שמחה

שמחה בחסידות מובאת כצורך לעבוד את אלוקים מתוך שמחה. בספר התהילים נאמר: "עבדו את ה' בשמחה" ופסוק זה הפך לאחד המשפטים העיקריים של החסידות כולה. עבודת השם צריכה להעשות מתוך שמחה, וכאשר העשייה היא מתוך עצב ודכדוך, היא עלולה להביא לתוצאות לא חיוביות.

החסידות מלמדת, כי בעצם העובדה שניתנה לנו, לאנשים קטנים כמונו, הזכות לעבוד את האלוקים ולגרום לו לנחת רוח – יש מקור לא-אכזב לשמחה עצומה.

חסידות חב"ד מפרטת ומרחיבה נקודות אלה. בהיום יום מובא: אדם יתבונן, כמה גדולים חסדי ברוך-הוא שכזה קטן שבקטנים כמו האדם, יכול הוא לעשות נחת רוח גדול ועצום לגדול הגדולים וכמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר", צריך האדם להיות תמיד במצב-רוח מרומם ולעשות את העבודה בלב ונפש חפצה.

שמחה של מצווה

הבחינה של אברהם אוהבי, בחינת אהבה העליונה בבחינת דביקות האמיתי, מזה דוקא היא השמחה האמתית בקיום המצוות, וכמו שמצינו ברב ברונא שלא פסק חוכא מפומא כולא יומא משום שסמך גאולה לתפלה כו', וכמו רבה דהוה קא בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא כו', וכן רבי זירא בברכות, דענין השחוק הוא מריבוי התענוג בנפשו במה שסמך גאולה לתפלה או ב[מצות תפילין] (וברש"י שם פי' באו"א), עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, והוא רק פתיחת הלב ביותר, וכמוו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והוא ענין שמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש כו', וזה דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.}.

קבלת היסורים בשמחה

כאשר הגיע פעם חסיד לליובאוויטש וזכה לקירוב גדול מאדמו"ר הצמח צדק למרות שלא היה ידוע לבעל דרגה מיוחדת בעבודת השם, תמה על כך אדמו"ר המהר"ש, ולתשובתו השיב לו הצמח צדק: בעל יסורים כמותו קשה למצוא, והוא מקבל הכל במנוחה ובאמונה על דרך המובא בגמרא "צריך לקבולי בשמחה", שלקבולי בשמחה אין הכווגה לצאת בריקוד, הוא למדן ומבין חסידות וכולם מבטלים אותו, ולא ניכרת עליו שום התפשטות. וה״צמח צדק״ סיים: כזה זכאי שהטוב יבוא אליו בנגלה. כעבור שלוש שנים בא החסיד לליובאוויטש, כשהוא עשיר מופלג, עם מנין חסידים שהוביל עמו על חשבונו.

ראה עוד

• מרה שחורה
• עצבות