נסירה

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ה נסירה היא מסודות מעשי בראשית ומעשי מרכבה המורה על חיתוך והפרדת הזכר והנקבה זה מזה ממה שהיו בתחילת בריאתם מחוברים יחד לגוף אחד כעין אנדרוגינוס ודיפרוסופון (דו פרצופי). בקבלת האר"י מראה הנסירה על תיקון העולמות הרוחניים העליונים, הפרדת וחיתוך פרצוף זעיר אנפין (בחינת הזכר) מפרצוף הנוקבא שהם היו מחוברים יחד בזמן בריאת העולם ואחר כך 'נוסרו' והופרדו לשני פרצופים נפרדים. בספרי קבלה מובא שבכל ראש השנה חוזר המצב בבחינות מסוימות לקדמותו, ומתרחשת נסירה מחדש (פרי עץ חיים עמ' תקמ"ו).

מקור המילה 'נסירה' היא מלשון המדרש אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון (דו פרצופי, שתי דמויות שונות המחוברות זו לזו) בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן.

בפנימיות התורה

בקבלת האר"י משמעות הנסירה הפרדת וחיתוך פרצוף זעיר אנפין (בחינת הזכר) מפרצוף ספירת המלכות הנוקבא שהם היו מחוברים יחד בזמן בריאת העולם ואחר כך ננסרו ונפרדו לשני פרצופים נפרדים. וכן בכל ראש השנה חזר הדבר לקדמותו, לכן צריך הנסירה מחדש בכל שנה (פרי עץ חיים עמ' תקמ"ו).

ענין הנסירה היא להסיר כל בחינות הדינים אשר נמצאים באחורי זעיר אנפין ולהעביר אותם אל הנקבה וישאר זעיר אנפין בבחינת חסדים ללא כל דינים והנוקבא תשאר בבחינת דינים ללא כל חסדים ואחר כך אנו ממתקים ומבסמים את הדינין אשר בנוקבא. ועל ידי הגבורות האלו היא נבנית ונהיית לפרצוף (קבלה) שלם, ולאחר מכן הם יכולים לחזור ולעמוד פנים בפנים ולהזדווג.

ביום א' של ראש השנה שהוא יום שישי שנברא בו אדם הראשון ואז הפיל ה' תרדמה על זעיר אנפין כדי לנסור את הנוקבא העומדת באחוריו. וכך היה אופן נסירתה כי תחילה היו הדינים האלו באים לה על ידי זעיר אנפין שנותן לה בחינת הגבורות והדינים אשר בדעת שלו.

הנסירה נמשכת בעשרה ימים עשרת ימי תשובה שמן ראש השנה ליום הכפורים. בכל עשרה הימים אלו זעיר אנפין ונוקבא עומדים ודבוקים זה לזה אחור באחור והם דבוקים זה לזה מן החזה שלו ולמטה וכל זאת מפני שעדיין לא נגמרה מלאכת הנסירה עד יוה"כ.

הנסירה בעבודה

הרבי הקודם מבאר ענין הנסירה בעבודת הבעל תשובה:

בגמרא אחת מהמדות שדורשין בהן את התורה, והוא "גורעין ומוסיפין ודורשין" דם מהפר יקבלנו, שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול כו' שגורעין המ"ם מתיבת דם ומוסיפין על תיבת הפר, והנה זהו ענין הנסירה באדה"ר. ומ"ש גורעין ומוסיפין ודורשין, רומז על האדם התחתון, ומה גם אם הוא בעל תשובה. וידוע דאחת ממדות הבעל תשובה, הוא שינוי מעשיו, שישנה מעשיו ודרכיו שז"ע עזיבת החטא בפועל, ואופן השינוי צ"ל שישנה אל קצה האחרון, דהנה הבעל תשובה בהיותו בסורו, הוא דלבו כלב האבן והולך בשרירות לבו, דאין מעצור לרוחו כלל גם בדבר שהוא בעצמו יודע אשר זה נוגע לו במאד, ויודע דמה שאין ממלאין חפצו ומשאלותיו, הוא בסיבת עניניו הלא טובים (אם שזהו בדרך עונש ח"ו, או מניעה כו'), ובכ"ז אינו יכול להעמיד ע"ע בזה מפני שרירות לבו, והתקשרותו בעניני עולם וחמוריותו. ולזאת כאשר שב אל הוי', הנה ראשית כל יתרחק בתכלית מהענינים שהי' בהם עד עתה.

וז"ע גורעין, שצריך לגרוע ולהתרחק ביותר ממעשיו הקודמים, ויתנהג באופן ההפכי לגמרי מהקודם, דהנה תחלה הי' בתוקף הרע ר"ל לבלי להתפעל משום דבר, לא מבעי ענין אלקי, אלא דגם ענין שכלי אינו פועל עליו לעכבו משרירות לבו, והוא כבהמה ממש בתוקף גדול, שהוא תוקף טבעי, ואח"כ כשמתעורר בתשובה, הרי מחליף צורתו, שהוא בתוקף גדול בעניני הקדושה, וכל דבר תורה וענין אלקי פועל בו התעוררות והזזה גדולה בנפשו.

אמנם כל זה הוא עדיין תוקף הטבעי שנתהפך לקדושה, וצריך להפכה ממהות למהות, שיהי' התוקף תוקף דקדושה, שהוא ביתר שאת ויתר עז, שז"ע ומוסיפין כו', דהיינו שהענינים שהי' מרוחק מהם יהי' עתה מקורב להם יותר מאדם אחר כו'. דבעל תשובה בסורו וקלקולו, הרי הוא מרוחק בתכלית הריחוק מאלקות וענין אלקי, דעיקר עניניו שהולך בשרירות לבו, ומקושר בכל הענינים החומרי' וזה כל ענינו, וענין אלקי קלעפט אים גאר ניט, ומכ"ש שיהי' איזה הרגש הביטול, דלזה אינו שייך כלל, הנה כשבא לכלל תשובה, הנה ראשית דבר הוא, שהענינים שהי' מרוחק מהם יהי' עתה מקורב להם יותר מאדם אחר כו', והיא עיקר התשובה יותר מכל התעניתים וסיגופים. וזהו עבודת הבעל תשובה כל היום בקומו השכם בקר, עד שכבו. לעיין ולהשגיח ע"ע, להשתנות בכל עניניו ודרכיו ממש מהקודם, דבמה שהי' מקורב בתחלה יהי' בתכלית הריחוק, ובמה שהי' מרוחק בתחלה, וואס ער האט גאר קיין קלעפ ניט געהאט, אין אלקות און ענינים אלקי', יהי' עתה בתכלית הקירוב.

ולזאת אמרו גורעין ומוסיפין ודורשין, פי' שיראה הבעל תשובה שיהי' במעשיו מדת נסירה, דהיינו שיראה לגרוע מעניני עולם הזה ומתאוות הגשמיים ומותרות וכל צרכי הרשות, רק יסתפק עצמו בכדי ההכרח לקיום גופו ובריאותו, ועל כל דבר ודבר ידון בעצמו אם צריך הוא להדבר הזה, וידקדק על עצמו ביותר, בדקדוק גדול, ובכל דבר ודבר יהי' כל השתדלותו לשבור את הרצון שבזה, דעיקר גדול בבעל תשובה אז ער זאל ברעכען זיינע רצונות, כמ"ש בשערי תשובה לרבנו יונה, דהבעל תשובה צריך לשבור תאוותו שכל מה שהוא רוצה ומתאווה, אפילו מדברים המותרים יפרוש מהם, להיות כי התאווה היא אשר היתה בעוכריו, (והיא היא אשר) גרמה הרעה לנפשו לעבור על רצון הוי', לזאת כששב אל הוי', צריך לשבור הסיבה העיקרית הקודמת שגרמה לו הריחוק כו'.