פרשה – הבדלי גרסאות

גרסה מ־16:25, 6 ביוני 2025

ערך זה עוסק בחלוקה של החומש לפסקאות. אם התכוונתם לפרשות הנקראות בבתי הכנסת בשבת, ראו פרשת השבוע.

שישה סוגי רווחים נאמרו למשה מסיני^[1] שצריכים להיות בספר תורה: א. בין חומש לחומש, ב. ובין פרשה לפרשה, ג. ובין תיבה לתיבה (כמלא אות קטנה) ד. ובין שורה לשורה (כמלא שורה), ה. ובין אות לאות כמלא חוט השערה), ו. וצורת השירות (שירות הים והאזינו).

פרשה במובנה המקורי^[2] היא פסקה בספר תורה. ספר התורה מחולק לפסקאות, כאשר בין פסקה לפסקה מופיע רווח בגודל 9 אותיות^[3] – וכל פסקה כזו נקראת "פרשה".

קיימים שני סוגי "פסקאות" - "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה", כאשר ההבדל ביניהן הוא מיקום הרווח שלפני הפרשה (כפי שיפורט בהמשך).

הדיון בראשונים

מאיזה טעם שלא יהיה, לא נמסרה לנו במסורת הקבלה^[4] האם הפרשה נקראת פתוחה/ סתומה על שם הרווח שלפניה או שלאחריה, לא מהו מניין הפתוחות והסתומות, ולא הטעם והצורך בשני סוגי פרשות. הדבר היחיד עליו אנו נשענים הם ספרים עתיקים מדוייקים, וכל הדיון בזה הוא על איזה ספרים יש לסמוך ואיך צריך לפרש את צורת הרווחים שבהם. וכפי שמעיד על כך המאירי^[5] ומעתה צריך לבאר מהו ענין סתומה ומהו ענין פתוחה^[6]... במנין פרשיות התורה, כמה הן הפתוחות וכמה הן הסתומות - ולא מצינו לידיעת דבר זה בבירור שום ביאור מספיק לא בתלמוד ולא בירושלמי ולא בברייתא, ואף הגאונים לא ראינום סומכין בזה^[7]."

טעם החלוקה

הפסוק "ואם מן הצאן קרבנו"^[8] מתחיל בתורה בפסקה חדשה, ולא מובן - שהרי הוא המשך ישיר לפסוק הקודם? עונה על כך המדרש^[9] "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט".

הראשון שדן במשמעות הרווח של פתוחות/ סתומות הוא המהרש"ל^[10]^[11]: ״צריכין אנו לחקור וליתן מה לב הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה, כי רבותינו הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות (מה היו הפרשיות משמשות, כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכו׳), אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו". ומסביר, שצורת רווח הפתוחה מעיד שפרשה זו מתחילה נושא חדש, ואילו רווח הסתומה מעיד שהיא מחוברת לזו שלפניה. היינו, שעניין כללי/ חשוב מתחיל בפרשה פתוחה, ואילו העניינים המשניים שבנושא זה גופא מופרדים ביניהם ע"י רווח סתום.

וכן כתב בספר התודעה^[12], "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים שיבארו לנו מה הוא ההבדל המהותי שבין פרשה פתוחה לסתומה... אבל אם נבוא לדון מתוך קריאת השם, שזו נקראת 'פתוחה' וזו 'סתומה', מצורת הכתיבה... ומתוך מה שרואים שכל חמשה החומשים והרוב הגדול של הסדרות והרוב מכל ענין חדש שבתורה כולם מתחילים בפרשה פתוחה - מזה נִתן אולי לשער שההפסק לפרשה פתוחה הוא הפסק שלם, ואילו ההפסק לפרשה סתומה אינו שלם כל כך. והשערה זו אם נכונה היא, יכולים להבין בה עוד הרבה ענינים בטעם החלוקה של התורה לפרשיות אלה או אלה".

על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות, אבל נראה שבמספר מקומות משמש רווח של "פתוחה" (לא לציון נושא כללי אלא) להדגשה. לדוגמא, בפרשת בראשית כל יום בבריאה הוא פרשה פתוחה בפני עצמו, בברכת יעקב לבניו^[13] הברכות לבני הגבירות הם פרשה פתוחה^[14] ואילו הברכות לבני השפחות בפרשה סתומה ועוד.

במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה באמצע פסוק^[15] (והפרשנים דנים בסיבת הדבר^[16]), והמקרה הבולט ביותר הוא בעשרת הדיברות^[17], שם כל דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו').

ההבדל בין חלוקה זו לאחרות

החלוקה לפרשות היא היחידה בספר תורה כשר^[18], ואילו החלוקה לפרקים או לסדרים אינה קיימת בספר תורה כשר (אלא רק בדפוסים ובתנ"ך). חלוקה זו (לפרשות) נמסרה לנו ע"י משה רבנו^[19] כחלק אינטגרלי מהתורה, וטעות בגודל הרווח או במיקומו פוסל את ספר התורה^[20].

המחלוקת בצורת הפרשות^[21]

המקור הראשון^[22] לצורת הפרשות הוא בגמרא ירושלמי^[23] "פתוחה מראשה - סתומה, פתוחה מסופה - פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן - סתומה", וממנה הסיק הרמבם שיש שתי צורות לפרשה פתוחה ושלוש צורות לסתומה - אבל לרא"ש הייתה גירסא אחרת בירושלמי, ולכן פוסק לגבי צורת הפרשות באופן שונה בתכלית מהרמבם.

והנה, למרות שפסק שו"ע כהרמבם^[24], מאחר ויש צורה אחת של פתוחות/סתומות שמוסכמת גם על הרמבם וגם על הראש נהגו לעשות בכל מקום שאפשר^[25] רק באופן זה (יוצא מהכלל הםספרי תורה התימניים, שם נהגו לעשות בדווקא כהרמבם. היינו, שרווח כל הפרשות הפתוחות הוא בדווקא שורה ריקה שלימה לפניהן).

המחלוקת בחלוקת הפרשיות

במקום אחד ישנה מחלוקת לגבי מספר ומקום הפרשה. בפרשת צו מונה הרמבם פרשה פתוחה אחת "בפסוק 'וידבר' שלפני 'דבר אל בני ישראל'". בו בזמן שישנם בפרשה זו שני פסוקים כאלו^[26], והנה, בכתר ארם צובא יש בשני המקומות פרשות פתוחות, בספרי יהדות תימן יש רק פרשה אחת - לפני פסוק כב, ובספרי אשכנז ספרד והמזרח יש רק פרשה אחת - אבל לפני פסוק כח^[27]. הנושא נידון באחרונים ובעל קסת הסופר הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו^[28].

מניין הפרשות

הרמב"ם, מונה (בהלכות ספר תורה^[29]) את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו בן אשר, שרבים מזהים אותו ככתר ארם צובא. לשיטה זו (שהיא שנפסקה להלכה) ישנן בתורה 290 פרשיות פתוחות^[30] פרשיות ו379 סתומות^[31], ובכל התנ"ך 1181 פתוחות ו1981 סתומות.

השימוש בפרשות כציון מקום

לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג לציין למקור הפסוקים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירוש רש"י לשמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". מעניין לציין ששם הפרשיה אינו בהכרח המילים הראשונות שבה אלא תוכן עניינה.

פרשת השבוע

החלוקה לשבעת הקוראים בפרשת השבוע^[32] מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות.

הערות שוליים

↑ חלקם מנוי במנחות ל ע"א, חלקם במסכת סופרים (פ"א הלכה יח, פ"א הלכה יד), ונפסק להלכה בראשונים (רמבם הל' ס"ת פ"ט ה"ב בראש ועוד, ובשו"ע יו"ד רע"ג א'.
↑ כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשות השבוע.
↑ ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.
↑ לא במדרשים, לא במשנה, לא בגמרא וגם לא בגאונים.
↑ בקרית ספר, ח"א, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשט"ז, עמ' מה.
↑ בהמשך דבריו שם דן האם הכוונה לרווח שלפני או שאחרי הפרשה.
↑ ואחרי שמאריך שם לגבי ספרים שונים מגיע למסקנה שיש לסמוך על פסק הרמבם בזה.
↑ ויקרא א' י'.
↑ ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).
↑ סימן ל"ז, ד"ה ואני אומר.
↑ והביאו האגרות משה ביו"ד ק״פ ענף ב׳ ד"ה והנה מסתבר.
↑ עמ' שמג. ומאחר ואינו מצטט למהרש"ל (ועוד, שכותב בפירוש "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים" נראה שלא ראה אותו, והגיע לאותה מסקנה בכוחות עצמו.
↑ בראשית כט.
↑ למעט יוסף.
↑ בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.
↑ יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.
↑ גם בשמות וגם בדברים.
↑ למעט החלוקה לספרים.
↑ ונזכרת במגילות ים המלח מתקופת בית שני, בספרות התלמוד ובספרא דבורא דנדבא.
↑ מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד
↑ על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.
↑ ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".
↑ מגילה פרק א' הלכה ט'.
↑ בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.
↑ למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.
↑ כפי שמעיר בהגהות מיימוניות, פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.
↑ ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב מרדכי ברויאר בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.
↑ ראו שפתי כהן על שולחן ערוך ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז
↑ פרק ח' הלכה ד'.
↑ לפי כתב יד לנינגרד יש 293 .
↑ ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות
↑ וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).

הערך במבוסס על הערך בויקיפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים

[1] חלקם מנוי במנחות ל ע"א, חלקם במסכת סופרים (פ"א הלכה יח, פ"א הלכה יד), ונפסק להלכה בראשונים (רמבם הל' ס"ת פ"ט ה"ב בראש ועוד, ובשו"ע יו"ד רע"ג א'.

[2] כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשות השבוע.

[3] ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.

[4] לא במדרשים, לא במשנה, לא בגמרא וגם לא בגאונים.

[5] בקרית ספר, ח"א, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשט"ז, עמ' מה.

[6] בהמשך דבריו שם דן האם הכוונה לרווח שלפני או שאחרי הפרשה.

[7] ואחרי שמאריך שם לגבי ספרים שונים מגיע למסקנה שיש לסמוך על פסק הרמבם בזה.

[8] ויקרא א' י'.

[9] ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).

[10] סימן ל"ז, ד"ה ואני אומר.

[11] והביאו האגרות משה ביו"ד ק״פ ענף ב׳ ד"ה והנה מסתבר.

[12] עמ' שמג. ומאחר ואינו מצטט למהרש"ל (ועוד, שכותב בפירוש "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים" נראה שלא ראה אותו, והגיע לאותה מסקנה בכוחות עצמו.

[13] בראשית כט.

[14] למעט יוסף.

[15] בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.

[16] יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.

[17] גם בשמות וגם בדברים.

[18] למעט החלוקה לספרים.

[19] ונזכרת במגילות ים המלח מתקופת בית שני, בספרות התלמוד ובספרא דבורא דנדבא.

[20] מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד

[21] על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.

[22] ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".

[23] מגילה פרק א' הלכה ט'.

[24] בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.

[25] למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.

[26] כפי שמעיר בהגהות מיימוניות, פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.

[27] ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב מרדכי ברויאר בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.

[28] ראו שפתי כהן על שולחן ערוך ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז

[29] פרק ח' הלכה ד'.

[30] לפי כתב יד לנינגרד יש 293 .

[31] ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות

[32] וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 {{פירוש נוסף|נוכחי= חלוקה של החומש לפסקאות|אחר= פרשות הנקראות בבתי הכנסת בשבת|ראו= פרשת השבוע}}
+שישה סוגי רווחים נאמרו למשה מסיני{{הערה|חלקם מנוי במנחות ל ע"א, חלקם במסכת סופרים (פ"א הלכה יח, פ"א הלכה יד), ונפסק להלכה בראשונים (רמבם הל' ס"ת פ"ט ה"ב בראש ועוד, ובשו"ע יו"ד רע"ג א'.}} שצריכים להיות בספר תורה: '''א.''' בין חומש לחומש, '''ב.''' ובין פרשה לפרשה, '''ג.''' ובין תיבה לתיבה (כמלא אות קטנה) '''ד.''' ובין שורה לשורה (כמלא שורה), '''ה.''' ובין אות לאות כמלא חוט השערה), '''ו'''. וצורת השירות (שירות הים והאזינו).
 '''פרשה''' במובנה המקורי{{הערה|כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מ[[פרשת השבוע|פרשות השבוע]].}} היא פסקה בספר תורה. ספר התורה מחולק לפסקאות, כאשר בין פסקה לפסקה מופיע רווח בגודל 9 אותיות{{הערה|ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.}} – וכל פסקה כזו נקראת "פרשה".