אוזן: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת דף עם התוכן "'''אוזן''' היא אבר בראש המשמש כלי לחוש השמיעה. בתורת הקבלה האוזן היא אור רוחני גבוה המשמש ...") |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''אוזן''' היא אבר בראש המשמש כלי לחוש ה[[שמיעה]]. בתורת הקבלה האוזן היא אור רוחני גבוה המשמש כתחילת יציאת אורות [[עולם העקודים]], בהעלם גדול כל כך עד שכל הספירות נכללות בה באות [[ה]] אחת. | '''אוזן''' היא אבר בראש המשמש כלי לחוש ה[[שמיעה]]. בתורת הקבלה האוזן היא אור רוחני גבוה המשמש כתחילת יציאת אורות [[עולם העקודים]], בהעלם גדול כל כך עד שכל הספירות נכללות בה באות [[ה]] אחת. | ||
האוזן של [[אדם קדמון]] היא בחינת השורש של [[שם ס"ג]] (אך באופן שרק הה' נתגלתה וכדלעיל), ומשמשת גם כמקור ושורש ל[[שם מ"ה]]{{הערה|שיצא מיחוד ע"ב דע"ב וע"ב דס"ג, וע"ב דס"ג הוא אורות האוזנים כמובא באוצרות חיים שער העקודים}}. | |||
בלשון השאלה האוזן משמשת כביטוי ל"איזון", כמו למשל "מאזנים". הסיבה לכך היא כי תפקידם הרוחני של האזנים, דהיינו חוש השמיעה וההבנה, הוא לאזן בין הכוחות השונים הרוחניים, כמו ה[[אור מקיף]] וה[[אור פנימי]] (ששרשם באוזן ימיני ואוזן שמאל){{הערה|כמובא באוצרות חיים שער העקודים}}, ובין ה[[חסדים]] הנקראים בחינת ימין ל[[גבורות]] הנקראים צד שמאל, שזה ענין עולם התיקון, בניגוד ל[[עינים]] שהם שורש עולם התוהו, ואין בהם הפרדה בין הצד הימיני לשמאלי, בבחינת הפרדה בין משפיע למקבל, שהרי בעולם התוהו לא התגלה כראוי ההפרדה בין משפיע למקבל, וכל אחד אמר "אני אמלוך". | |||
מכך נשתשלשל בגשמיות, שכאשר חסר לאדם חלק מסויים בפנימיות האוזן, חסר באיזון הגוף שילך באופן ישר. | |||
==שני בחינות שבאוזן== | ==שני בחינות שבאוזן== | ||
גרסה מ־08:25, 20 באוקטובר 2016
אוזן היא אבר בראש המשמש כלי לחוש השמיעה. בתורת הקבלה האוזן היא אור רוחני גבוה המשמש כתחילת יציאת אורות עולם העקודים, בהעלם גדול כל כך עד שכל הספירות נכללות בה באות ה אחת.
האוזן של אדם קדמון היא בחינת השורש של שם ס"ג (אך באופן שרק הה' נתגלתה וכדלעיל), ומשמשת גם כמקור ושורש לשם מ"ה[1].
בלשון השאלה האוזן משמשת כביטוי ל"איזון", כמו למשל "מאזנים". הסיבה לכך היא כי תפקידם הרוחני של האזנים, דהיינו חוש השמיעה וההבנה, הוא לאזן בין הכוחות השונים הרוחניים, כמו האור מקיף והאור פנימי (ששרשם באוזן ימיני ואוזן שמאל)[2], ובין החסדים הנקראים בחינת ימין לגבורות הנקראים צד שמאל, שזה ענין עולם התיקון, בניגוד לעינים שהם שורש עולם התוהו, ואין בהם הפרדה בין הצד הימיני לשמאלי, בבחינת הפרדה בין משפיע למקבל, שהרי בעולם התוהו לא התגלה כראוי ההפרדה בין משפיע למקבל, וכל אחד אמר "אני אמלוך".
מכך נשתשלשל בגשמיות, שכאשר חסר לאדם חלק מסויים בפנימיות האוזן, חסר באיזון הגוף שילך באופן ישר.
שני בחינות שבאוזן
אנו מוצאים בפרשת האזינו כי יש שני בחינות של שמיעה באוזן: "האזינו השמים ואדרבה, ותשמע הארץ אמרי פי"". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים - כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק.
הרבי מקשה, כי על פי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה - "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון[3]: "שמעו שמים והאזיני ארץ".
הרבי[4] מסביר, כי כשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו[5] עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחניים שמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים - רחוקיים: "האזינו" - "השמים", ו"תשמע" - "הארץ".
משום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" - עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כל כך.