פרשה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

חזותיקוד ויקי

@@ שורה 4: / שורה 4: @@
 קיימים שני סוגי "פסקאות" - "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה", כאשר ההבדל ביניהן הוא '''מיקום''' הרווח שלפני הפרשה (כפי שיפורט בהמשך).
+==הדיון בראשונים==
+מאיזה טעם שלא יהיה, לא נמסרה לנו במסורת הקבלה{{הערה|לא במדרשים, לא במשנה, לא בגמרא וגם לא בגאונים.}} האם הפרשה נקראת פתוחה/ סתומה על שם הרווח שלפניה או שלאחריה, לא מהו מניין הפתוחות והסתומות, ולא הטעם והצורך בשני סוגי פרשות. הדבר היחיד עליו אנו נשענים הם ספרים עתיקים מדוייקים, וכל הדיון בזה הוא על איזה ספרים יש לסמוך ואיך צריך לפרש את צורת הרווחים שבהם. וכפי שמעיד על כך המאירי{{הערה| בקרית ספר, ח"א, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשט"ז, עמ' מה.}} ומעתה צריך לבאר '''מהו''' ענין סתומה ומהו ענין פתוחה{{הערה|בהמשך דבריו שם דן האם הכוונה לרווח שלפני או שאחרי הפרשה.}}... '''במנין''' פרשיות התורה, כמה הן הפתוחות וכמה הן הסתומות - ולא מצינו לידיעת דבר זה בבירור שום ביאור מספיק לא בתלמוד ולא בירושלמי ולא בברייתא, ואף הגאונים לא ראינום סומכין בזה{{הערה|ואחרי שמאריך שם לגבי ספרים שונים מגיע למסקנה שיש לסמוך על פסק הרמבם בזה.}}."
 ==טעם החלוקה==
 הפסוק "ואם מן הצאן קרבנו"{{הערה|ויקרא א' י'.}} מתחיל בתורה בפסקה חדשה, ולא מובן - שהרי הוא המשך ישיר לפסוק הקודם? עונה על כך המדרש{{הערה|ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).}} "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט".
-על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות{{דרוש מקור}}. אולם יש סיבות אחרות לקיומם של פרשות. לעיתים יש הפסקה של פרשה סתומה באמצע עניין, ואפילו באמצע פסוק, לפני דיבור של ה'{{הערה|למשל, לפני יהושע ה' ט, לפני יהושע ז' י, שמ"א י' כ"ב, שמ"א ט"ז ב'.}} (יש שניצלו עיקרון זה כדי לטעון במקרה ספציפי (למשל יהושע ו' פסוק ב') בו נראה שפרשה חדשה מתחילה בעניין חדש שבעצם הפרשה החדשה היא המשך ישיר של הקודמת).
+הראשון שדן '''במשמעות''' הרווח של פתוחות/ סתומות הוא המהרש"ל{{הערה|סימן ל"ז, ד"ה ואני אומר.}}{{הערה|והביאו האגרות משה ביו"ד ק״פ ענף ב׳ ד"ה והנה מסתבר.}}: ״צריכין אנו לחקור וליתן מה לב הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה, כי רבותינו הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות (מה היו הפרשיות משמשות, כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכו׳), אבל '''בשימוש''' הפתוחה והסתומה לא הזכירו". ומסביר, שצורת רווח הפתוחה מעיד שפרשה זו מתחילה נושא חדש, ואילו רווח הסתומה מעיד שהיא מחוברת לזו שלפניה. היינו, שעניין כללי/ חשוב מתחיל בפרשה פתוחה, ואילו העניינים המשניים שבנושא זה גופא מופרדים ביניהם ע"י רווח סתום.
+וכן כתב בספר התודעה{{דרוש מקור}}{{הערה|ומאחר ואינו מצטט למהרש"ל נראה שהגיע לאותה מסקנה בכוחות עצמו.}}, "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים שיבארו לנו מה הוא ההבדל המהותי שבין פרשה פתוחה לסתומה... אבל אם נבוא לדון '''מתוך קריאת השם''', שזו נקראת 'פתוחה' וזו 'סתומה', '''מצורת הכתיבה'''... ומתוך מה שרואים שכל חמשה החומשים והרוב הגדול של הסדרות והרוב מכל ענין חדש שבתורה כולם מתחילים בפרשה פתוחה - מזה נִתן אולי לשער שההפסק לפרשה פתוחה הוא הפסק שלם, ואילו ההפסק לפרשה סתומה אינו שלם כל כך. והשערה זו אם נכונה היא, יכולים להבין בה עוד הרבה ענינים בטעם החלוקה של התורה לפרשיות אלה או אלה".
+על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות, אבל נראה שבמספר מקומות משמש רווח של "פתוחה" (לא לציון נושא כללי אלא) '''להדגשה'''. לדוגמא, בפרשת בראשית כל יום בבריאה הוא פרשה פתוחה בפני עצמו, בברכת יעקב לבניו{{הערה|בראשית כט.}} הברכות לבני הגבירות הם פרשה פתוחה{{הערה|למעט יוסף.}} ואילו הברכות לבני השפחות בפרשה סתומה ועוד.
-במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה באמצע פסוק{{הערה|בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.}} (והפרשנים דנים בסיבת הדבר{{הערה|יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.}}), והמקרה הבולט ביותר הוא ב[[עשרת הדיברות]]{{הערה|גם בשמות וגם בדברים.}}, שם כל  דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו').
+במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה '''באמצע''' פסוק{{הערה|בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.}} (והפרשנים דנים בסיבת הדבר{{הערה|יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.}}), והמקרה הבולט ביותר הוא ב[[עשרת הדיברות]]{{הערה|גם בשמות וגם בדברים.}}, שם כל  דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו').
 ==ההבדל בין חלוקה זו לאחרות==