה המשיך להתפלל וללמוד במשך כל שעות היום, בהוותו דוגמה לחסיד מורם מעם, המקפיד על מנהג קל כמו על מצווה חמורה. בארה"ק בחר ר' בערק'ה להתפרנס כ'מלמד דרדקי', אותם חינך מהי 'מסירות נפש' אמיתית.

בבוקר בו נפטר הספיק להניח תפילין. כמה שעות לאחר מכן גברו כאביו, עיניו נעצמו והוא היה שרוי בהכרה חלקית. גם אז לא פסק פיו מלמלמל פרקי תהילים ותניא. בשעות אחר הצהרים החליטו הרופאים, לאחר התלבטות, לערוך ניתוח שאולי יציל את חייו, אולם בעיצומן של ההכנות לניתוח, השיב ר' בערק'ה את נשמתו לבורא עולם, והוא בן 82.

בליל ערב חג השבועות התקיימה הלוויה רבת משתתפים שיצאה מכפר חב"ד להר הזיתים בירושלים, שם נטמן בחלקת חב"ד.

ילדותו

בשנות ילדותו קיבל חינוך חסידי מאביו ומסבו הרב מאיר שמחה חן, שהיה מגדולי החסידים וגביר גדול.

חסידים רבים היו מתארחים בבית הסבא ר’ מאיר שמחה חן, ומהם היה בערק’ה הצעיר אוהב לשמוע דברי תורה וחסידות.

כנער לקחו סבו הרב מאיר שמחה חן אל אדמו”ר הריי”צ. כאשר נכנס הסבא ליחידות, התלווה אליו גם בערק’ה הצעיר. הרבי שוחח עם הסבא והוא מרוב התרגשות הסתתר מאחורי הסבא. לפתע הסיט הרבי את ראשו הצידה, פנה אליו ואמר: “דו זאלסט לערנען, ווייל דו דררפסט לערנען” [= תלמד, משום שאתה צריך ללמוד].

בבחרותו שקד בסניפי ישיבות ‘תומכי תמימים’ המחתרתיות בלימוד נגלה וחסידות, ואף דאג שאחיו ר’ אברהם-אהרן, ר’ דוד-לייב ור’ פייביש, ילמדו בישיבות ‘תומכי תמימים’. הוא עשה זאת ללא ידיעת הוריו, כיון שידע כי אם הוריו ישכנעו את אחיו ללמוד ‘בתומכי תמימים’, הרי שביום מן הימים הם, ההורים, עלולים להינזק בשל כך על ידי השלטונות. לכן שיכנע אותם בעצמו ללכת ללמוד בישיבות ‘תומכי תמימים’.

בעיני השלטונות לא מצאה חן העובדה שבני המשפחה ממשיכים לדבוק בדרכי החסידות, והם החלו לרדוף את בני המשפחה. כשהרדיפות לא הועילו, שולחה המשפחה מנעוול, רכושה הוחרם, והם נותרו בחוסר כל ממש. המשפחה עברה לקרמנצ’וג בה התגוררו חסידים רבים.

לאחר שנים אחדות, עברה המשפחה למוסקבה, שם מצא אביו של ר’ בערק’ה מקור פרנסה באפיית מיני מאפה בביתו, וזאת כדי שלא יצטרך לחלל שבת. בעבודה זו הצליח לפרנס בדוחק את שבעת ילדיו.

מסוחר ל’עובד’

בשנת תרצ”ג בא ר’ בערק’ה בברית הנישואין עם מרת פייגא, בת החסיד הרב שניאור זלמן קלמנסון מויטבסק.

לאחר נישואין התגורר בויטבסק שם נולד לו בנו הבכור ר’ מאיר שמחה. כמה שנים לאחר מכן, עבר להתגורר בדיטסקי סילו - שבפרברי לנינגרד, שם התגוררה קהילה חב”דית קטנה.

לאחר נישואיו נמשך ר’ בערק’ה למסחר ולעסקים. רוב יומו הוקדש לצרכי המסחר.

מחלה קשה תקפה אותו בתקופת מגוריו באזור לנינגרד. באזור זה שרר אקלים קר מאוד, ורבים שלא הורגלו לקור מקפיא שכזה, חלו. ר’ בערק’ה חלה בשחפת, מחלה שנחשבה לקשה מסוכנת. רעייתו פייגא טיפלה בו במסירות רבה כל ימי מחלתו, ולא פעם התבטא כי הוא חייב לה בגין כך.

כאשר גברה מחלתו, נואשו הרופאים מלהצילו. בני משפחתו וידידיו התפללו לרפואתו, ובמקביל הוסיפו לשמו גם את השם חיים, כסגולה לרפואה. ואכן התפילות התקבלו ור’ בערק’ה קם מחוליו, אם כי סימני המחלה לא עזבוהו עד ליומו האחרון.

לאחר שקם ממחלתו, ציוו אותו הרופאים לנפוש ביערות בהם גדלים עצי אורן, על מנת שאויר בריא יחדור לריאותיו וכך יוקל לו. תקופה מסויימת נפש בעיר ילטה שבחצי האי קרים. באותה תקופת נופש שנמשכה כשמונה חודשים, החל ללמוד בשקידה ובהתמדה ‘נגלה’ וחסידות, והתעורר לעבודת ה’.

כאשר חזר ללנינגרד כבר היה ר’ בערק’ה אדם אחר. הוא היה לאחר החלטה נפשית-פנימית לעבוד עם עצמו עד הסוף. הוא שינה את אורחותיו והנהגותיו מקצה אל הקצה; החל להתפלל ב’עבודה’, וללמוד חסידות בחיות מחודשת; אף השקיע כל מרצו בלימוד תורה במסירות נפש עם צעירי הצאן.

נידודים

בתוך הבורחים מהעיר לנינגרד בעקבות הפצצותיהם של הגרמנים בקיץ תש"א, היו גם משפחות רבות של אנ”ש וביניהם ר’ בערק’ה חן ומשפחתו. בקבוצה היו גם מספר אברכים ונערים מעל לגיל בר מצוה, וביחד היוו מניין שאפשר לבורחים לקיים תפילות כסידרן גם בימים קשים אלו.

בנסים גדולים הצליחה הקבוצה לעלות על אחת הרכבות האחרונות שיצאו את לנינגרד. ר’ בערק’ה, כמו שאר המשפחות, הפקיר את כל רכושו שנותר בעיר, ועלה על הרכבת למרות שלא ידע את יעדה. העיקר להמלט הרחק ככל האפשר.

לאחר שלושה ימי נסיעה ארוכים, הגיעה הרכבת לעיירה ירוסלבל. האוכל שאנ”ש הביאו עמם - אזל, והנשים החלו לקבץ עשבים וזרעונים מהם הכינו קציצות שהיו מרות כלענה, אך היה בהן כדי להחיות את הנפש.

לאחר מנוחה קצרה בירוסלבל, עלו ר’ בערק’ה ובני ביתו עם קבוצת החסידים על ספינת “סופיה פירובסקי” ששייטה במעלה הוולגה. הייתה זו ספינת טיולים שהפאר עדיין ניכר בה. הסכנה עוד לא תמה; מטוסי הגרמנים המשיכו להפציץ גם את הספינה, ורק בנסים גלויים לא הצליחו הגרמנים ימ”ש במזימתם (לאחר זמן נודע לחברי הקבוצה כי בדרך חזור הוטבעה הספינה מפגזי הגרמנים).

לאחר ימים אחדים של הפלגה עברו הנוסעים לספינה קטנה יותר שפנתה לשלוחה אחרת של הוולגה, עד שהגיעה לצוק גבוה מעל הנהר - בראשו קולחוז קטן בשם ‘בורטיוק’. הנסיעה כולה נמשכה כשלושה שבועות.

כשנתיים התגוררה קבוצת החסידים, ובתוכם ר’ בערק’ה ובני משפחתו, בקולחוז הזה, מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם הגדול שבחוץ. החסיד חתם בשם משרד המשפטים הרוסי...

בתחילת שנת תש”ג הגיע אל מרת מרים קליין, מנשות החסידים בקולחוז, מכתב מאחיה ר’ ישראל חוסידוב, בו סיפר כי הוא נמצא בטשקנט שבאוזבקיסטן יחד עם חסידי חב”ד רבים שנמלטו לשם בעת המלחמה. במכתבו הציע למשפחה להצטרף אליו לטשקנט עד יעבור זעם.

בני המשפחה בישרו לכל המשפחות החב”דיות בבורטיוק כי יש פתח הצלה. מיד החלו כולם בהכנות לנסיעה.

לאחר שבועיים של נסיעה ברכבת, הגיעה קבוצת החסידים לטשקנט, וחברה אל קבוצת החסידים במקום. חלקם נותרו בעיר, וחלקם, ובתוכם ר’ בערק’ה ומשפחתו, המשיכו לעיר סמרקנד הסמוכה.

עם הגיעו לסמרקנד, התבקש ר’ בערק’ה ללמוד תורה עם ילדי החסידים במסגרת סניף של ישיבת ‘תומכי תמימים’.

בתום ימי המלחמה נדד ר’ בערק’ה יחד עם קבוצת חסידים אל העיר צ’רנוביץ.

זמן קצר לאחר מכן, כאשר שמע כי חסידים רבים מתארגנים להבריח את הגבול דרך העיר לבוב, על ידי זיוף דרכונים פולניים, נסע עם בני משפחתו ללבוב, שם השתכן לזמן קצר בבית ששכר אחיו ר’ דוד לייב שהגיע לעיר כמה חודשים קודם לכן. לאחר זמן מצא דירה חלופית בה התגורר עד שקיבל לידיו תעודות וכרטיסים עמם התעתד לצאת את ברית המועצות. בכך קיווה להשתחרר מעול השלטון הקומוניסטי.

ר’ בערק’ה התכונן ליציאה, אלא שהוא לא ידע כי השלטונות עקבו אחריו כל העת, וברגע שביקש לצאת את המדינה - נתפס ונכלא.

במאסר

מתחנת הרכבת של לבוב הובל ר’ בערק’ה למרתפי החקירות, שם נחקר ועונה בעינויים קשים. השלטונות ביקשו לדעת מי ארגן את בריחת המוני החסידים דרך הגבול הפולני, אלא שר’ בערק’ה לא פצה פיו כלל.

לאחר חקירות ועינויים שנמשכו זמן רב, נגזר עליו דין מוות! נס אירע לר’ בערק’ה, ולאחר זמן המירו את העונש החמור ב-‏18 שנות עבודת פרך בארץ גזירה. לאחר מכן הקלו שוב בעונש והפעם ל-‏10 שנות מאסר.

שחרורו

רעייתו פייגא החליטה להוציא את בעלה מהכלא. בדרך-לא-דרך הצליחה לשחד במקומות הנכונים, ולאחר שלוש שנות סבל יצא ר’ בערק’ה משערי הכלא. כמה גורמים בכלא שיתפו פעולה למען השחרור, בעוד שבאופן רשמי הוא לא שוחרר. משום כך לא היו בידיו תעודות מזהות כל שהן, והוא נחשב כאסיר נמלט.

לאחר שיצא את בית הסוהר, המשיך לגור בלבוב, בה כבר לא נותרו כמעט חסידים, מלבד שני אחיו ועוד מתי מספר. כעת היה עליו למצוא לעצמו עבודה בכדי להתפרנס, אולם מציאת עבודה לאסיר נמלט, ובוודאי מבלי לחלל את השבת, היתה משימה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית.

אחת העבודות בה עבדו שומרי השבת הייתה מלאכת הצילום, שכן הצלם יכול היה להעמיד את מצלמתו בכל עת שחפץ. ר’ בערק’ה שכל עיסוקו היה בלימוד ותפילה, למד את אומנות הצילום, וקנה מצלמה מקצועית, חצובה עם שרוול שחור ומתקן לנוזלים לשריית הנגטיב.

הוא העמיד את הציוד החדש במרכז העיר, לא הרחק מהמשרדים הממשלתיים, שם היה מצלם את המבקשים להגיש טפסים כל שהם לגורמים ממשלתיים; לבקשות אלו היה צריך לצרף תמונת פספורט. מובן שהוא לא היה הצלם היחיד, שכן רבים עטו על המקצוע זה שהיה בו כדי להתפרנס בכבוד.

באותם ימים קשים נולדה להם בת שנקראה על שם אמו חנה פרידה דבורה (כיום פרידמן בצפת).

מקושר לאדמו"ר שליט"א

לאחר הסתלקות אדמו"ר הריי"צ בי' שבט תש"י, התקשר ר' בערק'ה לרבי.

ר' בערק'ה כתב לרבי באמצעות חסידים שהתגוררו בארץ הקודש. זו הייתה הדרך הפשוטה ביותר, אך ארוכה ומייגעת, שכן עד שהתשובה הייתה חוזרת, היו חולפים חודשים ארוכים. פעמים היה ר' בערק'ה כותב פ"נ לרבי ומכניסו בספר התניא.

יחד עם זאת, ר' בערק'ה המשיך לחיות בפחד ולהסתתר מאימת זרועות אנשי הק.ג.ב. שחיפשו אותו ועל כן עבר לעיר סמרקנד.

באחת השנים הגיעה הוראה שמימית של הרבי: לבקש היתר יציאה לכל המשפחה.

אחד מבניו של ר' בערקע שלמד בתומכי תמימים המרכזית 770 שאל את הרבי האם אמו תגיש בקשת יציאה לבדה מברית-המועצות. תשובת הרבי הייתה ברורה ומפתיעה: 'שאבא יגיש את בקשת היציאה לכל המשפחה, והשם יתברך יהיה בעזרם!

בהמשך אמר הרבי כי: 'זיי וועלן זיך ניט חרפן' (= הם לא יתפסו במי המדובר)".

בעקבות הוראתו הברורה של הרבי מילא ר' בערקע את השאלון הבקשה לעזוב את המדינה על כל פרטיו ופרטי פרטיו.

כעבור שנה ומחצה, בשנת תשכ"א, נתקבל מענה מהשלטונות בו הם מודיעים כי בקשתו נענתה בחיוב ועליו לבוא ולקבל את הדרכון עם היתר היציאה. ר' בערקע ניגש למשרד הפנים כדי לקבל את האישור הנכסף. ואכן, הפקיד הגיש לו את אישור היציאה מהארץ.

לאחר כמה שעות כבר היה ר' בערקע יחד עם משפחתו בדרך למוסקבה. ממוסקבה טס ר' בערק'ה עם רעייתו ובתו לוינה ומשם לארץ הקודש, שם נפגש עם משפחתו אותתם לא ראה 14 שנה.

בארץ ישראל

ר' בערק'ה התיישב מיד בכפר חב"ד, ולפרנסתו החל לעבוד כ'מלמד דרדקי'.

חודשים ספורים לאחר שהגיע ארצה, נסע ר' בער'קה לראשונה לרבי. היה זה לקראת חודש תשרי תשכ"ב. אז גם זכה להיכנס ליחידות.

לאחר שנתיים הגיע שוב אל הרבי, ומאז בכל שנה הקפיד להגיע לרבי לפחות פעם אחת, ולפעמים פעמיים.

התקשרותו לרבי הייתה יוצאת מגדר הרגיל. הוא עשה השתדלות מיוחדת להיות בכל תפילה ובכל התוועדות כדי לראות את הרבי.

הרבי קירבו במיוחד, והורה לו כי בעת התקיעות בראש השנה יעמוד על במת הקריאה בסמוך לרבי.

ר' בערקע כותב לרבי "מלך המשיח"

כבר אז, לפני כארבעים שנה, ר' בערק'ה החל לכתוב לרבי ולכנותו "כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א". כך היה מתבטא אף בעת היחידות כשפנה לרבי.

פעם שאל אותו הרבי ביחידות מנין הוא יודע זאת? ר' בערק'ה השיב כי יש לו הרגש שכך הוא הדבר. הרבי לא הגיב ורק חייך חיוך רחב.

אולם בהזדמנות אחרת אמר לו הרבי כי צריך לכתוב "מלך משיח" ללא האות ה"א שלפני המילה משיח. ואכן בצילומים ממכתבים שכתב לרבי באותן שנים, הוא כותב "כ"ק אדמו"ר מלך משיח". לא מצינו כי הרבי הקפיד על כינוי זה, ואדרבה, על כל מכתבים אלו קיבל מענה.

בחודש אלול תשכ"ח, לאחר פטירתו של ר' אברהם פריז, שהיה אחראי על גביית דמי 'מעמד', 'קופת רבנו' ו'קרן השנה' אמר הרבי לתושבי כפר חב"ד כי הוא ממנה את ר' בערק'ה לאחראי על קופות אלו.

בשנים הראשונות לבואו לארץ הקודש, היה ר' בער'קה נוסע לפחות אחת לשבוע לקיבוצים ולמושבים השונים ברחבי הארץ, כדי להפיץ את המעיינות בקרב כל החוגים והשכבות, במסגרת פעילות של "ופרצת".

כשקיבל את רשות הדיבור, השתדל לתאר בקצרה את מסירות הנפש של חסידי חב"ד ברוסיה הסובייטית. חברי הקיבוצים האזינו לכל מילה שיצאה מפיו של מי שעד לא מכבר נאלץ להתחבא מפני השלטונות הקומוניסטים. באותם ימים, יהודי שיצא מעמק הבכא, היה נחשב לאטרקציה.

את נאומו המרתק היה מסיים בקריאה נרגשת: "אשריכם בני אברהם יצחק ויעקב שזכיתם לגור בארצנו הקדושה בלי נוגש ומפריע. על כן, אל נא אחי תרעו; הניחו תפילין, שימרו שבת, אכלו כשר, קיימו תורה, והיה הדבר הזה לעזר ולסעד לאחיכם אשר נשארו עדיין שם, כי יצליחו לשמור על הגחלת במסירות נפש".

לא היה כנס, התוועדות או כל מאורע חב"די אחר, שביקשו ממנו להשתתף והוא לא נענה. הוא השתתף גם כשהדבר היה כרוך במאמצים קשים מחמת מצב בריאותו הרופף, כיוון שראה בזאת חלק ממילוי רצונו של הרבי.

פטירתו

בחצי שנה האחרונה לחייו חלה וסבל ממכאובים קשים. בשבת שלפני חג השבועות תש"נ, הובהל לבית הרפואה שם הודיעו הרופאים כי הסוף קרוב.