הכרה והרגשה

הכרה והרגשה הן פעולת הדעת, המחברת את החכמה עם הבינה, והיא ההתבוננות שקודם התפילה, הבאה אחרי ההתבוננות הלימודית ולפני ההתבוננות שבתפילה עצמה.

כללות עניינם

לכל אחד מהכוחות חכמה ובינה יש מעלה וחסרון, כח הדעת הוא ממוצע המחברם ומשלים החסרון שבשניהם.

מעלת החכמה היא ראיית מהות הדבר, וחסרונה היא בהסברת הדברים. הדבר דומה לאדם שראה דבר בעיניו: לעצמו הוא ברור ופשוט, אך לחבירו איננו מצליח לתארו.

תכונת הבינה היא 'לתפוס' את הרעיון, והוא על ידי שמגבילה ומסבירה מכל צדדיו – ולכן ככל שההשגה גדולה וטובה ובהירה יותר הרי זה דוקא משום שהיא מגבילה יותר את השכל, וממילא מרוחקת ממנו ו'מגושמת' יותר.

עניין הדעת הוא התקשרות ודביקות. כשהאדם מקשר עצמו בכח, ונועץ את מחשבתו בעניין מסויים בחוזק ובהתמדה מתחברות החכמה והבינה זו בזו: ראיית הנקודה של החכמה נתפסת בהשגת הבינה, והשגת הבינה תופסת בהברקת החכמה, ואז נולדת מהות חדשה: הכרה, והיא מביאה להרגשה.

עניינם בפרטות

בפרטיות יותר הסביר ר' שלמה חיים בהזדמנות מסויימת שארבע מדרגות הן בהתבוננות שלפני התפילה, וסדרן (מלמטה למעלה) הוא הרגשה - הכרה - התאמתות - ראיה:

• הכרה – היא כאדם המכיר את חבירו, שמספיקה ראיה חטופה כדי להזכר בתכונותיו וכל הקשור בו וכיוצא בזה. זוהי התעמקות והתקשרות בעניין שכלי מסויים עד שהוא הופך ל'חברו', שברגע שהעניין עולה מיד הוא מכירו לכל פרטיו, וגם יכול לענות על שאלות בנושא שלא חשב עליהן בעבר מכיוון שהוא מכיר הייטב את מהותו. והכרה כזו בעניין שכלי מביאה את האדם לדבר נוסף – הרגשה.
• הרגשה – כשהבנה שכלית מתאמתת באופן של הכרה הדבר פועל עליו רגש המתאים לעניין השכלי בו הוא עסוק, והוא כאדם השמח עכשיו בשמחה שטרם הגיעה (מאחר ובשכלו מבין הוא שודאי יתרחש, כגון חתונתו הקרבה של בנו).
• התאמתות – כשההכרה וההרגשה נתפסות עד כדי כך שהעניין מונח אצלו בפשיטות ואינו צריך על זה ראיות והוכחות.
• ראיה – העניין ברור לו כאילו רואה אותו בעין גשמית, שאז הוא מתאמת אצלו בתכלית הפשיטות, שאז לא שייך שקושיא או הסבר כלשהו יערערו זאת.