משתמש:חב"דד/פורים במדרש
אחשורוש עולה לכס המלוכה
ויהי בימי אחשורוש... (מגילת אסתר, א, א)
לפני למעלה מאלפיים שנה, בשנת 3392 (ג' שצב) לבריאת העולם, עלה המלך אחשורוש לכס המלוכה הפרסי. למרות שאחשורוש לא היה ממשפחת המלוכה, הוא היה למלך בזכות עושרו הרב ובכוח הזרוע. בסידרת קרבות מוצלחים הוא הרחיב את שלטונו, ובסופו של דבר הוא שלט על ממלכה כבירה - 127 מדינות ופרובינציות, מהודו ועד כוש.
רושם עמוק על אנשי פרס עשתה העובדה שאחשורוש נשא לאישה את ושתי. ושתי זו היתה בתו של בלשאצר מלך בבל, ונכדתו של השליט המפורסם נבוכדנצאר. נראה כי שושלת נבוכדנצאר עומדת לשלוט לנצח, חשבו האנשים לעצמם.
אחשורוש המלך שלט בעמו ביד ברזל, ומעולם לא היסס לענות את אלו שפקפק בנאמנותם אליו.
שנים רבות קודם לכן, הנפיק כורש מלך פרס צו מלכותי מיוחד שהרשה ליהודים להקים מחדש את בית המקדש בירושלים. אויבי העם היהודי, השומרונים והעמונים, ניסו לבטל רשות זו ללא הצלחה. עם עליית אחשורוש לשלטון הם מיהרו לנצל את ההזדמנות שנוצרה: הם שיחדו את הנציבים הפרסיים ששלטו ביהודה ובמדינות השכנות, להפיץ שמועה כאילו היהודים מתכוונים למרוד במלך ולכונן שלטון עצמאי.
השומרונים חסרי המצפון לא בחלו באף אמצעי כדי להשיג את מטרתם. הם שיקרו למלך כי היהודים, מלבד בנית המקדש, משקמים את חומות ירושלים המבוצרות שנהרסו על-ידי נבוכדנצאר. הם טענו כי מכיוון שהרשות שהעניק כורש הוגבלה לבנית המקדש בלבד, מהווה הדבר עילה מספקת כדי לבטל רשות זו.
עם זאת, השומרונים חששו כי השקר עלול להיחשף ותוצאותיו ישובו אליהם כבומרנג. כך, הם תכננו את המזימה הבאה: כתב האישום שנשלח במלך נכתב במקורו בשפה השומרונית. הם שיחדו את המתורגמנים המושחתים להוסיף את המילים "חומות מבוצרות" לפיסקה שעסקה בבית המקדש. במקרה והמלך יבחין בשינוי, הוא יתלה זאת בטעות בתרגום.
שני המתרגמים שהגישו את המסמך למלך היו רחום ושמשי*, שניהם שונאים מושבעים של העם היהודי. ואכן המזימה הצליחה, והמלך ציווה על היהודים להפסיק את בניית בית המקדש בירושלים.
- שמשי היה אחד מבני מבני המן.
המשתה המלכותי
"בשנת שלש למלכו, עשה משתה לכל שריו ועבדיו"... (מגילת אסתר, א, ג)
מכיון שאחשורוש עלה לשלטון בדרך לא חוקית, הוא חיפש ללא הרף אחר דרכים לחזק את מלכותו, ולהעלות את רמת הפופולריות שלו בעיני המדינאים והאזרחים.
למטרה זו, הוא העתיק את עיר הבירה מבבל לעיר שושן שבפרס.
צעד חשוב נוסף בכיוון זה היה המשתה המלכותי הגדול, שנמשך מאה ושמונים יום – כמעט חצי שנה. אל המשתה הוזמנו נציגים מכל האומות ברחבי האימפריה הפרסית. לאחר שהסתיים המשתה, נערך משתה נוסף במיוחד עבור תושבי העיר שושן. במשתה השני, שנמשך שבוע ימים, קיבלו אפילו פשוטי העם יחס של כבוד והבקשה הקטנה ביותר שלהם התמלאה מידית.
מנהג פרסי עתיק (אותו ניתן לזקוף ליצירתיותם של מייצרי היינות והבירה) היה להעניק למשתתפי משתאות גביע יין ענק, מלא עד גדותיו. האורחים המסכנים אולצו לשתות אותו עד תומו. מכיוון שאחשורוש רצה להשביע את רצון כולם, הוא הורה לבטל מנהג עתיק זה.
כשראה זאת ה', אמר: "רשע! ברצונך להשביע את רצון כולם? כאשר שתי ספינות מפרשות בים הגדול, אחת מבקשת רוח דרומית ואחת מבקשת רוח צפונית, האם יכולה רוח אחת להנהיג את שתיהן? כך, למחר יבואו אליך שני בני אדם, מרדכי והמן, שמא תוכל להשביע את רצון שניהם? רק ה' יכול להשביע את רצון כולם".
סיבה נוספת היתה לו לאחשורוש לערוך משתה מפואר כל-כך: הוא היה מודאג משהו מכך שהורה על הפסקת הבניה בבית המקדש בירושלים.
הוא נעשה מודאג במיוחד, כששבעים שנות הגלות – אותם ניבאו נביאי ישראל – עמדו להסתיים. בניה מחדש של המקדש ושיקום השלטון היהודי עלולים לערער את יסודות ממלכתו, הוא חשב לעצמו. כך, הוא חיכה בחרדה לתום שבעים השנים.
על-פי חישוביו, שבעים שנות הגלות היו אמורים להסתיים בשנה השלישית למלכותו. כאשר הגיע הזמן המיועד ומאום לא אירע, הוא נהיה מאושר עד מאוד, כשהוא מאמין שהיהודים ישארו תחת שלטונו לנצח ולעולם לא ישיגו עצמאות.
היתה זו סיבה נוספת עבורו לערוך משתה כה יהיר. הוא היה זחוח דעת ולא היסס לקשט את השולחנות בכלי המקדש היקרים שנשבו מירושלים על-ידי נבוכדנצאר הרשע.
גם היהודים, כמו כל האומות, הוזמנו ליטול חלק במשתה המלכותי. היה זה פרי מחשבתו של המן: הוא ראה במשתה זה הזדמנות פז לפתות את היהודים לאכול אוכל לא כשר, ובכך לעורר עליהם את חמת זעמו של האלוקים. (לנצל זה כדי לרדוף להשמיד אותו תכנן).
מרדכי, המנהיג היהודי הגדול בתקופה ההיא, היה מודע לתחבולה ערמומית זו של המן. הוא ביקש מהיהודים לא להשתתף במשתה ולא להפר את רצונו של ה'. רוב היהודים הקשיבו לדבריו, אך יהודים אחרים לא שעו אליהם והלכו להשתתף במשתה המפואר. כשהיהודים ההמומים גילו את כלי המקדש על שולחן המלך, הם נסוגו אחור; אך המלך ציוה חיש מהר לעבדיו לערוך שולחנות עבור היהודים. האורחים היהודים בלעו את גאוותם ונשארו במשתה, אוכלים מבשר הפיגולים ושותים מיין הנסך, שמחים וחוגגים כמו כל האורחים.
וה', שכעסו התעורר, גזר בשמים שהעם הנבחר יסבול מגזירת המן, עד אשר ישובו אל ה' בלב שלם.
גזר דין מוות
"ותמאן המלכה ושתי" (מגילת אסתר, א, יב)
יום השבת היה היום האחרון במשתה היין בארמון המלוכה. בעוד יהודים ברחבי העיר פסקו מעשיית מלאכה ובילו את היום הקדוש בלימוד תורה ובתפילה, ההוללות בארמון לא פסקה לרגע. המלך, כטוב לבו ביין, החל להתפאר בפני האורחים בעושרו הרב, במלכותו האדירה, ואז באשתו המלכה ושתי, לה היה יופי נדיר. אחד האורחים – שיכור אף הוא – איתגר את המלך: יקרא המלך לושתי להופיע בפני המשתתפים, כדי שכולם יוכלו לראות במו עיניהם את יופייה האגדי. המלך מיהר לעשות זאת ושלח לושתי המלכה להופיע מיד באולם המשתה.
ושתי היתה שונאת ישראל מושבעת. את שנאתה זו ירשה מסביה, המלך נבוכדנצאר. היא היתה נהנית להתעלל ביהודים ולאלץ אותם לבצע עבורה מלאכות קשות ביום השבת. כשהמלך שלח לקרוא לה, היא קראה בכעס: "האם כך הוא שולח לקרוא לי, כאילו הייתי אחת השפחות"? במצח נחושה היא סירבה לבקשתו של המלך.
המלך אחשורוש כעס עד מאוד. הוא קרא לכל חכמי ממלכתו כדי לגזור את דינה, אך כולם פחדו לייעץ למלך מה לעשות. כולם, למעט פקיד ממשלתי אלמוני בשם ממוכן (שנקרא גם: המן), שייעץ למלך להוציא את ושתי להורג. למעשה ושתי תוצאות מרחיקות לכת, הוא הסביר, ולפיכך יש להורגה.
כך הוצאה ושתי להורג בשל מרדנותה. לא היה זה צירוף מקרים בלבד שושתי האכזרית נענשה ביום השבת: היה זה עונש משמים, על היסורים אותם גרמה לבני-ישראל מדי שבת בשבתו.
מרדכי ואסתר
"איש יהודי היה בשושן הבירה" (מגילת אסתר, ב, ה)
ושתי היתה שייכת להיסטוריה, והמלך רצה מלכה חדשה. הוא הורה לחפש ברחבי הממלכה אחרי אישה מתאימה. הנערות היפות מכל קצווי הארץ הגיעו לארמון המלך כדי להתחרות על מקום ושתי.
מרדכי היהודי, שגר בשושן הבירה, חשש מאוד מהרגע בו אנשי המלך יבואו וינקשו על דלתו. היתה לו סיבה טובה לדאגה: בביתו הוא גידל את אסתר (או הדסה), בת דודתו שהיתה יתומה מאב ומאם. אסתר היתה יפהפיה וטוב לבה היה לשיחה בפי הבריות.
עבור כל הורה אחר בשושן, היתה זו זכות גדולה וכבוד נדיר לתת את בתו למלך, אך מרדכי חשש מהרגע בו אסתר תיקרא אל הארמון. הוא ידע היטב שלא יוכל להחביא אותה במשך זמן רב. לצערו, חששותיו לא התבדו ופקידי המלך באו לקחת אותה לארמון.
התחרות על הכתר נמשכה מספר שנים. הנערות הנאות ביותר מכל 127 מדינות המלך התקבצו בארמון, שם קיבלו את כל שביקשו: מלוא התפנוקים, אביזרי יופי וטיפוח, ואת הביגוד האופנתי ביותר. אסתר, לעומת זאת, לא ביקשה דבר; אך מרגע הופעתה בארמון, היא הקסימה את כולם בצניעותה וביופייה. כולם התייחסו אליה בהערכה ובכבוד מיוחדים. היופי שלה קרן מתוך תוכה, כשהוא משווה לה מראה מיוחד.
למרות שאסתר לא היתה היפה מכולן, היא נשאה חן בעיני המלך. מיד לאחר שנבחרה למלכה, מינתה אסתר עבדים ושפחות יהודים שיספקו לה מזון כשר מבלי להסגיר את יהדותה. מרדכי ציוה עליה לשמור את מוצאה בסוד, עד אשר יגיע היום בו תצטרך לגלות זאת.
כך הפכה אסתר למלכת פרס החדשה. אחשורוש לא ידע את מוצאה האמיתי, וכל שידע היה שהיא יתומה מאב ומאם. מדי יום, היה מגיע מרדכי לאסתר כדי להתעדכן מהנעשה בחצר המלך. למרות שבסתר לבו הצטער על ביש מזלה, הוא ניחם את עצמו בכך שאולי, בשל מסירות אסתר לבורא עולם, בחר בה הבורא להיות לעזר ולמושיע לעם היהודי בעת צרה. מרדכי חש שעננים קודרים מכסים את פני הרקיע, וכי צרה ממשמשת ובאה על אחיו היהודים.
העלילה שסוכלה
"בימים ההם... שני סריסי המלך... ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש" (מגילת אסתר, ב, כא)
לאחר שנבחרה על-ידי אחשורוש למלכה, שאלה אותו אסתר מדוע אין הוא ממנה לעצמו יועץ יהודי, כפי שעשו כל המלכים שקדמו לו. היא הזכירה לו שאפילו נבוכדנצאר הגדול מינה את הנביא דניאל כיועץ אישי. המלך השיב שהוא לא מכיר יהודי מתאים לתפקיד.
"אני מכירה יהודי מתאים" אמרה אסתר. "מרדכי: הוא חכם, ישר, נאמן ומסור".
כך הפך מרדכי ליועץ המלך.
יום אחד, האזין מרדכי במקרה לשיחה שהתנהלה בין בגתן ותרש, שני משרתי המלך. בתדהמה הוא שמע אותם מתכננים כיצד להרעיל את המלך, כנקמה על כך שהדיח אותם מתפקידם ומינה את מרדכי במקומם. הם רצו שכולם יאמינו, שכל עוד היו הם בתפקיד היה המלך 'בידיים טובות'; רק מונה יהודי לתפקיד, וכבר המלך הורעל!
למרות שהם ניהלו את השיחה בשפת האם שלהם, טרסית, הצליח מרדכי – שהיה חבר בסנהדרין, ולפיכך נדרש לשלוט בכל השפות – להבין את תוכן השיחה. מרדכי מיהר להודיע לאסתר ואסתר הודיעה למלך בשם מרדכי. כשהמלך ביקש לשתות לאחר מנוחת הצהריים, לא חשדו בגתן ותרש במאום והביאו לו את המשקה. המלך גילה חיש מהר את הרעל והוציא אותם להורג. מאוחר יותר, נכתב בספר הזכרונות המלכותי שמרדכי הציל את חיי המלך.
ראש הממשלה החדש
"אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן"... (מגילת אסתר, ג, א)
המן הרשע היה בן בנו של עמלק, אויב ישראל מושבע, ומהעשירים ביותר בתקופתו. את עושרו הוא רכש במרמה על-ידי שהשתלט על נכסי מלכי יהודה. המלך אחשורוש, שהתרשם עמוקות מעושרו של המן, מינה אותו לראש ממשלתו וציוה על כל באי הארמון לכרוע לו ברך, לאות כבוד.
על חזה המן היה תלוי פסל אלילי קטן, אותו עבד המן. מרדכי היהודי סירב להשתחוות להמן, למרות אזהרות רבות שקיבל מאנשי המלך. כשהמן עצמו נזף בו מדוע הוא לא מקיים את הוראת המלך, השיב מרדכי: אני יהודי, ולעולם לא אשתחווה לאדם הנושא על חזהו דמות אליל.
לא היה זה המפגש הראשון בין מרדכי והמן – הם נפגשו שנים רבות קודם לכן. היה זה בימי המלך כורש, כשהיהודים החלו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים. באותם הימים, התגורר בשומרון שבט מסויים בשם 'השומרונים'. למרות שקיבלו על עצמם חלק ממצוות התורה, הם מעולם לא הזדהו לחלוטין עם הדת היהודית ומצוות התורה. כשהיהודים הורשו לבנות מחדש את המקדש, הם ביקשו ליטול חלק במלאכה, אך היהודים סירבו לבקשתם. כשהם פגועים עד עמקי נשמתם, ניסו השומרונים לעכב את בניית המקדש בכוח הזרוע. כשמאמצים אלו נכשלו, הם שלחו לבית המלוכה הפרסי כתב אישום האומר שהיהודים מתכוננים למרוד כנגד השלטון הפרסי.
השומרונים ושותפיהם שונאי היהודים בחרו אדם בשם המן לייצג אותם בחצר המלוכה ולהביא את כתב האישום לפני המלך. היהודים בחרו במרדכי לייצג אותם ולטעון לזכותם.
שני השלוחים יצאו לפרס בערך באותו פרק זמן. מכיוון שהמסע עבר דרך מדבר שממה, לקחו איתם השלוחים צידה לדרך. המן שהיה זללן, אכל את הכל בבת-אחת בעוד מרדכי חילק את מזונו במידה ובמשורה. כשזמן לא רב חלף והמן החל לרעוב ללחם, הוא התחנן למרדכי לחלוק עמו את שארית הלחם. בתחילה מרדכי סירב לבקשתו; מאוחר יותר הוא הסכים בתנאי שהמן ימכור את עצמו לעבד, תמורת הלחם שיקבל ממנו. קלף לא היה ברשותם לעריכת חוזה, ולפיכך המן חרט על סוליית נעלו של מרדכי: "אני, המן האגגי, מכרתי את עצמי למרדכי לעבד, תמורת כיכר לחם".
המן מעולם לא סלח למרדכי על השפלה זו. הוא חי בפחד תמידי שמא מרדכי יממש אי-פעם את חוזה המכירה.
למרדכי, כמובן, לא היו כוונות כאלו כלל ועיקר. אך כשהמן הפך להיות ראש ממשלה, ותבע ממרדכי להשתחוות אליו, מרדכי נופף לעברו בסוליית נעלו. המן בלע את רוקו בזעם. הוא נשבע כי הוא יינקם ממרדכי ומהיהודים כולם.
עלילת המן
"ויאמר המן לאחשורוש ישנו עם אחד"... (מגילת אסתר, ג, ח)
תוך זמן לא רב תכנן המן הערמומי עלילה, באמצעותה קיווה להשמיד את כל היהודים בכל מדינות המלך אחשוורוש, מאה עשרים ושבע מדינות, וביניהם אויבו המושבע: מרדכי.
המן לא בזבז זמן והכין רשימה ארוכה של האשמות שווא נגד היהודים. את הרשימה הוא בלל באמיתיות וחצאי אמיתויות כדי לקנות את אמונו של המלך.
המן טען בפני המלך שהעם הופך קצר-רוח, ויש להסיח את דעתו. "הזמן כעת בשל" אמר המן, "לענות את היהודים".
"אבל" אמר המלך בחשש, "יש להם אב גדול בשמים; אם אזיק להם, סוף מר יבוא עליי בדיוק כפי שאירע למלכים שקדמו לי".
"הסר דאגה מלבך: הם זנחו את אלוקיהם זמן רב. הוא לא יסייע להם" הרגיע אותו המן.
"אך אין ביניהם יהודים כאלו שעובדים אותו בלב שלם"? לא הרפה המלך.
"לא. איש לא טוב מחברו".
"אך אם נשמיד אותם, הדבר עלול להזיק לאינטרסים של הממלכה" טען המלך.
"הם מפוזרים ומפורדים בין כל העמים; איש לא יבחין בכך" השיב המן ללא היסוס.
המן המשיך לדבר סרה ביהודים: "הם לא מתערבים בנו: הם חיים עם עצמם, אוכלים ושותים עם עצמם, ולא נושאים את בנותינו; הם לא מועילים למדינה, ותמיד מוצאים לעצמם סיבות לימי מנוחה: שבת, פסח, שבועות, סוכות ועוד ועוד".
כששמע זאת ה', אמר: "רשע! מכיוון שדיברת סרה בחגים היהודיים, אתן להם חג נוסף, כשיחגגו את מפלתך"!
המן הציע למלך עשרת אלפים ככר כסף, כדי לכסות כל הפסד כספי העלול להיגרם כתוצאה מהשמדת היהודים. אך המלך חייך ואמר: "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
כדי להראות את רצינותו, הוריד המלך את טבעת החותם מעל אצבעו והעניק אותה להמן האגגי. בכך הוא נתן לו שליטה מוחלטת.
להמן הרשע היתה כעת יד חופשית והוא יכל להנפיק צווים מלכותיים בעצמו. היהודים היו נתונים לגמרי לרחמיו. הוא היה מאושר.
הוא לא בזבז זמן כדי להוציא את תכניתו הרעה אל הפועל. הוא שלח לקרוא לסופרי המלך ללא דיחוי, וציווה עליהם להכין שתי פקודות מלכותיות עבור כל שגרירי המלך ומושליו בכל 127 המדינות.
הפקודה הראשונה היתה פקודה גלויה, בה נאמר לכל מושלי המדינות, לחמש את האוכלוסיה ביום השלושה עשר בחודש אדר ולהכין אותם לקרב. ביום זה, נאמר בפקודה, יהיה עליהם לערוך טבח ב"קבוצה מסויימת של אנשים בוגדניים". הפקודה השניה היתה חתומה וסודית, אותה אסור היה לפתוח לפני השלושה-עשר באדר, ובה נאמר מיהי קבוצה זו: היהודים.
בפקודה הסודית הופיעה הפקודה במילים ברורות. על כל אזרחי פרס להתקיף ולהרוג כל יהודי, מנער ועד זקן טף ונשים באשר הם בממלכה הפרסית.
שתי הפקודות נחתמו בחותם המלכותי, ונשלחו במהירות על-ידי רצים אל מושלי המדינות. הם נשאו את חותם המלך ומכיוון שכך לא ניתן היה לבטלם.
המן הרשע נקט כל אמצעי זהירות כדי לשמור את תכניתו בסוד. הוא רצה שהיהודים יופתעו לחלוטין, ולא יוכלו לנקוט אף אמצעי כדי להגן על עצמם. בהנאה מרושעת הוא חיכך את ידיו, ויצא מהארמון כדי להודיע לאשתו, זרש הרשעה, על המזימה הגאונית.
כשמרדכי, שעמד בשער המלך, הבחין בהבעת פניו הצוהלת של המן כשיצא מן הארמון, הוא נעשה מודאג. הוא פנה לשלושה ילדים שיצאו מן ה'חדר' (בית הספר היהודי) וביקש מהם לומר לו: מה הם למדו באותו יום?
אמר האחד: "אל תירא מפחד פתאום, ומשואת רשעים כי תבוא".
אמר השני: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל".
אמר השלישי: "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי, ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".
אורו פניו של מרדכי, והוא חיבק באהבה את הילדים.
המן, שהיה עד למחזה, נעשה סקרן.
"מה אמרו לך הילדים, מרדכי, ששימח אותך כל-כך"? שאל.
"הם בישרו לי בשורות טובות, ברכה תבוא על ראשם; הם אמרו לי לא לירא מעלילות שווא..." השיב מרדכי בצהלת ניצחון.
המן השתולל מכעס. "בילדים היהודים אשלח יד לראשונה" הוא אמר לעצמו.
מרדכי בפעולה
"ומרדכי ידע כל אשר נעשה"... (מגילת אסתר, ד, א)
באותו הלילה, הופיע אליהו הנביא אל מרדכי בחלום. אליהו, שהיה מושיע ישראל בעת צרה, סיפר למרדכי בפרוטרוט על תכניתו המרושעת של המן.
אליהו גם דיווח למרדכי שגזירה זו היא עונש עליון על כך שהיהודים לא צייתו לציווי התורה, והשתתפו במשתה שערך אחשורוש. רק תשובה בלב שלם על-ידי היהודים כולם, אמר אליהו, תוכל להציל אותם מידיו של המן.
כשהתעורר, קרע מרדכי את בגדיו ויצא אל הרחוב, כשהוא בוכה בקול מר שהקיץ את כל יהודי שושן משנתם. הבשורות הרעות פשטו חיש-מהר, והיהודים מלאו בצער עמוק כששמעו שגזר דינם נחרץ להשמדה המונית ביום השלושה עשר לחודש אדר.
כשהוא לבוש בלבוש שק ועל ראשו אפר, הגיע מרדכי לשער המלך כמדי יום ביומו. עבדיה המסורים של אסתר מיהרו לדווח לה על צערו הגדול של מרדכי, והיא ביקשה לשמוע מפי מרדכי עצמו על מה ולמה הוא בוכה כל-כך. מכיוון שהחוק אוסר על כניסה לארמון המלך בלבוש שק, שלחה אסתר אל מרדכי ביגוד להחלפה.
מרדכי סירב להסיר ממנו את בגדי השק. באמצעות התך, עבד אסתר הנאמן, הוא הודיע לאסתר מכל אשר נעשה. לדבריו הוא צירף עותק של הפקודה המלכותית (הגלויה), שכעת התפרסמה באופן רשמי. מרדכי התחנן לה להתחנן למלך בשם עמה.
"ברור הדבר" אמר מרדכי, "שבדיוק לשם כך נבחרת למלכת פרס, כדי שתוכלי לעמוד לימין עמך ברגעים כה גורליים. הגיע הזמן לגלות למלך את מוצאך היהודי, ולהתחנן לפניו להציל את חיי היהודים, נתיניו הנאמנים, מגזירתו הרשעה של המן".
אסתר שלחה להשיב למרדכי: "כל שביכלתי אעשה למען עמי, בן-דוד יקר. אך בוודאי גם אתה שמעת על הגזירה המלכותית, אותה הוציא המן, שכל אשר ייכנס לחצר הפנימית של המלך יוצא להורג אלא אם כן יושיט לו המלך את שרביט הזהב. אני לא הוזמנתי לבוא אל המלך בשלושים הימים האחרונים! כיצד אוכל לדעת שהמלך לא יכעס עליי, ויושיט לי את שרביט הזהב? אין אני מפחדת למות למען עמי, אך האם עליי לסכן את חיי ללא כל תועלת"?
"בכנות ובאמת אמרת את דברייך, ילדתי" השיב מרדכי, "אך האם את חושבת שתוכלי למצוא מקלט בארמון המלך, בעוד כל אחייך היהודים יושמדו? לא ולא. היהודים יינצלו, אך אם לא תעמידי את חייך בסכנה למענם, את לבד תושמדי! אל לך לחשוב על הבטחון האישי שלך. עלייך לסכן את חייך, ולשים מבטחך בבורא עולם".
תענית אסתר
"ותאמר אסתר... לך כנוס את כל היהודים... וצומו עלי... גם אני ונערותי אצום כן" (מגילת אסתר, ד, טו-טז)
אסתר הבינה היטב את הסכנה המוחשית העומדת בפני העם היהודי. כן, בשמחה היא תסכן את חייה למענם. אך איזה מצב ביש! אפילו אם המלך יקבל את בקשתה, הפקודות נושאות את חותם המלך ולא ניתן לבטל אותם! אפילו המלך עצמו לא יכול לבטל אותם! איזה סיכוי קלוש יש לנסיון העלוב שלה להצליח! למרות זאת, ידעה אסתר, מרדכי צודק. לא היתה כל אלטרנטיבה, והיא לא תאכזב את אחיה בעת צרה.
אך לאסתר היתה בקשה אחת למרדכי:
"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום, וגם אני ונערותי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת. וכאשר אבדתי – אבדתי"...
קשה היה למרדכי למלאות את בקשתה של אסתר, מכיוון שהצום יחול בעיצומו של חג הפסח. אך גורלו של העם היהודי היה מוטל על כף המאזניים, ומרדכי מיהר להכריז על הצום.
כל היהודים שחיו במדינות המלך אחשורוש קיבלו על עצמם את הצום. בינתיים, בכל מקום שגזירת המן התפרסמה, החלו היהודים בבכי ומספד, כשרבים מהם לובשים שק ואפר. כך רוח תשובה אמיתית פשוטה בקהילות היהודיות בכל רחבי הממלכה.
בשושן עצמה, קיבץ מרדכי סביבו ילדים מכל בתי הספר היהודיים. כשהם לבושים שק ואפר כאבלים, הרימו הילדים את קולם הזך בבכי ובתפילה לבורא עולם יום ולילה.
כשראה ה' את תפילתם של הילדים התמימים, ושמע את תפילתם שוברת הלבבות, התמלא רחמים. "למענכם אציל את עמי" הוא אמר.
המן ששמע על מעשי מרדכי, מיהר אל המקום בו ישב מרדכי. הוא מצא אותו יושב עם 24 אלף ילדים, כשהם מתפללים לבורא העולם עם דמעות בעיניהם.
לבו האכזרי של המן לא התרכך. "לשווא תתפללו לאלוקיכם" לגלג עליהם המן. "מאום לא יוכל להציל אתכם מידי"! הוא ציוה לאנשיו להקיף את הילדים בשלשלאות של ברזל ולהעמיד עליהם שומרים. "הם יומתו ראשונים" אמר.
האמהות הזדרזו בלב שבור לספק מזון ומים לילדיהם המתענים. אך הילדים האמיצים סירבו לבקשות אמותיהם להפסיק את הצום. "עם מרדכי נשאר, עד אשר יפרידו אותנו בכוח הזרוע" הכריזו.
באותו הרגע, 12 אלף כהנים, כשכל אחד מהם אוחז ספר תורה בידו האחת ושופר בידו השניה, הרימו את קולם בתפילה ובקשה לפני הכל-יכול:
"אלוקי ישראל" הם קראו – "אם ייכחד העם היהודי, מי ילמד את תורתך? מי ישבח לשמך הגדול? עננו, ה', עננו"!
ואז, כל אחד תקע בשופר שבידו. קול השופר התערב בקול תחינת הילדים, ובקע רקיעים...
אסתר מפצירה באחשורוש
"ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות"... (מגילת אסתר, ה, א)
בשלושת הימים הבאים לא פסקה אסתר מלצום ולהתחנן לה' שיצליח את דרכה. ביום השלישי, היא אזרה אומץ ופנתה אל חצר המלך הפנימית, שם ישב המלך על כסא מלכותו.
בדרך היא חשה כי השכינה מלווה אותה, וכך, למרות שהיתה חיוורת וחלשה מהצום הארוך, לא התייחסה לשומרי המלך שעמדו בפתח ונכנסה אל היכל המלך. המלך ישב על כסאו, מוקף במשרתיו.
בין משרתי המלך היו בני המן. הם בקושי יכלו להסתיר את שמחתם על כך שאסתר המלכה נכנסת ללא הזמנה מוקדמת מהמלך. אם רק המלך לא יושיט לה את שרביט הזהב, אסתר לא תהיה קיימת יותר...
המלך ראה את אסתר עומדת בפתח. היא היתה חיוורת וחלשה, אך פניה קרנו באור מיוחד.
בלהט הוא הושיט את שרביט הזהב שלו לעברה. מלאה בתקווה, התקרבה אסתר ונגעה בראש השרביט.
כשהוא מופתע למדי מביקורה הבלתי צפוי, שאל המלך בחיבה:
"מה מפריע לך, אסתר המלכה, ומה בקשתך? עד חצי המלכות וינתן לך"!
אסתר לא ראתה שעת הכושר לדבר עם המלך על בקשתה האמיתית. היא רק ביקשה מהמלך לבוא אל המשתה שהיא הכינה עבורו ועבור ראש הממשלה, המן.
המלך הבטיח לקיים את בקשתה, ושלח להודיע להמן להופיע במשתה המתוכנן.
סיבות רבות היו לה, לאסתר, להזמין גם את המן למשתה היין. היא רצתה שהיהודים ידעו שהישועה נמצאת רק בידי ה', ולא בידי בשר ודם. כשהם ישמעו שבעת צרה שכזו הזמינה אסתר למשתה את אויבם המושבע, יתחילו היהודים לפקפק בנאמנותה. כך, הם ישובו אל ה' בלב נשבר ושלם. בנוסף, אסתר לא רצתה לעורר את חשדותיו של המן שמא היא מתכננת קנוניה כנגדו. ולבסוף, היא ביקשה לעורר את חשדותיו של המלך כנגד המן, ובכך להביא למפלתו.
כשהופיעו המלך והמן אל המשתה, שוב שאל המלך את אסתר מה בקשתה. אסתר עדיין לא ראתה שעת כושר מתאימה לשטוח את בקשתה, והסתפקה בהזמנת המלך והמן למשתה יין נוסף, אותו תערוך למחרת. במשתה זה, היא אמרה, היא תגלה את בקשתה.
עצת זרש
"ותאמר זרש אשתו יעשו עץ גבוה"... (מגילת אסתר, ה, יד)
תשומת-הלב המיוחדת שקיבל המן מאסתר המלכה, שיכרה את חושיו. "אפילו המלכה מכירה בחשיבותי! מי ידמה לי ומי ישווה לי"! מצב-הרוח שלו נסק לשחקים.
אך כשיצא מהארמון וראה את מרדכי בשער המלך, והוא – כרגיל – לא כורע ולא משתחווה אליו, התעורר זעמו במלוא העוצמה. המן ניחם את עצמו במחשבה שהנקמה קרובה לבוא.
הוא מיהר לביתו וכינס את כל משפחתו וחכמיו. כשכולם התקבצו בביתו המפואר, הוא החל להתפאר בעושרו ובכוחו. "וכל זה איננו שוה לי, כשאני רואה את מרדכי יושב בשער המלך! אינני יכול לחכות לי"ג באדר"!
כשהוא מבקש מחכמיו וממשפחתו לחשוב על דרכים להיפטר ממרדכי השנאוי ללא דיחוי, הוא הזכיר להם:
"עליכם לחשוב על תכנית מקורית, כי אלוקיהם תמיד חולל ניסים עבור היהודים המסורים לו. לא נוכל לערוף את ראשו של מרדכי, כי פרעה ניסה להרוג את משה בחרב, אך צווארו הפך לאבן! גם להטביע אותו בים לא יהיה רעיון יעיל, כי היהודים פסעו בתוך הים בחרבה! אם ננקר את עיניו, בל נשכח מה עשה שמשון העיור לפלישתים! ואם נעלה אותו על המוקד, הרי רק לפני זמן לא רב ניצלו שלושת שרי נבוכדנצאר, חנניה, מישאל ועזריה, מן הכבשן ללא פגע. באופן אישי, הייתי שמח לראות את מרדכי נקרע לגזרים על-ידי אריות רעבים, אך כולנו יודעים שהנביא היהודי, דניאל, נכנס לתוך גוב האריות ויצא ללא כל פגע. במקומו, השליכו אל גוב האריות את מבקשי רעתו. כעת, אנשים חכמים, חשבו נא על רעיון מקורי, עליו לא חשב איש מעולם"!
שקט עמוק השתרר לרגע. כולם אימצו את מוחותיהם. לפתע, זרש, אשתו של המן שהיתה מפורסמת באכזריותה, קראה בהתלהבות:
"הבה ונתלה אותו! מעולם לא שמעתי על יהודי שניצל מן הגרדום. כעת, הבה ונכין עץ, חמישים אמה גובהו, ובבוקר בוא אל המלך ובקש ממנו רשות לתלות עליו את מרדכי. אני בטוחה שהמלך יסכים לבקשה קטנה שכזו! כך, תוכל לבוא בשמחה אל המלך למשתה"!
המן היה מאושר. הוא לא בזבז רגע בהכנת העץ, חמישים אמה גובהו, בחצר הבית הפרטי שלו.
בלילה ההוא נדדה שנת המלך...
אותו לילה גורלי.
בלילה ההוא מהומה התחוללה בשמים. דמעותיהם ותפילותיהם של היהודים, שבאו מלב נשבר, התשובה הכנה והאמיתית בקעו רקיעים. המלאכים שאלו זה את זה בתדהמה: "האם ה' עומד להחריב את עולמו"?
איש לא ישן באותו הלילה. מרדכי והיהודים ניצלו את זמנם לתפילה ותחנונים לבורא עולם. אסתר עסקה בהכנת המשתה לאחשורוש והמן; המן הרשע היה עסוק בבניית הגרדום למרדכי. רק המלך אחשורוש ישן בשקט ובשלוה.
כשראה ה' את שינתו השלווה של אחשורוש, אמר למלאך גבריאל: "בניי נמצאים בסכנה נוראה, וטיפש זה ישן על מיטתו? לך והפרע את מנוחתו"!
לפתע התעורר המלך, ולא הצליח לשקוע שוב בשינה. חשד עמוק ניקר במוחו: מדוע הזמינה אסתר גם את המן למשתה היין? מה הם זוממים יחד? אחשורוש הסתובב מצד לצד, כשהוא לא מצליח להירגע. "בוודאי יש עבד נאמן בארמון שיזהיר אותי מפני סכנה אפשרית" חשב לעצמו, "אלא אם כן, לא שילמתי לו כגמולו"!
"שמשי"! קרא המלך. "הבא את ספר הזכרונות המלכותי, וקרא לפניי את האירועים האחרונים שהתרחשו בארמון! הזדרז"!
שמשי, בנו של המן, היה החצרן התורן במשמרת הלילה. הוא הביא את הספר ורצה לקרוא מתוכו, אך כשפתח את הספר נפלו עיניו על סיפור בגתן ותרש: כיצד הציל מרדכי את חיי המלך. שמשי מיהר לדפדף הלאה כדי שלא להזכיר למלך את הטובה שעשה עמו מרדכי, אך הדף כמו התרומם מעצמו. המלך נהיה חסר סבלנות ואמר: "מדוע אתה מדפדף שם שוב ושוב? קרא מיד, אל תתעכב"!
"קשה לי לקרוא" גמגם שמשי.
אך לפתע התחילו המילים לדבר בעצמם. ה' שלח את המלאך גבריאל, שהחל לקרוא את הסיפור מבלי להחסיר אף פרט. תוך כדי שהוא קורא, החלו עיניו של המלך להיעצם...
"בשנה השביעית לשלטון המלך המפורסם והחזק אחשורוש, יאריך ימים ושנים, נתפסו שני משרתים בוגדניים, בגתן ותרש הטרסיים, כשהם זוממים להתנקש בחייו של המלך המפורסם והגדול אחשורוש... מרדכי, ראש החצרנים הנאמן, שנבחר זמן לא רב קודם לכן לראש החצרנים, האזין לשיחה ודיווח זאת להוד מלכותה המלכה אסתר... המלכה סיפרה בפירוט את הסיפור למלך... שני הנוכלים נתפסו בשעת מעשה כשהם שמים רעל בגביע היין של המלך... הם התוודו שבמעשה שפל זה הם קיוו להפיל את האשמה על ראש מרדכי היהודי. בגתן ותרש נתלו על העץ... מרדכי היהודי, יבוא על שכרו בהקדם..."
המלאך קרא את הסיפור בקול מרגיע כל-כך, שהמלך שקע בשינה עמוקה בה ראה חלום מבעית.
בחלומו הוא ראה את המן עומד מעל לראשו, וחרב שלופה בידו. אחשורוש התעורר מזועזע. במסדרון נשמעו קול פסיעות.
"מי שם"? קרא המלך.
"המן" השיבו המשרתים.
"כנראה לא היה זה חלום שווא..." חשב המלך לעצמו. ואילו למשרתים הוא קרא: "יבוא המן"!
"המן, יועצי החכם, אמור נא לי: מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"?
ליבו של המן ניתר בחדווה.
"המלך רוצה להעניק לי כבוד" הוא חשב. "ואכן, מוטב מאוחר מלעולם לא". אך על פניו הוא עטה ארשת אדישות והשיב: "את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, ילבישו את בגדי המלך; ישימו כתר מלכות לראשו, והוא ירכב ברחובות העיר על סוסו של המלך. השר החשוב ביותר ירוץ לפניו ויקרא בקול גדול: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"!...
"אכן נודע הדבר" חשב המלך. "בן הבליעל הזה אכן חומד את כתר המלוכה".
כשזיק ערמומי מרצד בעיניו, אמר המלך:
"הזדרז, המן! לך לעשות למרדכי ככל אשר דברת"! הדברים נפלו על המן כרעם ביום בהיר, והוא עמד המום.
"אל תעמוד בחוסר מעש"! נזף בו המלך בחוסר סבלנות. "הזדרז, ולך לעשות כל זה למרדכי"!
המן העמיד פני תם. "איזה מרדכי"? הוא שאל.
"מרדכי היהודי, כמובן"! השיב המלך.
"ישנם יהודים רבים בשם מרדכי" התלונן המן.
"כוונתי למרדכי העומד בשער המלך, כסיל שכמותך"!
"למרדכי היהודי"? קרא המן בדמעות. "הוא האויב הכי גדול שלי! עשרת אלפים ככר כסף אתן, ובלבד שלא אצטרך לכבד אותו בכבוד גדול כל-כך"!
"גם את הכסף תן לו. אך לך ועשה ככל אשר דיברת".
"אבל הוד מלכותך, מדוע להעניק כבוד גדול שכזה ליהודי"?
"חצוף"! קרא המלך. "הוא הציל את חיי! כעת הזדרז ועשה את פקודתי, אם חייך יקרים לך".
מפלת המן
"והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש" (מגילת אסתר, ו, יב)
בראש מורכן ובברכיים רועדות, פנה המן לחפש את מרדכי.
באותם רגעים ישב מרדכי בבית-הכנסת, כשהוא מוקף בתלמידיו האהובים. כשהרים את עיניו, ראה מרדכי את המן מתקרב.
"ברחו, ילדים! בן-הבליעל מגיע"!
אך הילדים האמיצים השיבו: "לא, לא נעזוב אותך כעת. איתך אנו לחיים ולמוות"!
כשהמן נכנס פנימה, אמר מרדכי וידוי חרישי. המן חיכה בסבלנות עד שסיים, ואז אמר לו:
"מרדכי, בן אברהם העברי, אלוקים גדול לכם! כשאתם מתפללים אליו הוא מחולל עבורכם ניסים. קום, מרדכי, ולבש בגדי מלכות אלו, כתר מלכות זה..."
"המן, בן-בליעל, בן-בנו של עמלק! מדוע הגעת לכאן ללגלג עליי ברגעי האחרונים? לא די בכך שאתה רוצה לתלות אותי"? קרא מרדכי בכאב.
"לא, אינני מלגלג עליך" אמר המן במרירות. "הלוואי והיתה זו הלצה. לדאבוני, כך ציווה המלך עצמו".
מרדכי לא האמין למשמע אזניו. הילדים סביבו החלו לרקוד מתוך שמחה.
בקול צורמני אמר מרדכי: "ראש ממשלה נכבד, האם כך אוכל ללבוש את הבגדים המלכותיים? הלא שלשה ימים אני שרוי בצום; גופי מכוסה באפר..."
המן נענע בראשו. הוא הוביל את מרדכי לבית המרחץ, שם רחץ אותו ומשח את בשרו בבשמים.
תוך כדי שהוא גוזז את שערות ראשו, נאנח המן בקול גדול.
"מדוע אתה נאנח, המן האגגי"? שאל מרדכי.
"איזה ראש-ממשלה לא היה נאנח, כאשר הוא הופך לספר פשוט" אמר המן במרירות.
"סוף-סוף אתה עושה מלאכה המתאימה לך. הרי זה כמו בימים הטובים בהם היית ספר בכפר קרצום, האם אתה זוכר זאת"? השיב מרדכי.
המן המשיך במלאכתו בדומיה.
כשסיים להלביש את מרדכי בגלימה המלכותית, הביא המן את סוסו של המלך וביקש ממרדכי לטפס עליו.
"כנראה שיצאת מדעתך" אמר מרדכי. "אני חלש ותשוש, כיצד תצפה מאדם זקן כמוני לטפס על סוס ללא סיוע"?
המן ידע שאין להקל ראש במצוותו של המלך. הוא חשש שהמלך מאבד את סבלנותו, וללא מחשבה נוספת הוא התכופף על הארץ, מרדכי פסע עליו וטיפס על הסוס המלכותי.
כשהוא לבוש בבגדי המלך, במראה אצילי, רכב מרדכי ברחובות שושן כשהמן מוביל אותו וקורא לפניו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"!
רחובות שושן היו הומי אדם. הרצים המלכותיים תקעו בחצוצרות כסף; אישי ממשל ליוו את התהלוכה; להטוטנים וליצנים השליכו גביעי כסף וזהב באויר ותפסו אותם... היה זה מחזה נפלא.
ובתוך ההמולה, הרים המן את קולו בקול גדול: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"...
בתה של המן, שצפתה בתהלוכה מגג ביתה, קראה לאמה: "אמא, הביטי! הנה אבא רוכב על סוס המלך, ומרדכי מוביל אותו ברחובות שושן"!
היא נטלה פח אשפה ובצחוק מרושע השליכה אותו על האדם אותו חשבה למרדכי. כשהבחינה בטעות המרה, היא העדיפה לקפוץ מהגג אל מותה ולא להתמודד עם זעם אביה.
מדוכא ומושפל, בבגדים מלוכלכים, פסע המן אל ביתו בברכיים כושלות עם תום התהלוכה.
"אני אנקום במרדכי! אני אתלה אותו על הגרדום! במו עיני אראה את גופתו מתנדנדת על הגרדום" הוא אמר לזרש.
"המן, כנראה איבדת את שפיותך! התכנית שלך לא תצליח. היהודים נמשלו לעפר הארץ ולכוכבי השמים. כשהם לא מצייתים לחוקי התורה, ניתן לדרוך עליהם כעפר הארץ. אך כשהם שבים אל ה' ועובדים אותו בלב שלם, הם הופכים להיות בלתי נגישים, כמו הכוכבים בשמים! אשר אליך, המן מסכן שלי, מכיוון שהחילות לנפול לפני מרדכי, נפול תפול לפניו. הסוף שלך קרוב".
תוך כדי שיחה, הגיעו משרתי המלך כדי להביא את המן למשתה היין השני אשר הכינה אסתר.
סופו של המן
"ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי"... (מגילת אסתר, ז, י)
שהוא במצב-רוח חגיגי ושבע רצון מאירועי היום, הסב אחשורוש למשתה באותו הלילה. איזה תענוג היה לצפות בהמן מעניק כבוד מלכים לאויבו המושבע! את הלקח שלמד המן, הוא לא ישכח במהרה...
"אסתר המלכה" אמר אחשורוש בחיבה. "אני בטוח שאת רוצה לבקש בקשה מיוחדת. הלא לא ערכת שתי משתאות רק כדי ליהנות מחברתו של המן! אנא, אמרי לי מה בקשתך? עד חצי המלכות אתן לך. רק אל תבקשי ממני לאפשר ליהודים לבנות את בית-המקדש שלהם, כי בקשה זו תערער את יסודות מלכותי..."
אסתר ראתה את כבוד המלכים שהוענק למרדכי כסימן מבשר טוב מן השמים. היא היתה בטוחה בעצמה, למרות שקולה נחנק מהתרגשות:
"אדוני המלך, בקשתי היא רק שתציל את חיי יחד עם חיי עמי! כי נמכרנו אני ועמי, להשמיד להרוג ולאבד"!
"מי הוא זה שהעז לעשות כדבר הזה"? קרא המלך, כשהוא מזדעזע מעצם המחשבה שהמלכה לא מרגישה בטוחה בארמונה שלה.
"איש צר ואויב, שגרם למות ושתי, וכעת רוצה ליטול גם את נפשי! בן-הבליעל הוא לא אחר מאשר המן הרשע"! בכתה אסתר, כשהיא מפנה אצבע מאשימה לעבר המן. המן החוויר ונפל לרגלי אסתר כדי לבקש רחמים. אבל המלך אחשורוש פנה אליו בזעם בלתי נשלט: "אתה ביקשת להרוג את המלכה"?! הוא רץ אל הגן בחימה כדי לנשום אויר צח.
למרבה תדהמתו, ראה המלך קבוצת אנשים מנסרים עצים נדירים מן הגן המלכותי. היו אלו מלאכים שנשלחו מן השמים, כדי לעורר את זעמו של המלך.
"מי ציווה עליכם לעשות זאת"? שאג המלך.
"המן"! הם השיבו.
המלך רץ בחזרה לאולם המשתה כחיה פצועה, ומצא את המן האומלל משתטח לרגלי אסתר כשהוא מבקש רחמים על נפשו. באותו הרגע, אמר חרבונה – אחד ממשרתי המלך: "האם המלך יודע שהמן הכין עץ, חמישים אמה גובהו, כדי לתלות את מרדכי? הנה העץ נשקף מבית המן..."
"תלו עליו את בן-הבליעל"! צעק המלך.
המן נתלה על העץ אשר הכין למרדכי, וחמת המלך שככה.
פורים
"ומרדכי יצא לפני המלך בלבוש מלכות... ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (מגילת אסתר, ח, טו)
למלך אחשורוש היו כעת את כל הסיבות שבעולם להיות גאה במלכה אסתר. הוא למד כי היא נצר ממשפחת המלך שאול, מלך היהודים הראשון. כשנודע לו כי גם מרדכי צאצא למשפחת אצולה זו, וכי הוא בן-דוד אסתר, מיהר למנות אותו כראש ממשלה במקום המן.
את ביתו המפואר של המן נתן אחשורוש לאסתר, ואת הטבעת שנתן להמן, העביר כעת למרדכי.
למרות שמרדכי ואסתר יכלו לחוש בטוחים תחת הגנתו האישית של המלך, הם לרגע לא שכחו על הסכנה האורבת לבני עמם. גזירתו האכזרית של המן היתה בתוקפה, והיה עליהם לעשות מעשה.
לכן, אסתר התחננה שוב אל המלך. היא נפלה לרגליו עם דמעות בעיניה וביקשה ממנו לבטל את הגזירה האיומה.
"כי איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן אשר ימצא את עמי"? היא בכתה – קראה בחרדה.
דמעותיה של אסתר נגעו ללב המלך. לרוע המזל, לא היה זה פשוט כל-כך לבטל את הגזירה, כי לא ניתן לבטל גזירה אשר נחתמה בטבעת המלך.
בסופו של דבר, הגיעו לכלל עצה. צו חדש יונפק בשם המלך, האומר שהמן השתמש לרעה בסמכותו כדי להוציא צו להרוג את היהודים, בעוד שכוונתו האמיתית של המלך היתה להיטיב עמהם! ראיה לאי-שביעות רצונו של המלך מהמן היתה העובדה שהוא הוצא להורג.
סופרי המלך נקראו שוב ומרדכי הכתיב להם את הצווים החדשים. רצים מהירים הביאו את הצו לכל המושלים במלכות פרס, מהודו ועד כוש. בצווים אלו, ניתנה רשות ליהודים להתקבץ ביום השלושה-עשר לחודש אדר ולהגן על עצמם מאויביהם.
החדשות על הישועה הנפלאה פשטו כברק בפינות הכי נידחות של הממלכה הפרסית, וכולם התייחסו ליהודים בכבוד גדול.
כשהגיע יום הי"ג לחודש אדר, היום בו היו שונאי ישראל אמורים לעשות טבח ביהודים, התקבצו היהודים בככרות ובמרכזי הערים. על-פי צו המלך, הם הוציאו להורג את כל שונאיהם. ברחבי המלוכה, שבעים וחמש אלף רוצחים בפוטנציאל הוצאו להורג; בשושן הבירה, חמש מאות איש. בני המן הוצאו להורג אף הם.
המלך הביא את החדשות לאסתר. "בקשה אחת נוספת יש לי" היא אמרה, "בשושן הבירה שונאים רבים עדיין מסתובבים חופשי. לעולם לא ישרור שלום בארץ, אם לא נוציא גם אותם להורג. הבה נקבע כי גם מחר, בי"ד באדר, יוכלו היהודים להגן על עצמם בשושן הבירה. כמו-כן, את גופות עשרת בני המן יתלו על העץ".
בקשתה של אסתר התמלאה מיד.
כך, בעוד היהודים ברחבי הממלכה חגגו את יום הארבעה-עשר במשתה ושמחה, היו היהודים בשושן עדיין עסוקים בקרבות. רק ביום לאחר מכן, ט"ו באדר, הם חגגו את ישועתם.
מרדכי, לבוש בבגדי מלכות מפוארים, הפך להיות משנה למלך. הוא הנהיג את עמו בענווה ובמסירות.
מני אז, יום הארבעה-עשר לחודש אדר נחוג כחג הפורים, לזכר לנס הגדול של ישועת העם, ומפלתו של המן הרשע.
והיהודים המתגוררים בערים מוקפות חומה, כמו שושן הבירה, חוגגים את יום החמשה-עשר בחודש אדר. ליום זה אנו קוראים "שושן פורים".
השם "פורים" פירושו "גורל", לזכר הגורל שהטיל המן כדי לבחור את היום הכי מתאים להשמדת היהודים.
שני ימים אלו נקבעו בשמים כחג נצחי, שלעולם לא יבטלו. עבור העם היהודי ימים אלו משמשים למשתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.
כמו-כן, קיבלו היהודים על עצמם את "תענית אסתר", ביום השלושה-עשר לחודש אדר, לזכר התעניות שהתענו בני ישראל באותם הימים.
כל סיפור הנס הועלה על ספר על-ידי מרדכי ואסתר ב"מגילת אסתר", שהפכה להיות חלק מן התורה שבעל-פה. מדי שנה בשנה, קוראים את המגילה בליל פורים ושוב ביומו.
את חג הפורים אנו חוגגים למעלה מאלפיים ושלוש-מאות שנה, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור. לאויבי העם היהודי, ה'המנים' שבכל דור, מהווה החג תזכורת ותמרור אזהרה. עבורנו הוא מהווה חג שמח ומקור השראה נצחית של אמונה ואומץ לב, נאמנות ומסירות לה'. החג מבשר לנו כי הישועה הנצחית והניסית – קרובה לבוא.