פרשה – הבדלי גרסאות

גרסה מ־22:33, 28 במאי 2025

ערך זה עוסק בחלוקה של החומש לפסקאות. אם התכוונתם לפרשות הנקראות בבתי הכנסת בשבת, ראו פרשת השבוע.

פרשה במובנה המקורי^[1] היא פסקה בספר תורה. ספר התורה מחולק לפסקאות, כאשר בין פסקה לפסקה מופיע רווח בגודל 9 אותיות^[2] – וכל פסקה כזו נקראת "פרשה".

קיימים שני סוגי "פסקאות" - "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה", כאשר ההבדל ביניהן הוא מיקום הרווח שלפני הפרשה (כפי שיפורט בהמשך).

טעם החלוקה

הפסוק "ואם מן הצאת קרבנו"^[3] מתחיל בתורה בפסקה חדשה, ולא מובן - שהרי הוא המשך ישיר לפסוק הקודם? עונה על כך המדרש^[4] "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט".

על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות^[^{דרוש מקור]}. אולם יש סיבות אחרות לקיומם של פרשות. לעיתים יש הפסקה של פרשה סתומה באמצע עניין, ואפילו באמצע פסוק, לפני דיבור של ה'^[5] (יש שניצלו עיקרון זה כדי לטעון במקרה ספציפי (למשל יהושע ו' פסוק ב') בו נראה שפרשה חדשה מתחילה בעניין חדש שבעצם הפרשה החדשה היא המשך ישיר של הקודמת).

במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה באמצע פסוק^[6] (והפרשנים דנים בסיבת הדבר^[7]), והמקרה הבולט ביותר הוא בעשרת הדיברות^[8], שם כל דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו').

ההבדל בין חלוקה זו לאחרות

החלוקה לפרשות היא היחידה בספר תורה כשר^[9], ואילו החלוקה לפרקים או לסדרים אינה קיימת בספר תורה כשר (אלא רק בדפוסים ובתנ"ך). חלוקה זו (לפרשות) נמסרה לנו ע"י משה רבנו^[10] כחלק אינטגרלי מהתורה, וטעות בגודל הרווח או במיקומו פוסל את ספר התורה^[11].

המחלוקת בצורת הפרשות^[12]

המקור הראשון^[13] לצורת הפרשות הוא בגמרא ירושלמי^[14] "פתוחה מראשה - סתומה, פתוחה מסופה - פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן - סתומה", וממנה הסיק הרמבם שיש שתי צורות לפרשה פתוחה ושלוש צורות לסתומה - אבל לרא"ש הייתה גירסא אחרת בירושלמי, ולכן פוסק לגבי צורת הפרשות באופן שונה בתכלית מהרמבם.

והנה, למרות שפסק שו"ע כהרמבם^[15], מאחר ויש צורה אחת של פתוחות/סתומות שמוסכמת גם על הרמבם וגם על הראש נהגו לעשות בכל מקום שאפשר^[16] רק באופן זה (יוצא מהכלל הםספרי תורה התימניים, שם נהגו לעשות בדווקא כהרמבם. היינו, שרווח כל הפרשות הפתוחות הוא בדווקא שורה ריקה שלימה לפניהן).

המחלוקת בחלוקת הפרשיות

במקום אחד ישנה מחלוקת לגבי מספר ומקום הפרשה. בפרשת צו מונה הרמבם פרשה פתוחה אחת "בפסוק 'וידבר' שלפני 'דבר אל בני ישראל'". בו בזמן שישנם בפרשה זו שני פסוקים כאלו^[17], והנה, בכתר ארם צובא יש בשני המקומות פרשות פתוחות, בספרי יהדות תימן יש רק פרשה אחת - לפני פסוק כב, ובספרי אשכנז ספרד והמזרח יש רק פרשה אחת - אבל לפני פסוק כח^[18]. הנושא נידון באחרונים ובעל קסת הסופר הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו^[19].

מניין הפרשות

הרמב"ם, מונה (בהלכות ספר תורה^[20]) את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו בן אשר, שרבים מזהים אותו ככתר ארם צובא. לשיטה זו (שהיא שנפסקה להלכה) ישנן בתורה 290 פרשיות פתוחות^[21] פרשיות ו379 סתומות^[22], ובכל התנ"ך 1181 פתוחות ו1981 סתומות.

השימוש בפרשות כציון מקום

לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג לציין למקור הפסוקים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירוש רש"י לשמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". מעניין לציין ששם הפרשיה אינו בהכרח המילים הראשונות שבה אלא תוכן עניינה.

פרשת השבוע

החלוקה לשבעת הקוראים בפרשת השבוע^[23] מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות.

הערות שוליים

↑ כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשות השבוע.
↑ ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.
↑ ויקרא א' י'.
↑ ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).
↑ למשל, לפני יהושע ה' ט, לפני יהושע ז' י, שמ"א י' כ"ב, שמ"א ט"ז ב'.
↑ בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.
↑ יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.
↑ גם בשמות וגם בדברים.
↑ למעט החלוקה לספרים.
↑ ונזכרת במגילות ים המלח מתקופת בית שני, בספרות התלמוד ובספרא דבורא דנדבא.
↑ מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד
↑ על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.
↑ ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".
↑ מגילה פרק א' הלכה ט'.
↑ בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.
↑ למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.
↑ כפי שמעיר בהגהות מיימוניות, פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.
↑ ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב מרדכי ברויאר בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.
↑ ראו שפתי כהן על יורה דעה, סימן רע"ה ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז
↑ פרק ח' הלכה ד'.
↑ לפי כתב יד לנינגרד יש 293 .
↑ ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות
↑ וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).

הערך במבוסס על הערך בויקיפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים

[1] כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשות השבוע.

[2] ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.

[3] ויקרא א' י'.

[4] ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).

[5] למשל, לפני יהושע ה' ט, לפני יהושע ז' י, שמ"א י' כ"ב, שמ"א ט"ז ב'.

[6] בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.

[7] יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.

[8] גם בשמות וגם בדברים.

[9] למעט החלוקה לספרים.

[10] ונזכרת במגילות ים המלח מתקופת בית שני, בספרות התלמוד ובספרא דבורא דנדבא.

[11] מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד

[12] על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.

[13] ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".

[14] מגילה פרק א' הלכה ט'.

[15] בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.

[16] למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.

[17] כפי שמעיר בהגהות מיימוניות, פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.

[18] ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב מרדכי ברויאר בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.

[19] ראו שפתי כהן על יורה דעה, סימן רע"ה ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז

[20] פרק ח' הלכה ד'.

[21] לפי כתב יד לנינגרד יש 293 .

[22] ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות

[23] וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
 {{פירוש נוסף|נוכחי= חלוקה של החומש לפסקאות|אחר= פרשות הנקראות בבתי הכנסת בשבת|ראו= פרשת השבוע}}
-'''פרשה''' או פרשיה הוא מונח המשמש כינוי לקטעים קצרים אשר מכונים '''פרשה פתוחה''' או '''פרשה סתומה''' בהתאם לצורת העימוד בתחילת הפרשה. החלוקה לפרשות היא החלוקה היחידה המופיעה ב[[ספר תורה|ספרי התורה]], לעומת החלוקה ל[[חלוקת הפרקים בתנ"ך|פרקים]] או [[חלוקת התנ"ך לסדרים|סדרים]] שלא מופיעה בהם. סימון לא נכון של פרשיות פתוחות או סתומות פוסל את ספר התורה<ref>{{צ-ספר|שם=מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד|קישור=https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D_%D7%AA%22%D7%93)/%D7%94%D7%9B%D7%9C}}</ref>.
-החלוקה לפרשיות מופיעה ב[[מגילות ים המלח]] מתקופת [[בית המקדש השני|בית שני]] ומוזכרת בספרות התלמוד וב[[ספרא]] דבורא דנדבא.
+'''פרשה''' במובנה המקורי{{הערה|כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מ[[פרשת השבוע|פרשות השבוע]].}} היא פסקה בספר תורה. ספר התורה מחולק לפסקאות, כאשר בין פסקה לפסקה מופיע רווח בגודל 9 אותיות{{הערה|ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.}} – וכל פסקה כזו נקראת "פרשה".
-כאשר קוראים בתורה, החלוקה לקוראים השונים (שבעה קוראים בשבת ושלושה בשני וחמישי) מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות. כמו כן החלוקה לפרשות שבוע לרוב נחלקת בתחילת פרשיה וכך גם החלוקה ל[[חלוקת התנ"ך לסדרים|סדרים]].
+קיימים שני סוגי "פסקאות" - "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה", כאשר ההבדל ביניהן הוא '''מיקום''' הרווח שלפני הפרשה (כפי שיפורט בהמשך).
-כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מ[[פרשת השבוע|פרשות השבוע]].
+==טעם החלוקה==
+הפסוק "ואם מן הצאת קרבנו"{{הערה|ויקרא א' י'.}} מתחיל בתורה בפסקה חדשה, ולא מובן - שהרי הוא המשך ישיר לפסוק הקודם? עונה על כך המדרש{{הערה|ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).}} "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט".
-==סוגי פרשות==
+על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות{{דרוש מקור}}. אולם יש סיבות אחרות לקיומם של פרשות. לעיתים יש הפסקה של פרשה סתומה באמצע עניין, ואפילו באמצע פסוק, לפני דיבור של ה'{{הערה|למשל, לפני יהושע ה' ט, לפני יהושע ז' י, שמ"א י' כ"ב, שמ"א ט"ז ב'.}} (יש שניצלו עיקרון זה כדי לטעון במקרה ספציפי (למשל יהושע ו' פסוק ב') בו נראה שפרשה חדשה מתחילה בעניין חדש שבעצם הפרשה החדשה היא המשך ישיר של הקודמת).
-'''פרשה פתוחה''' היא פרשה המתחילה בתחילת שורה, ומסמלת הפסקה גדולה יותר מאשר פרשה סתומה, והמרווח בינה לבין הפרשה הקודמת הוא בן תשע אותיות לפחות. בתורה ישנן 290 פרשיות פתוחות לפי [[כתר ארם צובא]] שבתורה הלכה נפסקה לפיו, לפי [[כתב יד לנינגרד]] יש 293 פרשיות ואילו בכל התנ"ך יש 1181 פרשיות פתוחות.
-'''פרשה סתומה''' היא פרשה המתחילה בדרך־כלל באמצע שורה, והמרווח בינה לבין הפרשה הקודמת הוא בן תשע אותיות לפחות. אם אין מרווח של תשע אותיות, כך שניתן לכתוב את המילה הראשונה בפרשה באותה שורה, הפרשה תתחיל בשורה חדשה, מעט לאחר תחילת השורה. בתורה ישנן 379 פרשיות סתומות לפי כתר ארם צובא, לפי כתב יד לנינגרד יש 394 פרשיות סתומות ואילו בכל התנ"ך יש 1981 פרשיות סתומות.
+במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה באמצע פסוק{{הערה|בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.}} (והפרשנים דנים בסיבת הדבר{{הערה|יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.}}), והמקרה הבולט ביותר הוא ב[[עשרת הדיברות]]{{הערה|גם בשמות וגם בדברים.}}, שם כל  דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו').
-ב[[ספר תורה|ספרי תורה]] [[תימן|תימניים]] הרווח המינימלי לאחר פרשה פתוחה או סתומה הוא כ-27 אותיות. לכן, במקרים רבים אחרי פרשה פתוחה יש רווח עד סוף השורה ובנוסף שורה ריקה לאחריה. כך גם, במקרים רבים לאחר פרשה סתומה יש רווח עד סוף השורה, והשורה הבאה מתחילה רק באמצעה.
+==ההבדל בין חלוקה זו לאחרות==
+החלוקה לפרשות היא היחידה ב[[ספר תורה]] כשר{{הערה|למעט החלוקה לספרים.}}, ואילו החלוקה ל[[חלוקת הפרקים בתנ"ך|פרקים]] או ל[[חלוקת התנ"ך לסדרים|סדרים]] אינה קיימת בספר תורה כשר (אלא רק בדפוסים ובתנ"ך). חלוקה זו (לפרשות) נמסרה לנו ע"י משה רבנו{{הערה|ונזכרת ב[[מגילות ים המלח]] מתקופת [[בית המקדש השני|בית שני]], בספרות התלמוד וב[[ספרא]] דבורא דנדבא.}} כחלק אינטגרלי מהתורה, וטעות בגודל הרווח או במיקומו פוסל את ספר התורה<ref>{{צ-ספר|שם=מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד|קישור=https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D_%D7%AA%22%D7%93)/%D7%94%D7%9B%D7%9C}}</ref>.
-==החלוקה לפרשות==
+==המחלוקת בצורת הפרשות{{הערה|על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.}}==
+המקור הראשון{{הערה|ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".}} לצורת הפרשות הוא בגמרא ירושלמי{{הערה| מגילה פרק א' הלכה ט'.}} "פתוחה מראשה - סתומה, פתוחה מסופה - פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן - סתומה", וממנה הסיק הרמבם שיש שתי צורות לפרשה פתוחה ושלוש צורות לסתומה - אבל לרא"ש הייתה גירסא אחרת בירושלמי, ולכן פוסק לגבי צורת הפרשות באופן שונה בתכלית מהרמבם.
-החלוקה לפרשות היא לרוב עניינית, וכל פרשה מכילה מספר לא קבוע של פסוקים (מפסוק אחד ועד עשרות רבות) בהתאם לנושא. בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות.
+והנה, למרות שפסק שו"ע כהרמבם{{הערה|בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.}}, מאחר ויש צורה אחת של פתוחות/סתומות שמוסכמת גם על הרמבם וגם על הראש נהגו לעשות בכל מקום שאפשר{{הערה|למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.}} רק באופן זה (יוצא מהכלל הם[[ספר תורה|ספרי תורה]] ה[[תימן|תימניים]], שם נהגו לעשות בדווקא כהרמבם. היינו, שרווח כל הפרשות הפתוחות הוא בדווקא '''שורה ריקה שלימה''' לפניהן).
-אולם יש סיבות אחרות לקיומם של פרשות. לעיתים יש הפסקה של פרשה סתומה באמצע עניין, ואפילו באמצע פסוק, לפני דיבור של ה' (למשל, לפני יהושע ה' ט, לפני יהושע ז' י, שמ"א י' כ"ב, שמ"א ט"ז ב). יש שניצלו עיקרון זה כדי לטעון במקרה ספציפי (למשל יהושע ו' פסוק ב') בו נראה שפרשה חדשה מתחילה בעניין חדש שבעצם הפרשה החדשה היא המשך ישיר של הקודמת.
+==המחלוקת בחלוקת הפרשיות==
+במקום אחד ישנה מחלוקת לגבי מספר ומקום הפרשה. בפרשת צו מונה הרמבם פרשה פתוחה '''אחת''' "בפסוק 'וידבר' שלפני 'דבר אל בני ישראל'". בו בזמן שישנם בפרשה זו '''שני''' פסוקים כאלו{{הערה|כפי שמעיר ב[[הגהות מיימוניות]], פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.}}, והנה, ב[[כתר ארם צובא]] יש בשני המקומות פרשות פתוחות, בספרי יהדות תימן יש רק פרשה אחת - לפני פסוק כב, ובספרי אשכנז ספרד והמזרח יש רק פרשה אחת - אבל לפני פסוק כח{{הערה|ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב [[מרדכי ברויאר]] בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.}}. הנושא נידון באחרונים ובעל [[קסת הסופר]] הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו{{הערה|ראו [[שפתי כהן]] על {{שולחן ערוך|יורה דעה|רעה|ללא=שם}} ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז}}.
-יש מספר מקומות בהם יש הפסקה של פרשה פתוחה באמצע פסוק (בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א), והפרשנים דנים בסיבת הדבר. יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת. המקרה הבולט ביותר הוא [[עשרת הדיברות]] (גם בספר שמות וגם בספר דברים), יש פרשה סתומה לכל דיבר "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו'.
+==מניין הפרשות==
+ה[[רמב"ם]], מונה (בהלכות ספר תורה{{הערה|פרק ח' הלכה ד'.}}) את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו [[אהרן בן אשר|בן אשר]], שרבים מזהים אותו כ[[כתר ארם צובא]].  לשיטה זו (שהיא שנפסקה להלכה) ישנן בתורה 290 פרשיות פתוחות{{הערה|לפי [[כתב יד לנינגרד]] יש 293 .}} פרשיות ו379 סתומות{{הערה|ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות}}, ובכל התנ"ך 1181 פתוחות ו1981 סתומות.
-ה[[רמב"ם]], מונה בהלכות ספר תורה את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו [[אהרן בן אשר|בן אשר]], שרבים מזהים אותו כ[[כתר ארם צובא]].
+==השימוש בפרשות כציון מקום==
+לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג לציין למקור הפסוקים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירוש [[רש"י]] לשמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". מעניין לציין ששם הפרשיה אינו בהכרח המילים הראשונות שבה אלא תוכן עניינה.
-לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג להפנות אנשים לפסוקים מסוימים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירושו של [[רש"י]] לספר שמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". אפשר לשים לב ששם הפרשיה הוא לא בהכרח מהמילים הראשונות בפרשיה, כמו כן ההפניה בדוגמה זאת היא לפרשיה סתומה ולא בהכרח לפרשיה פתוחה.
+==פרשת השבוע==
+החלוקה לשבעת הקוראים בפרשת השבוע{{הערה|וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).}} מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות.
-===מנהגים שונים לגבי החלוקה לפרשיות ב[[פרשת צו]]===
-במנותו את פרשיות [[ספר ויקרא]], כותב הרמב"ם{{הערה|{{רמב"ם|תפילין ומזוזה וספר תורה|ח|ד|ספר=אהבה}}.}} שיש פרשה פתוחה בפסוק "וידבר" שלפני "דבר אל בני ישראל". והעיר על כך ב[[הגהות מיימוניות]] שיש בפרשת צו, בפרק ז', שני פסוקים שעונים להגדרה זו: פסוק כ"ב ופסוק כ"ח. וכתב על כך: {{ציטוטון|ובדקתי ודרשתי בכל הספרים הטובים אשר מצאתי, ומצאתי שתיהם פתוחות... וכן מצאתי שוב בתיקון ספר תורה אשר עשה הה"ר [[יוסף נקדן]] המומחה והעתיקו מן המיימוני ז"ל: דבר כל חלב פתוחה, דבר המקריב פתוחה}}. כלומר, בכל ספרי התורה שהיו לפני בעל הגהות מיימונית שתי הפרשיות היו פתוחות. לפי עדויות גם ב[[כתר ארם צובא]], שרבים מזהים אותו עם הספר שעליו הסתמך הרמב"ם, הייתה פרשה בשני המקומות. לעומת זאת, במסורת העדות השונות יש פרשה אחת: בספרי התורה של יהודי תימן יש פרשה רק לפני פסוק כב, ואילו בספרי התורה של יהודי אשכנז ספרד והמזרח יש פרשה רק לפני פסוק כח{{הערה|ראו תנ"ך חורב, מהדורת הרב [[מרדכי ברויאר]] בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.}}. הנושא נידון באחרונים ובעל [[קסת הסופר]] הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו{{הערה|ראו [[שפתי כהן]] על {{שולחן ערוך|יורה דעה|רעה|ללא=שם}} ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז}}.
-==מספור הפרשות==
-כאשר הרמב"ם סופר את הפרשות הפתוחות או הסתומות הוא בעצם מונה את הרווחים בספר התורה שמסמלים את הפרשות. הרמב"ם כותב שיש 43 פרשות פתוחות בספר בראשית ו-48 פרשות סתומות ובסך הכל 91. אולם, אם אנו נמנה את הפסקאות עצמם נקבל מספר קצת שונה, לפי מניין הרמב"ם הפסקה הראשונה לא נספרת, כי אין שם רווח, אולם פסקה זו היא בעצם הפרשה הפתוחה הראשונה כי היא מתחילה בתחילת שורה ולכן מנין הפרשות הפתוחות הוא 44 לפי ספירת הפיסקאות. אם נתייחס לפרשיה סתומה בתור תת-נושא בתוך פרשיה פתוחה{{דרושה הבהרה}} נקבל שיש בספר בראשית 30 פרשיות פתוחות ללא חלוקה משנית ועוד 14 פתוחות שמתחלקות ל-62<ref>48 פרשיות סתומות לפי הרמב"ם שהם בעצם אחרי ההפסק ועוד 14 שהם הפסקאות הראשוניות של 14 הפרשיות הפתוחות שמתחלקות, כי לפי הרמב"ם סופרים רק את הרווחים ולא את הפסקאות.</ref> פרשיות סתומות וסך כולל של 92 פרשיות.
 {{הערות שוליים}}