שיכר של גויים

שיכר של גויים זהו איסור על שתיית שיכר (וודקה, בירה וכיו"ב) שנעשה על ידי גויים. איסור זה איננו חמור כמו האיסור על בישולם ואפייתם, ולכן יש בזה קולות יותר גדולות.

דיני השיכר נידונים בסימן קי"ד ביורה דעה.

האיסור

בזמן חכמי הגמרא אסרו לשתות שיכר של גויים. לדעת הרמב"ם זוהי גזירה שנגזרה באותה תקופה, והר"ן כתב שלא הייתה זו גזירה, אלא שהאמוראים היו נמנעים מלשתותו.

וטעם האיסור הוא משום חתנות, שלא יתרגל לעשות משתאות בבית הגוי, ומתוך כך יתן עיניו בביתו.

הגמרא הביאה טעם נוסף: משום גילוי (חכמים אסרו לשתות משקים שעמדו מגולים מחשש סכנה), שישנם מקומות שבהם נותנים למים לעמוד בכדי להצלילם (קודם עשיית השיכר). אך מהמשך דברי הגמ', ומדברי הפוסקים נראה, שהטעם הראשון הוא העיקרי.

באיסור זה הקלו יותר מאשר בפת, דמכיוון שעל הלחם יחיה האדם, זה גורם לקירוב יותר. והר"ן נתן טעם – בגלל שהפת נעשית על ידי אשה, יש בזה יותר עניין של "חתנות".

מקום

איסור השתיה איננו בכל מקום, אלא רק במקום מכירתו אצל הגוי, אבל אם הביאו לביתו – מותר לו לשתותו, כיוון שהאיסור היה בכדי שלא יסעד בבית הגוי.

כן, האיסור הוא רק ב"קביעות" לשתיה, אבל אם נכנס לבית הגוי, ושתה שם באקראי ודרך ארעי – מותר.

אם לן היהודי בבית הגוי, זה נחשב כביתו, ומותר לו לשתות שיכר של גוי אחר (לא זה שלן בביתו). ואם הוא (הגוי שמארחו) נתן לו לשתות, יכול לשתות משום איבה.

נהגו קלות ביין

אם הגיע למקום שבו יהודים נהגו קלות באיסור יין של גוי, אסור לשתות שם את השיכר של הגויים , גזירה משום יינם.

רש"ל כתב, שבמקום שרחמנא ליצלן נוהגים היתר ביין – האיסור הזה על השיכר לא תקף, כיוון שהוא נועד על מנת לתת הבחנה אצל תושבי המקום שיש משקאות שאסורים להם, והם צריכים להחמיר; אבל אם הם כלל לא יודעים אודות האיסור, אין טעם להחמיר.

איזה שיכר

באיסור נכללים כל סוגי השיכר – מתמרים, מתאנים, משעורים ומתבואה, וכן מדבש. וכולם אסורים משום "חתנות". שיכר של תבואה אין בעיה מצד בישולי עכו"ם, מכיוון שהוא לא עולה על שולחן מלכים, וכן משום שהתבואה בטילה למים – כמו שהיא בטילה למים לעניין הברכה, שמברכים "שהכל".

הרמ"א כתב, שיש מתירים בשל דבש ושל תבואה (של חיטים ושל שעורים ), וכן נוהגים להקל במדינות אלו.

יין תפוחים ויין רימונים וכיו"ב – מותר לשתותו בכל מקום, מכיוון שהוא דבר שאינו מצוי, ולכן לא גזרו עליו.

חשש ליין

בחנות

כאשר אומרים שמותר לקנות משקה מגוי (דהיינו, אפילו יין תפוחים וכיו"ב), או חומץ שנעשה משיכר – מדובר רק כאשר מחיר היין הינו גבוה יותר מהם, כיוון שאם לא כן, אנו חוששים שהוא עירב בהם, בכדי להרוויח.

הרמ"א כתב שהעירוב צריך להיות באופן שאין 60 כנגד היין במשקה. אולם הט"ז תמה עליו, ופסק כבסימן קלד – שדי בששה חלקי מים לבטל יין.

וגם זה בתנאי שעל ידי עירוב היין הם לא ישביחו יותר מהיין (גם באם הם בעצם שווים פחות).

מהחבית

אם הוא ראה כיצד מוציאים את המשקה מהחבית שבה משמרים אותו – זה מותר, ולא חוששים לתערובת יין, כיוון שהיין היה מקלקל אותו; מה שאין כן בחנות, שזה רק לזמן קצר ולא יתקלקל.

הכלי

אם אם רגילים למשוח את הסירים הגדולים והכלים של האחסון בשומן של חזיר – אין לחשוש, כיוון שזהו נותן טעם לפגם, וגם בטל בשישים. ולא חוששים גם אם הכלים שימשו קודם לכן לאחסון יין.

לרפואה

יין רימונים שמוכרים לרפואה – מותר לקנותו בחנות, גם אם לא ראה כיצד המוכר מוציאו מהחבית שלו, ואפילו אם דמיו יקרים יותר ממחיר היין. דמכיוון שהוא לרפואה – מקפידים עליו שלא לערב בו (חומץ וכיו"ב), והוא לא ירע לעצמו (אם יזיק למישהו).

וכן כל דבר שקונים מאומן – לא חוששים, כיוון שהוא חושש לאבד את האמון בו, ובזה הוא יזיק לעצמו.

בדיקה

צריך לבדוק כאשר קונים שיכר או משקה של דבש שעשו גויים – האם דרך עשייתו הוא שמערבים בו שמרים של יין.

ואם מערבים בו שמרים – אסור לקנות מהם, אלא אם כן יש במשקה 60 כנגד השמרים . והט"ז כתב שמספיק 6 פעמים.

וכל זה הוא כשהשמרים אינם עיקר הטעם; כיוון שאם הם עיקר הטעם אפילו באלף הם לא בטלים.

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.