יחודא תתאה

יחודא תתאה (=יחוד תחתון) הוא: בשונה מיחודא עילאה, שכוונתו היא שאין עולם, והעולם בטל לגמרי, יחודא תתאה הוא: יש עולם, אך הוא מלא כולו ב-קב"ה עצמו. הכול הוא אלוקות.

פירושו

יחודא תתאה הוא: אכן הקדוש ברוך הוא הינו מעל המקום והזמן - ועם זאת הרי הוא ממלא את כל העולם. כלומר: מהותו ועצמותו - שהוא אין סוף - ממלא את כל הארץ בזמן ובמקום, בשמים והארץ ובצדדים. ואף בארץ מתחת: הכל מלא מאור אין סוף השווה ממש! אמנם, שוב אין הברואים חשים זאת, משום שמידת המלכות - המצומצמת - מסתירה מעיניהם את אור אין סוף, לבל יתבטלו ממציאותם. אך למעשה האור אין סוף של הקב"ה ממלא את כל העולם ממש. זהו יחודא תתאה: יש עולם, אך הוא מלא כולו ב-קב"ה עצמו. הכול הוא אלוקות.

זהו הנאמר "אני הויה לא שניתי" אין שום שינוי ב-ה'- כי הכל בטל אצלו במציאות. שהרי נבראים מתהווים על ידו ובטלים אליו - לכן בידיעת עצמו יודע את הנבראים. והוא - מהותו ועצמותו ודעתו - הכל אחד. כך שגם עתה - לאחר בריאת העולם - ישנו אך ורק ה'!

והנה הברואים יודעים כל דבר בידיעה שחוץ מהם. משום כך אין הם מסוגלים להשיג את ידיעתו של הקב"ה. כי אכן - כשם שאי אפשר להשיג את מהותו ועצמותו - כך אי אפשר להשיג את דעתו. (שהוא ודעתו - אחד).

יחודא תתאה הוא כינוי לייחוד של זעיר אנפין ונוקבא.

בניגוד ליחודא עילאה שהוא יחוד תמידי הנצרך לקיום העולמות, יחודא תתאה הוא רק לפרקים.

במאמרים מפרשים ש'מקום הארון' הוא קודש הקודשים, היינו, המקום בו מונח הארון (ולא מקום הארון עצמו, כדלעייל). לפירוש זה נשאר המקום נשאר בגדר מציאות, כפי שבפועל אכן היה אפשר להצביע היכן הצפון והיכן הדרום, ואפשר היה למדוד את רוחבו (20 אמה) - אלא שבמקום זה גופא התגלתה האלוקות.

עניין זה הוא דוגמה ל'יחודא תתאה', האור האלוקי מאיר ונמצא בעולם, אך אינו משנה את מציאותו. הארון נמצא כאן - אבל השפעתו מתעלמת בעולם, ו'מקומו' (קודש הקודשים) נשאר מוגדר בגדרי המקום והזמן.

אינו בסתירה ח"ו לאחדות ה'

ועם היות שגם יחודא תתאה - דעת תחתון (שהנבראים הם "יש" ומציאות) הוא אמת, אינו בסתירה ח"ו לאחדות ה', מכמה טעמים:

א. זה שהנבראים יש להם ערך וחשיבות, הוא רק לגבי האור האלוקי המתלבש בעולמות, כח הפועל בנפעל. אבל לגבי עצמות אור אין סוף הכל לפניו כלא נחשב. ומכיון שבחינת ה"מקור" להוות את העולמות היא רק הארה חיצונית שאינה תופסת מקום לגבי העצמות, ולגבי העצמות, הרי הכל הוא כלא חשיב - אם כן באמיתות הדברים גם לאחר שנתהוו הנבראים אין להם ערך וחשיבות.

ב. מכיוון שגם האור המתלבש בעולמות הוא קדוש ומובדל מהם ואינו נתפס בהם - הרי מובן, שעל ידי התהוות העולמות, לא נעשה שום שינוי גם באור המתלבש בהם, וגם לאחרי שנתהוו הם בטלים במציאות כמו קודם שנתהוו.

ג. זה שהביטול של יחודא תתאה יש ערך לנבראים, אין זה שהנבראים מצד עצמם תופסים מקום, אלא מפני שהשלימות של אור אין סוף היא שכוללת את שתי העניינים: מצד זה שאור אין סוף הוא "למטה עד אין תכלית" - מצד זה הכל הוא אין ערוך לגביו, ומצד זה שאוא"ס הוא "למעלה עד אין קץ" - מצד זה, הנבראים תופסים מקום ויש להם ערך וחשיבות

מעלותיה

עם היות שיחודא עילאה היא דרגא נעלית הרבה יותר מיחודא תתאה, אעפ"כ, ישנם מעלות ביחודא תתאה על יחודא עילאה, שלכן גם אלה שעיקר עבודתם היא ביחודא עילאה, צריך להיות אצלם גם ההתבוננות ביחודא תתאה. וממעלותיה של יחודא תתאה:

א. תכלית כוונת הבריאה הוא שיהיה דירה בתחתונים, כלומר שיהיה "יש" וביטול היש. וכוונה זו נשלמת דווקא ביחודא תתאה.

ב. יחודא עילאה היא בבחינת שמיעה, ויחודא תתאה הוא בבחינת ראיה, ומכיוון שגדולה ההתפעלות מראייה יותר מההתפעלות שעל ידי שמיעה, לכן ההתפעלות מיחודא תתאה היא יותר מההתפעלות מיחודא עילאה.

'ג. ביחודא עילאה שייך שינויים, משא"כ ביחודא תתאה (שמרומז ב-ברוך שם, ב-'ועד', (כמאמר חז"ל "כל מקום שנאמר ... ועד - אין לו הפסק עולמית"), לא שייך שינויים וזה עניין נצחי.

יחוד ז"א ונוקבא

יחוד זה הינו החיבור הפנימי בין ספירת התפארת וספירת המלכות, כאשר הז"א משפיע מהיסוד למלכות השפעה פנימית. השפעה זו מהווה את תחילת תהליך ההולדה וההשפעה של המלכות. יחוד זה אמנם הוא יחוד נמוך, והינו בסוף הספירות, אך עם זאת, האור הנמשך ממנו הינו אור גבוה ביותר, הנמשך מכתר.

מבואר כי כיוון שעניינה של מלכות הוא דיבור, מיחוד זה נמשכת השפעה הדומה לדיבור, ותוצאות היחוד מרגישים נפרדים ממקורם (בדומה לדיבור שנמשך מהבל הלב אל חיצוניות האדם ונפרד ממנו). ולכן על ידי יחוד זה מקבלים העולמות התחתונים, הנקראים עלמין דאתגליא, בהם נדמה כאילו ישנה מציאות נפרדת מאלוקות ח"ו.

משמעותו בעבודה

יחודא תתאה יוצר את ביטול היש אצל הנברא.

כיוון שיחוד זה הוא המקור לעולמות, בדרגא זו העולמות תופסים מקום ואינם בטלים במציאות. עם זאת, הם חשים כי הבורא מהווה אותם, וכי אינם יכולים להתקיים באופן נפרד ח"ו. לכן, הם מבטלים את ישותם מול יש האמיתי, אך עדיין ישנו מקום וגדר לקיומם.

עם היות שיחודא עילאה הוא יחוד עליון יותר, אך הוא אינו נותן מקום לעולמות, ולכן לא ניתן לעבוד את ה' באופן פעיל בדרגא זו. בשל כך, מיד לאחר אמירת שמע ישראל, מגיע יחודא תתאה באמירת ברוך שם וכו'. זאת בכדי שיהודי יוכל לקיים את מצוות ה', כמציאות.

משמעותו בשמות

עניינו של הפסוק בשכמל"ו הוא יחודא תתאה. בשער היחוד והאמונה פרק ז' מבואר שיחודא תתאה הוא שילוב שם הוי' בשם אדנות ב"ה. באופן זה עניינו של שם אדנות גובר, ולכן הביטול נמוך יותר - יחודא תתאה.

לעומתו עניינו של הפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה. שהוא שילוב שם אדנות, ספירת המלכות, בשם הוי', המורה על מהותו ועצמותו יתברך. באופן זה עניינו של שם הוי' גובר ולכן הביטול נעלה יותר - יחודא עילאה.

ראו גם

• יחודא עילאה ויחודא תתאה
• אחדות ה' ויחוד ה' (ההבדל ביניהן)