מכת בכורות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־22:16, 3 במרץ 2021 מאת חלוקה בוט (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "{{הערות שוליים|}}" ב־"{{הערות שוליים}}")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מכת בכורות היא המכה העשירית מעשרת מכות מצרים, והיא המכה המכריעה שבשלה ראה פרעה כי אין לו ברירה ומוכרח לשחרר את עם ישראל ממצרים.

במקרא

משה מזהיר את פרעה אודת המכה העומדת בפתח: מכת בכורות, בה ימותו כל המצריים הבכורים מהמכובדים ביותר ועד האנשים הפשוטים ביותר, ואפילו הבהמות הבכורות ימותו. לאחר מכן ה' נותן לבני ישראל את המצווה הראשונה בתורה. ואכן בדיוק בחצות הלילה, ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות בכל בית החל מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובכל הארץ הייתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך שהוא צועק כי הוא מסכים ליציאתם של בני ישראל. (יש לזכור כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש על חייו).

היהודים ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, ואלו נתנו אף יותר מאשר מה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ. את ליל הסדר בכל שנה אנו חוגגים בדיוק בלילה זה של היציאה ממצרים.

בחסידות

הבעל שם טוב ביאר למה על ידי מכת בכורות יצאו ממצרים, כי בכור נקרא דבר חידוש הנאמר בראש, והוא דבר שכל ומשכיל שישכיל בשכלו הקודש איך לנהוג בעבודת השם יתברך, רק בכור השפחה שהם הקליפות מבדילין בין השכל ובין קונו, וזה היה סיבת גלות מצרים, ר"ל מצ"ר ים, וכאשר לקו בכור השפחה והוסר הקליפה ממילא יצאו מהגלות. ולכך הוקדשו בכורי ישראל שהוא השכל, אלא שאי אפשר שיהיו על מדריגה אחת כי החיות רצוא ושוב בסוד קטנות וגדלות, וזהו שעשו עגל ולקח השם יתברך תמורת בכורים שבט לוי, כי אותיות לו"י מורה על קו האמצעי[1]. וזהו ג' בחינות קהת גרשון ומררי וכו' וכאשר האדם בסוד הקטנות ויודע מזה מוליד נשמת גרים, כי ג' הוא ג' קוים דרך ר' עלמין דכסופין[2].

פדיון הבן

ערך מורחב – פדיון הבן

מקור מצוות פדיון הבן הוא בספר שמות: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"[3].

טעם המצווה הוא משום שבזמן יציאת מצרים הקב"ה הציל את הבכורות של בני ישראל שלא יינזקו מהמלאך המשחית בעת מכת בכורות ובהצלה זו הקב"ה 'קנה' אותם לעבדים ונתן אותם לכהנים העובדים ומשרתים אותו בבית המקדש, ועל כן כדי לפדות אותם צריכים לשלם לכהן סכום של חמישה סלעי כסף[4] וזו אחת מכ"ד מתנות כהונה.

הפדיון מתבצע רק כאשר נמלאים לתינוק 30 יום מהלידה היות ורק אז הוא יוצא מכלל נפל, ומחוייב בו רק בן זכר שנולד בלידה טבעית לאב ואם שאינם נמנים על שבט לוי[5], ובאם אחד מההורים כהן או לוי, או לחילופין שהבן נולד בלידה לא טבעית - אין מצוות פדיה.

הערות שוליים

  1. שני מילים אלו אינם מובאים בדברי הבעל שם טוב
  2. כתר שם טוב ח"א קנ"ד
  3. שמות יג, ב-יג.
  4. בנוגע לשווי הכספי של מטבעות אלו, ראו: מה הערך המדוייק בשקלים לפדיון הבן? - באתר ט"ז אב תשע"ג
  5. להרחבה אודות החייבים והפטורים במצווה זו, ראו:פדיון הבן במגזין התקשרות מספר