שבת: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 38: | שורה 38: | ||
3) חסיד המבטל את ישותו לחלוטין, ו”כל מציאותו הוא רק לגרום נחת-רוח לבוראו, ואינו מציאות לעצמו כלל”, והוא מקיים גם דברים שאינם חובה בכלל, “לפנים משורת הדין”, וגם בשבת הוא נזהר גם ממחשבה בעניני חול כמו שהקב”ה שבת גם ממחשבה. ו”מדה כנגד מדה” הוא זוכה שכל מציאותו, גם מחשבתו, תהיה דבוקה בשלמות ובתכלית בהקב”ה. | 3) חסיד המבטל את ישותו לחלוטין, ו”כל מציאותו הוא רק לגרום נחת-רוח לבוראו, ואינו מציאות לעצמו כלל”, והוא מקיים גם דברים שאינם חובה בכלל, “לפנים משורת הדין”, וגם בשבת הוא נזהר גם ממחשבה בעניני חול כמו שהקב”ה שבת גם ממחשבה. ו”מדה כנגד מדה” הוא זוכה שכל מציאותו, גם מחשבתו, תהיה דבוקה בשלמות ובתכלית בהקב”ה. | ||
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] |
גרסה מ־21:17, 12 בפברואר 2007
שלוש דרגות בשמירת שבת
א. מצוות שמירת שבת מקיפה את שלושת לבושי הנפש: מעשה - לא לעשות מלאכות חול; דיבור - לא לדבר על מלאכות חול, “לא יאמר דבר פלוני אעשה מחר”; מחשבה - לא להרהר על מלאכות חול, “מצוה3 שלא יהרהר כלל בעסקיו, אלא יהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה”.
אך יש הבדל בתוקף ההלכתי של השלושה:
איסור עשיית מלאכות במעשה הוא מדין התורה; איסור דיבור על מלאכות חול הוא מגזירת החכמים; אי מחשבה על מלאכות חול היא ממדת חסידות ולפנים משורת הדין, אבל מן הדין “מותר להרהר בעסקיו .. לעשות מלאכות גמורות אחר השבת”.
מסופר בתלמוד4 על חסיד שטייל בכרמו בשבת, ומצא פרצה בגדר וחשב לתקנה במוצאי-שבת, לאחר-מכן הרהר בלבו ואמר: “הואיל ובשבת הרהרתי לעשות מלאכה - לא אעשה את אותה מלאכה, ואשאיר את הפרצה בגדר לעולם” [ועשה לו הקב”ה נס וצמח לו באותה פרצה עץ (צלף) ו”ממנה התפרנס כל ימיו”!] - כי הרהור על מלאכות חול מותר מן-הדין ורק מ”מדת חסידות” אין להרהר במלאכות חול בשבת.
סיבת שלוש הדרגות
ב. הסיבה לאיסורי שבת היא בגלל שהקב”ה נח ולא עבד בשבת, ככתוב “ושמרו בני ישראל את השבת .. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”,
הקב”ה יצר את הבריאה בדיבור - “בדבר6 ה’ שמים נעשו”, ומבואר בספר התניא קדישא7 שגם במחשבתו ברא הקב”ה, אלא שממחשבתו נבראו עולמות רוחניים נסתרים [כשם שהמחשבה גנוזה ומוסתרת], ומדבורו נבראו עולמות ויצורים גשמיים.
ובבוא היום השביעי - הקב”ה שבת מלעשות הן בכוח הדיבור והן בכוח המחשבה.
אך בקשר לשמירת השבת של היהודי יש הבדל בין שביתתו במעשה, בדיבור ובמחשבה:
מדין התורה עליו לשבות רק במעשה ולא בדיבור ובמחשבה - כיוון שאיסור השבת הוא ליצור ולעשות פעולה, ואדם יכול ליצור רק במעשהו ולא בדיבורו או במחשבתו.
מגזירת חכמים אסור גם לדבר על מלאכות חול, ולמרות שדיבור האדם אינו יוצר ועושה כדיבורו של הקב”ה? - שהרי הקב”ה יצר את העולם בדיבור, וכתוב “שבת לה’” - שבות כה’, מה הקב”ה שבת ממאמר. אף את שבות ממאמר”.
אבל לחשוב ולהרהר על עשיית מלאכה מותר מדין החכמים (למרות שהקב”ה ברא גם במחשבה?), כי יש הבדל בין דיבור האדם למחשבתו:
אותיות הדיבור הם גשמיות (הבל גשמי, תנועת שפתים, מיתרי גרון וכו’) ויש להם קירבה ושייכות ל”עולם המעשה”: ביכולת הדיבור להכריח מעשה, בציווי למשהו שיעשה מעשה, ואם-כן המעשה הוא המשך מכוח הדיבור וחלק ממנו - לכן גזרו חכמים שאדם לא ידבר בשבת על מלאכות חול, שכן יש איזה דמיון וצד-שווה בין דיבור האדם לדיבורו של הקב”ה;
אבל חסיד העושה לפני משורת הדין נזהר גם ממחשבת מלאכה בשבת - היות שבפועל הקב”ה שבת גם ממחשבה, ומצד הדבקות בדרכי ומדות ה’, הוא שובת גם ממחשבתו.
שלוש רמות בעבודת ה’
ג. שלוש רמות בעבודת ה’ של היהודי ודבקותו בבורא - והם המשליכים על שלוש הדרגות בשמירת השבת:
1) יש מי שעובד את ה’ רק בחיצוניותו ולא מעומק לבו ומחשבתו, והוא שומר מצוות רק את הדברים המוכרחים, וגם בשבת הוא מקיים את ציווי התורה עצמה לשמור שבת במעשה, שכן המעשה היה האקט החיצוני של שביתת הבורא. ו”מדה כנגד מדה” יהודי זה זוכה לדבוק רק בחיצוניות כוחות הקדושה האלוקיים.
2) יש מי שעובד את ה’ בפנימיות ועומק לבו ומוחו, מתוך להט אהבת ה’ ויראתו, ברצון ותענוג פנימי, לכן הוא מקבל על-עצמו חומרות מה שלא ציותה התורה, וגם בשבת הוא שומר גם על גזירת חכמים שלא לדבר על מלאכות חול למרות שמדין התורה הדבר אינו אסור. ו”מדה כנגד מדה” יהודי זה זוכה לדבוק בפנימיות כוחות הקדושה האלוקיים10.
3) חסיד המבטל את ישותו לחלוטין, ו”כל מציאותו הוא רק לגרום נחת-רוח לבוראו, ואינו מציאות לעצמו כלל”, והוא מקיים גם דברים שאינם חובה בכלל, “לפנים משורת הדין”, וגם בשבת הוא נזהר גם ממחשבה בעניני חול כמו שהקב”ה שבת גם ממחשבה. ו”מדה כנגד מדה” הוא זוכה שכל מציאותו, גם מחשבתו, תהיה דבוקה בשלמות ובתכלית בהקב”ה.