אין סוף

ישנה מחלוקת המקובלים בנוגע למהות הדרגא המכונה בספרי הקבלה בשם "אין סוף", דעת המקובלים הראשונים היא שאין סוף מתייחס לכתר, בחינת הרצון של הבורא, ואילו הרמ"ק חלק עליהם וטען שאין לייחס את התואר אין סוף רק על עצמות הבורא. תורת החסידות מבארת את משמעות הדברים, שבעצם אין כאן וויכוח, כי מדובר כאן על שתי משמעויות שונות לחלוטין במושג "אין סוף" (המחלוקת התמקדה בסוגית אחדות ה' ואכ"מ).

אין סוף - להתפשטותו

א. (דעת המקובלים הראשונים) אין סוף – להתפשטותו, מתפשט בלי גבול. כלומר: התפשטות אור מן המאור כוחה הוא לפי מהות המאור, כן יהי' כח התפשטות אורו. נר מאיר למרחק מוגבל ביותר, אבוקה למרחק גדול יותר, מדורה - למרחק גדול עוד יותר, ועד לשמש, שכחה רב ביותר, המתפשטת למרחק עצום. אבל גם השמש היא מוגבלת (כמ"ש בתניא כפול קע"ז מכדור הארץ), ולכן גם התפשטות אורה הוא מוגבל. אילו הייתה השמש מרוחקת יותר מן הארץ - לא היתה מאירה אותו, וכן אינה מאירה בכל שטחי הארץ בזמן אחד, כיון שהיא מוגבלת. אבל כאשר המאור הוא בלתי מוגבל, אזי גם האור הוא בלתי מוגבל. נתאר לעצמנו שכחה של השמש היה בלתי מוגבל, הרי אז גם התפשטותה היתה ללא כל הגבלה וללא סוף.

אך גם לאין סופיות זו ישנה הגדרה – היא מוגדרת בבלתי גבוליות, זוהי הגדרת מציאותה וזוהי תכונתה. האור הבלתי מגובל לא יכול לעולם להיות מוגבל, כיון שהוא מוגדר בגדר מסוים, למציאותו ישנה הגדרה של בלתי גבוליות ואין סופיות. ומזה נמצא גם שלעולם יש יחס מסוים לדרגה זו, ומתוך יחס זה עולה ומתגלה שלימותו של הבורא. כאשר האור האין סופי מתפשט על למטה מטה אף שנשאר בהפשטתו וברוממותו, הרי בזה גופא באה לידי ביטוי שלימות מציאותו כבלתי מוגבל. כמשל חכם גדול שיכול לרדת עד לטיפשים הנמוכים ביותר, ולהשאר ברוממותו והפשטתו, הנה בזה גופא מתבטא גודל ועוצם חכמתו.

לפי משמעות זו של "אין סוף", הרי תואר זה לא יכול להאמר על עצמות הבורא, שכן עליו לא שייך לומר שהוא מוגדר באין סופיות, ועליו מתאים יותר לומר "אין לו תחילה", שכן כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון. (קדמוניות רצונו של הקב"ה, המכונה גם הוא קדמון, כלומר התפשטות אורו הבלתי מוגבל, איננה קדמותניות אמיתית, שהרי ישנו בעל הרצון שהוא עילתה, וקדמוניות מתבטאת רק שבנמצאים גופא, המציאות האמיתית היא זו הבלתי מוגבלת, שכן מציאות מוגבלת צריכה למגביל, מה שאין כן מציאות בלתי מוגבלת היא אמיתית מצד עצמה).

אין סוף - שלילת כל הגדרים

ב. המשמעות האחרת של "אין סוף", המתייחסת רק לעצמות הבורא ממש, היא - בלי גדר. שלילת כל התוארים וכל הגדרים, שלילת הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילת החיוב ושלילת השלילה. 'אין סוף' זה שולל גם את ה'סופיות' הדקה שעוד קיימת במשמעות הקודמת - ההגדרה, שמציאותו מוגדרת בגדר זה, ולא באחר. הגדרה של מציאות היא גם כן הגבלה, כאמור שהאור האין סופי מוגדר בבלתי גבוליות ואינו יכול להיות מגובל. מה שאין כן עצמות הבורא אינה מוגדרת בשום גדר, לא ניתן להגדיר אותה בשום תכונה ושום ענין, רק דבר אחד ניתן לומר – שהוא נמצא. ולכן מכונה מציאות זו בשם "נמצא בבתלי מציאות נמצא", כלומר מציאותו אינה מתבטאת בשום דבר מלמד עצם העובדה שהוא נמצא, מלבד זאת הכל בידיו, הכל מתחיל ממנו, הכל תלוי בבחירתו.

נקודה זו מומחשת מאוד בהסברת ענין הבחירה, הקיימת רק בעצמות הבורא. בהכל הדרגות של סדר ההשתלשלות, הנמצאות במציאות נמצא, כלומר מציאותם מוגדרת מצד עצם מהותם ואיננה ניתנת לשינוי – יחסם לעולמות היא מוגדרת בהם ואינה תלוי' בהם: האור האלוקי המוגבל מוגדר כך שיחסו לעולמות הוא חיובי, מעשי הנבראים תופסים מקום אצלו, כמו שאיתא שע"י קיום התורה ומצוות "יגדל נא כח א-דני", ולאידך כאשר חסר בהם אזי מתישים כח גדול של מעלה וכו'. עד"ז העולם עצמו מגלה את כבודו של הקב"ה, מה רבו מעשיך, מה גדל וכו'. האור האלוקי הבלתי מוגבל מוגדר כך שיחסו לעולמות הוא שלילי, כולא קמי' כלא חשיב, ולכל מציאות העולם אין כל חשיבות ותפיסת מקום לגביו. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה וכי איכפת לו להקב"ה למ י ששוחט מן הצוואר ולמי ששוחט מן העורף. יחס זה לעולמות אינו בבחירתם, שכן הם מוגדרים בגדרם ויחסם מתחייב מגדר מציאותם ו'מכריח' אותם בכך.

מה שאין כן הבורא בעצמותו, אינו מוגדר בשום גדר, ולכן יחסו לעולמות אינו נקבע כלל מראש, לא שייך לשאול איך הייחס לעולמות מצד עצמותו יתברך, חיובי או שלילי (או לעשות קל וחומר: ומה אם מצד אורו ית' היחס הוא שלילי, מצדו עצמותו עאכו"כ), כיון שמציאותו אינה מוגדרת בשום גדר, שם יש רק הוא עצמו. איך יהי' יחסו לעולם? – איך שהוא יבחר. אם יבחר יהי' יחסו שלילי והעולמות לא יתפסו מקום, ואם יבחר יהי' יחסו חיובי, ומעשי הנבראים יהיו נוגעים בעצמותו ית' ממש! וכפי שאמר הרבי שיהודי שמניח תפילין גורם נחת רוח לעצמותו ית' כביכול, ובעצם – בלי כביכול!

וזוהי המשמעות העמוקה של "אין סוף" לפי אין שגילה זאת הרמ"ק, שתואר זה במשמעות זו שייך לומר רק עצמותו ית' ממש (שמבטא שלילה עמוקה ביותר שאינה מתבטאת בתואר "אין לו תחילה") – שלילת כל הגדרים. וזהו גם רובד ועומק נוסף בהבנת אחדות ה', כפי שנקרא בחסידות, לא רק הביטול של "אין עוד מלבדו" – שלילת כל מציאות מלבדו, אלא הביטול של "אין עוד" – שאין שום גדר, ישנו רק עצמותו ית'.

מקורות לעיון

על פי ד"ה ויולך תרס"ו ועוד, ראה גם לקו"ש חלק ו' פרשת שמות.