עקידת יצחק: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (←ספריו: תיקוני לשון ופליטות מקלדת) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
נסיון '''העקדה''' הינו אחד מהניסיונות הקשים שעבר [[אברהם אבינו]].{{הערת שוליים|כמאמר חז"ל: עמוד בזה, שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש.}} | נסיון '''העקדה''' הינו אחד מהניסיונות הקשים שעבר [[אברהם אבינו]].{{הערת שוליים|כמאמר חז"ל: עמוד בזה, שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש.}} | ||
יש שמקשים מה החידוש במסירות נפשו של אברהם אבינו, הרי בכל הדורות היו [[יהודים]] שמסרו את נפשם | יש שמקשים מה החידוש במסירות נפשו של אברהם אבינו, הרי בכל הדורות היו [[יהודים]] שמסרו את נפשם גם בלי שזכו לגילוי אלוקי בו נאמר להם למסור את נפשם{{הערת שוליים|וכמובא ב[[ספר התניא]] הטעם בזה.}}. | ||
לשאלה זו נמצאו מספר ביאורים ומהם: | |||
א. בעל העקדה מסביר כי החידוש בכך הוא מכיון שלא היה לאברהם אבינו שום הכרח לקיים את המצווה, שהיה יכול לטעון "כי ביצחק יקרא לך זרע". מה שאין כן אצל היהודים בדורות שלאחרי קבלת התורה, היה זה מכח הציווי של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". | |||
הרבי{{הערת שוליים|1=[[לקוטי שיחות]] חלק כ' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16077&hilite=7a3a3114-cfbb-4154-ad4d-5281c9489633&st=%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8&pgnum=90 עמ' 75].}} מתרץ ומבאר כי [[מסירות נפש]] ישנה גם אצל [[אומות העולם]] ולא באה תמיד ממניעים טהורים, אך בנסיון העקדה דווקא מוכח מסירות נפשו המוחלטת של אברהם אבינו בבחינת [[ביטול במציאות]], שהרי היה יכול לטעון שבעקידת יצחק יבטל הענין של גילוי אלוקותו בעולם, שנמשך על ידי אברהם אבינו, ואם היה יצחק נשחט ח"ו לא היה לענין זה המשך. נמצא שאברהם אבינו קיים את נסיון העקדה רק מפני דיבורו הפשוט של [[הקב"ה]] ללא שום חשבונות, וזהו ביטול במציאות. | ב. מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, סיפר פעם את הסיפור הבא: | ||
במזעריטש היה קשה מאוד להתקבל כתלמיד אצל רבי דובער, המגיד ממעזריטש. קבוצת חסידים אחת רצתה לפחות לשרת את תלמידיו: להביא להם מים ולרחוץ את ידיהם עם קומם בבוקר, לטאטא את רצפת אולם הלימודים, להדליק את התנורים במשך חודשי החורף, וכן הלאה. החסידים הללו נודעו בכינויים "מסיקי התנורים". | |||
ליל חורף אחד, כאשר שכבתי על דרגש באולם הלימודים שלנו, שמעתי שיחה בין שלושה מחסידים אלו. "מה היה מיוחד כל כך בעקדת יצחק?" שאל הראשון. "אם אלוקים היה מתגלה אליי ומצווה עליי להקריב את בני יחידי, האם לא הייתי מציית לו?" | |||
הוא שאל וגם השיב: "אילו אלוקים היה אומר לי להקריב את בני יחידי, הייתי דוחה קצת את המעשה ושומר אותו איתי לכמה ימים. גדולתו של אברהם הייתה נעוצה בכך שהוא קם מוקדם בבוקר כדי למלא מיד אחר הצו האלוקי". | |||
אמר השני: "אילו אלוקים היה אומר לי להקריב את בני יחידי, גם אני לא הייתי מבזבז אף רגע והייתי מבצע את פקודתו מיד. אבל הייתי עושה זאת בלב כבד. גדולתו של אברהם הייתה גלומה בעובדה שהוא הלך לעקדה בלב מלא שמחה על ההזדמנות להגשים את רצונו של אלוקים". | |||
אמר השלישי: "גם אני הייתי ממלא אחר רצון אלוקים בשמחה. אני חושב שייחודיותו של אברהם התבטאה בתגובתו כאשר גילה שמדובר היה במבחן בלבד. כאשר אלוקים ציווה עליו, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה..." (בראשית כב, יב), אברהם התמלא שמחה – לא מפני שבנו יחידו לא ימות, אלא מפני שניתנה לו הזדמנות למלא צו אלוקי נוסף". | |||
סיכם רבי שניאור זלמן ואמר: "האם אתם סבורים שהיו אלה דיבורים בלבד? כל אחד מהם תיאר את מידת ההקרבה העצמית שהוא עצמו הגיע אליה בשירות הבורא". | |||
ג. בתורת החסידות מבואר שאברהם היה הראשון שהטביע בעולם את כח מסירות הנפש והוא הצינור לכך, ואותם יהודים צאצאיו של אברהם אבינו שמסרו את נפשם, עשו זאת מכוחו. אך בכל זאת קשה, שהרי אברהם אבינו עצמו כבר עבר נסיונות קשים יותר של מסירות נפש, כמו הנסיון של אור כשדים, ואם כן מה הגדולה בנסיון זה דווקא. | |||
ד. הרבי{{הערת שוליים|1=[[לקוטי שיחות]] חלק כ' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16077&hilite=7a3a3114-cfbb-4154-ad4d-5281c9489633&st=%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8&pgnum=90 עמ' 75].}} מתרץ ומבאר כי [[מסירות נפש]] ישנה גם אצל [[אומות העולם]] ולא באה תמיד ממניעים טהורים, אך בנסיון העקדה דווקא מוכח מסירות נפשו המוחלטת של אברהם אבינו בבחינת [[ביטול במציאות]], שהרי היה יכול לטעון שבעקידת יצחק יבטל הענין של גילוי אלוקותו בעולם, שנמשך על ידי אברהם אבינו, ואם היה יצחק נשחט ח"ו לא היה לענין זה המשך. נמצא שאברהם אבינו קיים את נסיון העקדה רק מפני דיבורו הפשוט של [[הקב"ה]] ללא שום חשבונות, וזהו ביטול במציאות. | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] | [[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]] | ||
גרסה מ־13:18, 14 באוקטובר 2013
נסיון העקדה הינו אחד מהניסיונות הקשים שעבר אברהם אבינו.[1]
יש שמקשים מה החידוש במסירות נפשו של אברהם אבינו, הרי בכל הדורות היו יהודים שמסרו את נפשם גם בלי שזכו לגילוי אלוקי בו נאמר להם למסור את נפשם[2].
לשאלה זו נמצאו מספר ביאורים ומהם:
א. בעל העקדה מסביר כי החידוש בכך הוא מכיון שלא היה לאברהם אבינו שום הכרח לקיים את המצווה, שהיה יכול לטעון "כי ביצחק יקרא לך זרע". מה שאין כן אצל היהודים בדורות שלאחרי קבלת התורה, היה זה מכח הציווי של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
ב. מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, סיפר פעם את הסיפור הבא:
במזעריטש היה קשה מאוד להתקבל כתלמיד אצל רבי דובער, המגיד ממעזריטש. קבוצת חסידים אחת רצתה לפחות לשרת את תלמידיו: להביא להם מים ולרחוץ את ידיהם עם קומם בבוקר, לטאטא את רצפת אולם הלימודים, להדליק את התנורים במשך חודשי החורף, וכן הלאה. החסידים הללו נודעו בכינויים "מסיקי התנורים".
ליל חורף אחד, כאשר שכבתי על דרגש באולם הלימודים שלנו, שמעתי שיחה בין שלושה מחסידים אלו. "מה היה מיוחד כל כך בעקדת יצחק?" שאל הראשון. "אם אלוקים היה מתגלה אליי ומצווה עליי להקריב את בני יחידי, האם לא הייתי מציית לו?"
הוא שאל וגם השיב: "אילו אלוקים היה אומר לי להקריב את בני יחידי, הייתי דוחה קצת את המעשה ושומר אותו איתי לכמה ימים. גדולתו של אברהם הייתה נעוצה בכך שהוא קם מוקדם בבוקר כדי למלא מיד אחר הצו האלוקי".
אמר השני: "אילו אלוקים היה אומר לי להקריב את בני יחידי, גם אני לא הייתי מבזבז אף רגע והייתי מבצע את פקודתו מיד. אבל הייתי עושה זאת בלב כבד. גדולתו של אברהם הייתה גלומה בעובדה שהוא הלך לעקדה בלב מלא שמחה על ההזדמנות להגשים את רצונו של אלוקים".
אמר השלישי: "גם אני הייתי ממלא אחר רצון אלוקים בשמחה. אני חושב שייחודיותו של אברהם התבטאה בתגובתו כאשר גילה שמדובר היה במבחן בלבד. כאשר אלוקים ציווה עליו, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה..." (בראשית כב, יב), אברהם התמלא שמחה – לא מפני שבנו יחידו לא ימות, אלא מפני שניתנה לו הזדמנות למלא צו אלוקי נוסף".
סיכם רבי שניאור זלמן ואמר: "האם אתם סבורים שהיו אלה דיבורים בלבד? כל אחד מהם תיאר את מידת ההקרבה העצמית שהוא עצמו הגיע אליה בשירות הבורא".
ג. בתורת החסידות מבואר שאברהם היה הראשון שהטביע בעולם את כח מסירות הנפש והוא הצינור לכך, ואותם יהודים צאצאיו של אברהם אבינו שמסרו את נפשם, עשו זאת מכוחו. אך בכל זאת קשה, שהרי אברהם אבינו עצמו כבר עבר נסיונות קשים יותר של מסירות נפש, כמו הנסיון של אור כשדים, ואם כן מה הגדולה בנסיון זה דווקא.
ד. הרבי[3] מתרץ ומבאר כי מסירות נפש ישנה גם אצל אומות העולם ולא באה תמיד ממניעים טהורים, אך בנסיון העקדה דווקא מוכח מסירות נפשו המוחלטת של אברהם אבינו בבחינת ביטול במציאות, שהרי היה יכול לטעון שבעקידת יצחק יבטל הענין של גילוי אלוקותו בעולם, שנמשך על ידי אברהם אבינו, ואם היה יצחק נשחט ח"ו לא היה לענין זה המשך. נמצא שאברהם אבינו קיים את נסיון העקדה רק מפני דיבורו הפשוט של הקב"ה ללא שום חשבונות, וזהו ביטול במציאות.