דיבור

הדיבור הוא אחד מהלבושים של הנשמה, והוא כלי של ספירת המלכות שהיא השכינה הקדושה, ונחשבת פנימיות המלכות לגבי המעשה שהוא חיצוניות המלכות.

בתורת החסידות

אחת היסודות שיסדה תורת החסידות היא כי כל פעולה ופעולה וכל דיבור ודיבור בעבודת השם צריך להיות עם כל החיות שבאדם, כל האהבה ויראה שבו. ומכיון שבפעולותיו היהודי גורם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שמהותו שהאדם במעשיו המורים על מציאות ה' וביטול כל הנבראים אליו, ממשיך וגורם שאור הקדוש ברוך הוא הנקרא כן בבחינת "קדוש" שלמעלה מהעולם, יומשך גם לבחינת האור המצומצם שיש בעולם הזה הנקרא "שכינה" על שם שהוא שורה בתחתונים לפי כלי הקיבול שלהם, ויתגלה כי ה' הוא המלך על כל הארץ. ופעולה זו נקראת יחוד, משום שענינה איחוד המשפיע והמקבל, הקב"ה והשכינה מקור נשמות ישראל, וכידוע כל העולם הגשמי הינו רק משל דל לעולם הרוחני, וכשם שבעולם הגשמי לא שייך שיהיה קשר אמיתי של קיימא בחו"כ מבלי שכל כוחות הנפש יהיו מאוחדים בקשר זה, בשמחה ואהבה רבה, כך בעולם הרוחני לא שייך לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה אם לא נעשית המצוות בשמחה ואהבה רבה אמיתית בכל כוחות הנפש.

לפי תורת הבעש"ט הק' כאשר אדם מדבר דיבורים בתורה ותפילה השכינה מדברת מתוך גרונו, הוא גורם ליחוד עליון. וכלשון התולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט "כי מבשרי אחזה אלוקה, כמו ביחוד הגשמי אינו מוליד כי אם כו' בחשק ובשמחה, כך ביחוד הרוחני הוא הדבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד כו', אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת השי"ת לשם שמים לעשות נחת רוח להשי"ת בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחני, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמחה, משא"כ העוסק בתורה ובעבודת ה' שלא לשם שמים ואין לו נחת ותענוג אינו מוליד.".

והשכינה מתלבשת בכל דיבור ודיבור וכמובא בספר בעש"ט (פ' נח), "ואמר הבעש"ט שצריך לרחם על השכינה הק' ולא לדבר דיבורי הבל אלא רק דיבורי תורה ותפילה, או עכ"פ דיבורים שיוצאים מהם התגלות מלכות שמים באיזה דרך, אבל לא דיבורי סרק שהם אסורים באיסור דודברת בם ולא בדברים בטלים".

וכלשון הבעש"ט, "מה שאיתא לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה כו' הכוונה, שיתפאר הקב"ה עם המלכות תמיד דהיינו המדריגה התחתונה עולם הדיבור שזאת המדריגה מחיה את כל העולמות כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ונאמר ואתה מחיה את כולם, והדבור של הקב"ה הוא תמיד מחיה את כל העולמות, וכשאדם עושה מצוה והקב"ה מתפאר במלכות דהיינו בדיבור שלו שהוא בתוך העולמות אז מביא האדם המלכות אל הקב"ה, דהיינו שהקב"ה מתפאר עם עולם הדיבור וזה יחוד קוב"ה ושכינתיה שיתפאר הקב"ה במלכות שהיא בתוך העולמות ויתגלה מלכותו דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך בעולמות, וזהו תענוג גדול להקב"ה ומדת המלכות הוא מצדינו ובידינו דהיינו שאנו מכירים גדולתו ומלכותו ואז הוא נשלם במדת מלכותו כי אין מלך בלא עם שמחמת העם נתגלה המלכות ויש להקב"ה תענוג גדול מזה".

וחידש הבעל שם טוב שעד כדי כך האותיות הינן מציאות קיימת, עד שאפילו במחשבות זרות יש מציאות אלוקית, ובזאת פירש הבעל שם טוב ביאור הגמ' בברכות אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע משתיקין אותו אמר ליה רב פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה כו' א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כיון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפא דנפחי עד דמכוין דעתיה. והקשה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מכל מקום דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוין, עוד קשה למה נקט רבי זירא דווקא האומר שמע שמע ב' פעמים ולא פסוק אחר בקריאת שמע או כיוצא.

וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית' לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של אדם יש מציאותו יתברך וכל מחשבה היא קומה שלימה וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה כי מקצר ח"ו במציאותו ית' ובזה יובן האומר שמע שמע וקשה למה אמר ב' פעמים וצריך לומר כי מעיקרא לא איכוין דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מחשבה זרה אמנם אם ידע ששם הוא ג"כ הוא מציאות הש"י לא היה צריך לומר ב' פעמים שמע ישראל, וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא כדי לתקנו ולהעלותו ולמה הוא חוזר פעם שניה לומר שמע כאילו ח"ו לא היה שם מציאות הש"י ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים כו' עיי"ש.