נסירה

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נראה כאילו הועתק ממאמר כלשהו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הנסירה היא מסודות מעשי בראשית ומעשי מרכבה המורה על חיתוך והפרדת הזכר והנקבה זה מזה ממה שהיו בתחילת בריאתם מחוברים יחד לגוף אחד כעין אנדרוגינוס ודיפרוסופון (דו פרצופי). בקבלת האר"י מראה הנסירה על תיקון העולמות הרוחניים העליונים, הפרדת וחיתוך פרצוף זעיר אנפין (בחינת הזכר) מפרצוף הנוקבא שהם היו מחוברים יחד בזמן בריאת העולם ואחר כך 'נוסרו' והופרדו לשני פרצופים נפרדים. בספרי קבלה מובא שבכל ראש השנה חוזר המצב בבחינות מסוימות לקדמותו, ומתרחשת נסירה מחדש (פרי עץ חיים עמ' תקמ"ו).

מקור המילה 'נסירה' היא מלשון המדרש אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון (דו פרצופי, שתי דמויות שונות המחוברות זו לזו) בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן.

הנסירה בז"א ומלכות

לפני הנסירה הפרצופים של ז"א ומלכות דבוקים באופן של אחור באחור. כלומר שהבחינות של נצח הוד ויסוד של ז"א היו דבוקים בנצח הוד יסוד של מלכות. באםופן זה ההשפעה מז"א למכות היא השפעה חיצונית בלבד. נוסף על כך הבחינות של בינה וכתר דגבורה אינם מאירים בז"א ועולים לשרשם בספירת הבינה. מצב זה נקרא דורמיטא דז"א.

הנסירה נעשית כאשר נמשכת השפעה פנימית יותר מז"א - מבחינת חסד דז"א, השפעה כזו שאין ספירת המלכות יכולה לקבל, ולכן נעשית נסירה בין ז"א למלכות, ומלכות נבדלת להיות פרצוף בפני עצמה. לאחמ"כ נעשית הנסירה של מלכות בכל תשע הבחינות שבז"א (שכל ספירה כלולה מעשר הספירות). ומלכות נעשית פרצוף שלם בפני עצמה שמקבלת מכל בחינות המלכות שבכל הספירות.

לאחר מכן נעשית המשכה מחב"ד דז"א לחב"ד דמלכות ונעשה יחוד פנים בפנים.

הנסירה הייתה בבריאת העולם, ובכל שנה בראש השנה חוזרת לקדמותה, ועל ידי עבודת בנין המלכות נמשכת בכל הימים של עשרת ימי תשובה עד יום כיפור.

הנסירה בהוי' ואלוקים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

הנסירה בעבודה

הרבי הקודם מבאר ענין הנסירה בעבודת הבעל תשובה:

בגמרא אחת מהמדות שדורשין בהן את התורה, והוא "גורעין ומוסיפין ודורשין" דם מהפר יקבלנו, שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול כו' שגורעין המ"ם מתיבת דם ומוסיפין על תיבת הפר, והנה זהו ענין הנסירה באדה"ר. ומ"ש גורעין ומוסיפין ודורשין, רומז על האדם התחתון, ומה גם אם הוא בעל תשובה. וידוע דאחת ממדות הבעל תשובה, הוא שינוי מעשיו, שישנה מעשיו ודרכיו שז"ע עזיבת החטא בפועל, ואופן השינוי צ"ל שישנה אל קצה האחרון, דהנה הבעל תשובה בהיותו בסורו, הוא דלבו כלב האבן והולך בשרירות לבו, דאין מעצור לרוחו כלל גם בדבר שהוא בעצמו יודע אשר זה נוגע לו במאד, ויודע דמה שאין ממלאין חפצו ומשאלותיו, הוא בסיבת עניניו הלא טובים (אם שזהו בדרך עונש ח"ו, או מניעה כו'), ובכ"ז אינו יכול להעמיד ע"ע בזה מפני שרירות לבו, והתקשרותו בעניני עולם וחמוריותו. ולזאת כאשר שב אל הוי', הנה ראשית כל יתרחק בתכלית מהענינים שהי' בהם עד עתה.

וז"ע גורעין, שצריך לגרוע ולהתרחק ביותר ממעשיו הקודמים, ויתנהג באופן ההפכי לגמרי מהקודם, דהנה תחלה הי' בתוקף הרע ר"ל לבלי להתפעל משום דבר, לא מבעי ענין אלקי, אלא דגם ענין שכלי אינו פועל עליו לעכבו משרירות לבו, והוא כבהמה ממש בתוקף גדול, שהוא תוקף טבעי, ואח"כ כשמתעורר בתשובה, הרי מחליף צורתו, שהוא בתוקף גדול בעניני הקדושה, וכל דבר תורה וענין אלקי פועל בו התעוררות והזזה גדולה בנפשו.

אמנם כל זה הוא עדיין תוקף הטבעי שנתהפך לקדושה, וצריך להפכה ממהות למהות, שיהי' התוקף תוקף דקדושה, שהוא ביתר שאת ויתר עז, שז"ע ומוסיפין כו', דהיינו שהענינים שהי' מרוחק מהם יהי' עתה מקורב להם יותר מאדם אחר כו'. דבעל תשובה בסורו וקלקולו, הרי הוא מרוחק בתכלית הריחוק מאלקות וענין אלקי, דעיקר עניניו שהולך בשרירות לבו, ומקושר בכל הענינים החומרי' וזה כל ענינו, וענין אלקי קלעפט אים גאר ניט, ומכ"ש שיהי' איזה הרגש הביטול, דלזה אינו שייך כלל, הנה כשבא לכלל תשובה, הנה ראשית דבר הוא, שהענינים שהי' מרוחק מהם יהי' עתה מקורב להם יותר מאדם אחר כו', והיא עיקר התשובה יותר מכל התעניתים וסיגופים. וזהו עבודת הבעל תשובה כל היום בקומו השכם בקר, עד שכבו. לעיין ולהשגיח ע"ע, להשתנות בכל עניניו ודרכיו ממש מהקודם, דבמה שהי' מקורב בתחלה יהי' בתכלית הריחוק, ובמה שהי' מרוחק בתחלה, וואס ער האט גאר קיין קלעפ ניט געהאט, אין אלקות און ענינים אלקי', יהי' עתה בתכלית הקירוב.

ולזאת אמרו גורעין ומוסיפין ודורשין, פי' שיראה הבעל תשובה שיהי' במעשיו מדת נסירה, דהיינו שיראה לגרוע מעניני עולם הזה ומתאוות הגשמיים ומותרות וכל צרכי הרשות, רק יסתפק עצמו בכדי ההכרח לקיום גופו ובריאותו, ועל כל דבר ודבר ידון בעצמו אם צריך הוא להדבר הזה, וידקדק על עצמו ביותר, בדקדוק גדול, ובכל דבר ודבר יהי' כל השתדלותו לשבור את הרצון שבזה, דעיקר גדול בבעל תשובה אז ער זאל ברעכען זיינע רצונות, כמ"ש בשערי תשובה לרבנו יונה, דהבעל תשובה צריך לשבור תאוותו שכל מה שהוא רוצה ומתאווה, אפילו מדברים המותרים יפרוש מהם, להיות כי התאווה היא אשר היתה בעוכריו, (והיא היא אשר) גרמה הרעה לנפשו לעבור על רצון הוי', לזאת כששב אל הוי', צריך לשבור הסיבה העיקרית הקודמת שגרמה לו הריחוק כו'.

ראו גם

• בנין המלכות