הפורע חובו של חבירו: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
 
שורה 1: שורה 1:
{{מקורות}}
'''סוגיית הפורע חובו של חבירו''' היא סוגיא ידועה בש"ס, ושתלויה בסוגיות אחרות כגון בסוגיית "מבריח ארי מנכסי חבירו" וכדומה.
'''סוגיית הפורע חובו של חבירו''' היא סוגיא ידועה בש"ס, ושתלויה בסוגיות אחרות כגון בסוגיית "מבריח ארי מנכסי חבירו" וכדומה.



גרסה אחרונה מ־18:46, 30 בינואר 2024

סוגיית הפורע חובו של חבירו היא סוגיא ידועה בש"ס, ושתלויה בסוגיות אחרות כגון בסוגיית "מבריח ארי מנכסי חבירו" וכדומה.

דברי המשנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

משנה מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול, אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר רבי יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי

כתובות דף קז, ב

בתורת רבותינו נשיאינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הצמח צדק דן בשו"ת שלו (שו"ת צמח צדק חושן משפט סימן י"ט) בענין אדם המשלם את חובו של חבירו, האם מכיון שעשה כן ללא שנצטווה יש לו דין דומה לזה שמבריח ארי מנכסי חבירו בכל מקרה שהוא או לא.

בראשונה דן הצמח צדק בטעם דין זה של מבריח ארי ובגדרו, הוא מוכיח כי ללא ספק מדובר במקרה שהברחת הארי אינה הצלה וודאית של הנכסים, אלא מדובר באופן שהארי היה במקום רחוק והיה רק חשש מסויים שיבא להזיק ובמקרה כזה מפני פחד האריה בא אדם זר והוציא כסף כדי להציל את הבהמות מפי הארי, שבמקרה כזה אין שום התחייבות לשלם לבעל הארי. אבל במקרה של סכנה וודאית, כלומר במקרה שאין שום דרך רגילה להציל את הממון מפי הארי, ואז בא אדם והצילו, אזי ברור שיש חובה לשלם לו.

ויותר מכך, כאשר מתבוננים בסוגיא של השבת אבידה, ניתן לראות כי כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.

ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין יאוש שלא מדעת), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון הרשב"א הר"ן והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא).

אם כן מההכרח לומר, שמדובר באופן שבו הסכנה אינה ודאית. אם כן בהלוואה שהסכנה וודאית, הסברא אומרת שיש לשלם על החוב. ועם כל זה ההלכה היא שאינו צריך לשלם, מכיון שפירעון הלואה אינו נחשב הפסד כלל שהרי משלם את מה שצריך לשלם. ואם כן, במקרה שיש משכון העלול להאבד באי התשלום, נמצא שהמשלם את החוב הרי הוא מציל את המשכון מאבדון בטוח אם כן יש מקום לומר שאז מי שמשלם את החוב יש לו זכות ליטול את המשכון מדין "מבריח ארי".

אך למסקנת הדברים אומר הצמח צדק כי לפי הטעם השני המובא בתוספות לכך שהמשלם הלואה של חבירו אין צריך לשלם לו מכיון שהלוה יכול לטעון לפניו שהוא יכול היה למצוא אנשים שישלמו לו את החוב "כי דרך אוהבים שמרחמים על אהוביהם", אם כן גם במקרה כזה שיש משכון אין שום היתר לקחת את המשכון, כי ייתכן שהלוה היה מוצא מישהו אחר שישלם לו.