ברכת הזימון

ברכת הזימון הוא הכינוי להקדמה לברכת המזון כאשר שלושה גברים או יותר אכלו לחם ביחד. באם יש עשרה אומרים בנוסח גם את שם ה' "אלקים".

המצווה

כאשר שלושה גברים יהודים אוכלים לחם ביחד, או אפילו אם רק שניים אכלו לחם ואחד אכל שאר מאכלים, אזי כאשר הם מברכים ברכת המזון, הם לא אומרים רק את הברכות שכסדר, אלא אחד מהם מזמין את שני חבריו להצטרף אליו לברכה, באומרו "הב לן ונבריך" או "רבותי נברך". ואצל האשכנזים "רבותי מיר וועלן בענטשן". האחרים עונים "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והוא חוזר על הפסוק ואומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו", וכולם אומרים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", ולאחר שהוא חוזר על זה מתחילים לברך את ברכת הזן.

באם היו עשרה שאכלו יחד לחם, או אפילו שבעה שאכלו לחם ושלושה משאר מאכלים, כאשר הוא מזמין אותם לברך הוא אומר "נברך אלקינו שאכלנו משלו", וכולם עונים "ברוך אלקינו שאכלנו משלו". במשנה מובאת מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לבין רבי עקיבא: שרבי יוסי הגלילי מפרט איך שמוסיפים לומר עוד שם של ה' במאה ובאלף וכו', אולם רבי עקיבא סובר שזה כמו בבית הכנסת, שברגע שיש מניין, זה לא משנה כמה יהיו, תמיד יתפללו באותו נוסח, וכן גם כאן.

כאשר אדם שלא אכל נקלע למקום שבו מזמנים עליו לענות גם כן: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ובאם היה זה זימון בעשרה, עליו לומר "ברוך אלקינו ומבורך".

מאז שהמזמן מתחיל לברך עד שהוא מסיים את הברכה הראשונה, אסור לכולם לדבר ולעשות שום דבר (כולל להתעסק עם האוכל), אלא לשתוק ולהקשיב למזמן.

כאשר מתחילים לברך, המזמן מברך בקול את כל הברכה. לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח שאר המברכים יוצאים ידי חובה בברכה הראשונה, או בכל הברכה, אולם לפי מנהג חב"ד כל אחד מברך לעצמו. הרבי היה מברך בשנים הראשונות בקול, אך בתחילת שנות הלמ"דים הגיעה קבוצה של יהודים יוצאי גרוזיה, וכאשר הרבי זימן הם ענו ויצאו ידי חובה, ומאז הרבי החל לברך בשקט (כיוון שאדמו"ר הזקן פוסק שלא יוצאים).

ההלכה אומרת, שאם היו במקום רק שלושה אנשים אסור לאחד מהם ללכת בלא זימון, כיוון שאסור לגרום לביטול הזימון. ובפרט אם היו עשרה, שאז אם הוא ילך הוא יבטל הזכרת שם שמיים. אך אם בכל זאת אחד הלך, בשלושה אפשר לזמן גם אם הוא רק שומע, ובעשרה צריך שישב עמהם לשולחן בשעת הברכה.

אם אחד מהסועדים כבר בירך ברכת המזון, עדיין אפשר לצרפו לזימון באם הוא אכל לחם או שאר דברים שמברכים עליהם "ברכה מעיין שלוש"; אבל אם הוא אכל דבר שמברכים לאחריו "בורא נפשות", אי אפשר לצרפו לזימון אם כבר בירך.

יעלה ויבוא

אם זהו יום שבו אומרים יעלה ויבוא, נוהגים שהמזמן אומרו בקול, והשאר עונים אמן (כשהם לאחר יעלה ויבוא או לאחר אמירת "ברוך . . בונה ברחמיו ירושלים") כאשר הוא אומר "זכרנו ה' בו לטובה", "פקדנו בו לברכה" "והושיענו בו לחיים טובים". כפי שעונים בשעת התפילה.

כוס של ברכה

ערך מורחב – כוס של ברכה

יש כמה שיטות האם צריך לברך ברכת המזון על הכוס, אולם כולם מודים שמצווה מן המובחר לזמן על הכוס. יש האומרים שזה דווקא בזימון בעשרה לחשיבות הזכרת שם שמיים; ומנהג חב"ד שמברכים על הכוס גם בשלושה.

אם זהו יין שצריך למוזגו במים, ימזוג אותו בברכת "על הארץ", בכדי להודיע את שבח ארץ ישראל שיינותיה חזקים עד שצריך למוזגם במים. וכן עושים גם בחוץ לארץ.

כאשר מזמנים על הכוס, לאחר שהמזמן נוטל את ידיו במים אחרונים, הוא ממלא את הכוס ומגביהה בשני ידיו ומרימה בשמאלו ומניחה על כף ידו הימנית כשאצבעותיו כפופות, ומתחיל לומר "רבותי" כו'. לאחר שסיים את ברכת "בונה ברחמיו ירושלים", הוא מניח את הכוס על השולחן, וכשמסיים לברך הוא מגביה את הכוס שוב, ומברך "בורא פרי הגפן" ושותה.

בשמחות

בסעודת ברית מילה, קודם אמירת "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח", אומרים את ה"הרחמן לברית מילה".

בסעודת שבע ברכות לאחר סיום הברכה, קודם הברכה על היין מברכים את הברכות על כוס שניה, ובסוף מברך המזמן על הכוס הראשונה "בורא פרי הגפן", ושותה. ולאחר מכן מערבים את תכולת שתי הכוסות ונותנים לחתן ולכלה לשתות גם כן.

בפנימיות העניינים

ענינה של ברכת המזון הוא, שלאחר שהאדם אכל את האוכל הגשמי, ובזה הוא קיבל את ניצוצות הקדושה שהיו טמונים בקליפת נוגה (שהרי כל הדומם, צומח, חי ומדבר שבעולם העשיה מקבלים את חיותם מקליפת נוגה המעורבת מטוב ורע), צריך לברך ברכת המזון שבה מעלים את כל הניצוצות שהיו בעולם הפירוד (שלא ניכרת בו אחדותו של ה') להתכלל בבחינת גילוי אלקות. וכל אחד ואחד לפי ענינו יכול להמשיך יותר גילוי אלקות במאכל שאוכל וכו'.

וכל זה הוא כאשר מברכים ביחיד, אבל כאשר מברכים ברבים, וכידוע שהלשון "רבים" מורה על שלושה, זה נעשה באופן אחר לגמרי:

המשל לזה הוא, משדה הנמצאת על יד הנהר, ובכדי להמשיך את המים מהנהר אל השדה, צריך לעשות תעלה מהנהר עד לשדה. אבל כאשר ישנם רבים שרוצים להמשיך מים לשדותיהם, עליהם לעשות בריכה עמוקה על יד הנהר, וממנה כל אחד מושך תעלה אל שדהו. וטעם הדבר, מפני שאי אפשר לצמצם את זרם המים שבנהר לריבוי מקומות קטנים, אלא רק באמצעות הבריכה המשמשת כממוצע, שממנה נמשך לכל המקומות.

וכן הוא בנמשל, שכאשר מברכים ברבים - בשלושה, קודם לברכה אומרים "נברך שאכלנו משלו", ובזה עושים את הבריכה הגדולה שממנה נמשך לכל אחד, ואליה נמשך יותר מאשר שכל אחד יעשה תעלה לעצמו. ולכן שלושה שאכלו כאחד אינם רשאים להיחלק, כיוון שהם מבטלים את ההשפעה הגדולה הזאת. ובזימון בעשרה - ההמשכה הינה עוד יותר גדולה.

משל נוסף על זה: כפי שנר אחד אינו דומה באורו לשלושה נרות מחוברים הדולקים, כן אינו דומה ברכתו של אדם אחד לברכת של שלושה; ולכן אסור לו להיחלק.

דברי תורה

המשנה אומרת בפרקי אבות "שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים". והסיבה שזה כל כך נוגע היא: שמכיוון שכל עניין האכילה הוא בירור הגשמיות, ומכיוון שהתורה היא זו שבכוחה אפשר לברר את הגשמיות, וכמו שכתוב בזהר "בחכמה אתברירו" (= הם התבררו על ידי החכמה), לכן זה נוגע כל כך. ובפרט כשאוכלים בשלושה, כיון שהתורה היא ה"קו האמצעי" הממוצע בין קו הימין והשמאל (שהם שלושה ביחד).