טומאת עבודה זרה
בהלכות טומאה וטהרה, טומאת עבודה זרה היא טומאה מדברי חכמים החלה על חפץ ששימש כפולחן אלוהות.
המקור במשנה
אמר רבי עקיבא, מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה. שנאמר[1] תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ. מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא
— שבת ט א
במשנה אחרת, מופיעה מחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא בעניין[2]
מי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל, אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה. שלו ושל עבודת כוכבים נידון מחצה על מחצה. אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר[3]: שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ. רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר[4] תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ, מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא
לפי המפורש במסכת שבת, למחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא יש שני פרשנויות:
שיטת רבה
רבה מפרש שגם חכמים וגם רבי עקיבא מודים שעבודה זרה מטמאה בטומאת משא כמו נדה, אלא שנחלקו כאשר העבודה זרה אינה נושאה את האדם למרות שהיא מתחתיו, למשל כאשר הניחו אבן על יתידות ומתחתיהן ישנם כלים, שלמרות שהאדם יושב על האבן הכלים אינם נושאים את משקל גופו ומדין טומאת משא לא היו הכלים נטמאים והמחלוקת היא האם גם לעניין זה שקולה עבודה זרה כנדה וכמו שנדה מטמאה גם באופו כזה כך גם עבודה זרה, שחכמים סוברים בניגוד לרבי עקיבא, שעל כך יש את הפסוק המדמה את העבודה זרה לשרץ כדי לומר שכמו ששרץ אינו באופן כזה (הנקרא "אבן מסמא") כך גם העבודה זרה.
בנוסף, סוברים חכמים, שעבודה זרה אינה מטמאה כאשר היא רצוצה ושבורה לחלקים, שחכמים סוברים שכשם שנדה אינה שייך טומאתה בנדה המחולקת לאיברים, שאינה חיה ואין דמה נחשב לדם נדה וממילא אין מטמאה ב"אבן מסמא" (אבן המונחת על יתידות ומתחתיה כלים כך שהנדה אינה יושבת על הכלים למרות שהם מתחתיה) (למרות שהיא מטמאה בטומאת מת), כך גם עבודה זרה אם נחתכה לחתיכות דקות או גדולות אין חלקיה מטמאים במגע או במשא. הראיה לכך היא בכך שהעבודה זרה לא השוותה לנבילה, שגם היא מטמאה בטומאת משא ולא באבן מטמא, כדי לומר שאינה מטמאה באבן מסמא.
שיטת רבי אלעזר
רבי אלעזר מפרש את המחלוקת בצורה אחרת, שהם נחלקו האם העבודה זרה מטמאת את נושאיה בטומאת משא כנדה או שאינה מטמאת את נושאיה כשרץ. לפי רבי עקיבא ההקשה לשרץ היא רק לעניין שרק היא עצמה מטמאת את נושאיה ולא משמשיה - הכלים המשמשים לעבודה זרה ולמרות המשמעות מהמילים "כי חרם הוא" שמכך משמע לכאורה, שכל דבר שדינו כחרם שאסור בהנאה כלול בדין העבודה זרה שמטמא במשא, אך העבודה זרה עצמה כן מטמאת במשא. לפי החכמים שהעבודה זרה אינה מטמאה במשא, ההקשה לנדה הוא רק לעניין זה שאינה מטמאה לאיברים (כמוסבר).
בתורת חב"ד
אודות טומאת עבודה זרה, שטומאתה מדרבנן, חוקר הרבי האם מדובר בטומאה שמחמת החפצא, והיא כנספח לאיסור העבודה זרה שבצירוף לזה הוסיפה התורה ואסרה גם את גוף העבודה זרה והחילה עליה דין טומאה כנדה, או שמא מדובר בטומאה מצד הגברא עמה, וכהמשך לדיני ההרחקה שעל האדם להתרחק מהעבודה זרות ואביזרייהו.
מכך שהרמב"ם מביא את הפסוק "הסירו את אלוקי הנכר בתוככם" כאסמכתא לאיסור, מובן שהגדר שנתנו חז"ל לטומאה זו, אינו החלת טומאה על העבודה זרה, אלא כהוספה לדיני הריחוק מהעבודה זרה. הרבי מוסיף ומבאר, כי לא יתכן שחז"ל יחילו טומאה וממשות על גוף העבודה זרה, כשכל החטא של העבודה זרה הוא הטעות שבמחשבה שיש לעבודה זרה ממשות כל שהוא, בעוד שעניינה הוא אפס ואין ואין לה שום כוח. ממילא גם גדר האיסור לא יכול להיות בהענקת כוח כל שהוא, לעבודה זרה[5].
הערות שוליים
- ↑ תבנית:תנ"ך.
- ↑ עבודה זרה מז ב.
- ↑ דברים ז, כו: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא
- ↑ ישעיהו ל כב וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ
- ↑ לקוטי שיחות חלק ל' עמ' 155.