בבל

אנחה ((ביידיש:א קרעכץ) היא נשיפה היוצאת מן הפה בדרך כלל בגלל צער ולאות.

בתורה

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה

בגמרא

"אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח" ורבי יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם שנאמר והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח... ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים"

"בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם ... רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲנִיחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי״"

בתורת החסידות

בחסידות מודגש הרבה שאין די רק בלאנח אלא צריכים לעבוד בפועל, ומפורסם הפתגם: "טובה פעולה אחת מאלף אנחות"

"ודבר ברור הוא אשר טוב פועל אחד מאלף אנחות, כי באנחה לבד לא יושע שום דבר, ופועל אחד יביא בעזרתו יתברך תועלת כפולה, התועלת הא' שנעשה דבר בפועל, והב' שזה מוסיף כח ואומץ לעבוד הלאה וללכת קדימה."

"טובה פעולה אחת מאלף אנחות, אלקינו חי ותורה ומצות נצחיים המה, עזוב את האנחה ושקוד בעבודה בפועל ויחנך האלקים."

אך מצד שני גם מוצאים בחסידות הרבה על מעלתה של האנחה, ואדרבה שללא האנחה עזרה לזולת לא נחשבת:

"הרי גם ענין התשובה נעשה כבר, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (גם בשם הגאון הרגצ'ובי) שאנחה של יהודי ("אַ אידישער קרעכץ") היא תשובה עילאה"

"הנה כאשר נאנח מעומק לבו ("איין טיפן קרעכץ") באמת, אזי אנחה זו מעלה את כל הענינים שעשה במשך כל השנה"

"לא די בפעולת החסד לעזור לו, אלא צריכה להיות גם האנחה ("דער קרעכץ").וכאשר ישנה האנחה, היינו, שצער הזולת נוגע לו אזי עוזר ומסייע לחבירו. אבל כאשר יושב על כסא... והולך משלימות אל שלימות... אבל ללא אנחה ("אָן אַ קרעכץ"), כיון שאין זה ענין שכואב לו, אזי העצה שלו אינה עצה, והחסד שלו אינו חסד, ואין זה אפילו ענין סתמי, אלא זהו ענין של "חטאת", שזהו היפך הטוב והקדושה והאמת!!"