רבי דובער שניאורי (אדמו"ר האמצעי)

אוהל כ"ק אדמו"ר האמצעי בניעז'ין

אדמו"ר האמצעי הוא האדמו"ר השני לשלשלת חב"ד לאחר אביו אדמו"ר הזקן. נולד בט' כסלו תקל"ד לאביו אדמו"ר הזקן ולאמו הרבנית סטערנא.

הסתלק בט' כסלו תקפ"ח ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין.

לידתו

לאחר 14 שנה מיום חתונתו של אדמו"ר הזקן, בהם נולדו לו רק בנות. ביקש ברכה ממורו, המגיד ממזריטש שיזכה לבן. אמר המגיד לאדמו"ר הזקן: "במה יזכה נער את אורחו" – ע"י הכנסת אורחים זוכים שייוולד נער.

לפני הסתלקותו גילה לאדמו"ר הזקן את הסדר של "שלום בן זכר" ואמר לו שייוולד לו בן, שיקרא לו על שמו ובלילה לפני הברית זכור ותזכיר את שאמרתי לך הלילה.

שנה לאחר מכן ביום ט' כסלו תקל"ד נולד רבי דובער - אדמו"ר האמצעי - הנקרא על שם המגיד ממזריטש ובליל הברית, בנוכחות ר' מנחם מענדל מויטבסק ורבי אברהם מקליסק הזכיר אדמו"ר הזקן את אשר אמר לו רבו.

בפעם הראשונה שרחצו את התינוק, נתן האדמו"ר הזקן חתיכת בד מיוחדת שהייתה שמורה אצלו בכדי לחתל בה את ר' דובער.

נישואין

אביו בחר עבורו שידוך, את בתו של מלמד עני מהעיירה יאנאוויטש, שהתאונן בפניו כי ראשו טרוד כיצד יחתן את שלושת בנותיו שהגיעו לפרקן ועל כן אינו יכול להתפלל בכוונה הנדרשת מחסיד. אדמו"ר האמצעי שהשתוקק לשמוע את דרושי החתונה שיגיד אביו, רצה בשידוך שיבוא לפועל במהירות האפשרית, ובגיל 14 בשנת תקמ"ח נשא את הרבנית שיינא לאישה.

קבלת הנשיאות

לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת תקע"ג, אך טבעי היה כי בנו הבכור, אדמו”ר האמצעי, ימלא את מקומו. ואכן, החסידים רובם ככולם היו תמימי דיעים כי אדמו”ר האמצעי הוא הרבי ממלא המקום.

בכתובים לא מוזכר דבר על סירוב כלשהוא של אדמו”ר האמצעי.

בתקופה שלאחר ההסתלקות, שהה תקופה מסוימת בעיר קרמנצ'וג שברוסיה הלבנה (כיום באוקראינה), כיוון שמחמת המלחמה הבתים של משפחת אדמו”ר הזקן בליאזנא עלו באש ונשרפו עד תום.

בשלושת החודשים הראשונים שלאחר ההסתלקות, קמה התעוררות גדולה בין חסידי חב”ד בכל מדינת רוסיה. חסידים בכמה ערים מרכזיות ברוסיה שלחו משלחת אל רבנו האמצעי וביקשו ממנו שיקבע את דירתו באחת הערים שברוסיה. חסידי רוסיה הלבנה גם הם שלחו משלחת לבקש את הרבי לשוב לרוסיה הלבנה ולקבוע בה את משכנו באחת מהערים שימצא לנכון.

המשלחת מרוסיה הלבנה גברה, ולאחר חג השבועות תקע"ג עזב רבינו האמצעי את קרמנצ’וג, והחל במסע מיוחד לרוסיה הלבנה - מסע שהיוה את קבלת הנשיאות בפועל, מעין “מסע הכתרה”.

כשלושה חודשים ארך מסעו של רבינו האמצעי מעיר לעיר עד בואו לויטבסק. אל המסע הצטרפו חסידים רבים שהתלוו לרבי כל הדרך הארוכה. בכל מקום שהגיע, אמר הרבי מאמרי חסידות עמוקים וקיבל חסידים ל’יחידות’.

בכל אתר ואתר התקבל הרבי בכבוד גדול לא רק על ידי יהודים, כי אם גם על ידי פקידי מימשל ופקידי המשטרה שקיבלו הוראה ממשרד הפנים, להדר בכבודו של הרבי - בנו של רבנו הזקן, שעשה רבות לטובת ארץ המולדת בכך שסייע במאמץ המלחמה כנגד נפוליון הצרפתי.

בתום המסע בחר רבינו האמצעי למקום מגוריו את העיירה ליובאוויטש, אליה הגיע יחד עם אלפי חסידים ביום הבהיר, ח"י אלול תקע"ג.

מליובאוויטש החלה תורתו לפוץ בכל ערי רוסיה הלבנה וליטא, ומספר הנוסעים לליובאויטש הלך וגדל. לשמחתם של החסידים אין קץ.

שנה חלפה מאז שקבע את מקום מגוריו בליובאוויטש, ורבים מזקני החסידים שהסתופפו אצל אביו אדמו”ר הזקן, החלו להגיע אליו לשמוע ממנו חסידות. כולם היו מלאי התפעלות מהנהגתו של הרבי החדש, שכן אדמו”ר האמצעי היה אומר חסידות בשפע רב כדרכו בקודש. לעיתים היה אומר חסידות מספר פעמים באותה שבת, ובכל פעם כמה שעות. בחג השבועות של אחד השנים, אמר הרבי 11 פעמים חסידות ביום אחד! ועל כך אמר לו דודו רבי יהודה לייב (אח אדמו"ר הזקן) “לאו כל מוחא סביל דא”.

בימי נשיאותו התרבה מספר החסידים, הוכפל ושולש לעומת מספרם בימי רבינו הזקן. זקני החסידים סיפרו כי בשנה הראשונה לנשיאותו נתווספו ברוסיה הלבנה לבדה חמש-עשרה אלף חסידים, ובשנה השניה, תקע”ה, כל פלך צ’רניגוב הפך למרכז חסידות ליובאוויטש.

בית כנסת חב"ד בחברון

כאשר עלו חסידי חב”ד לחברון בשנת תקפ"ג, קנה האדמו”ר האמצעי חדר או שניים מחדריו של בית הכנסת הספרדי ‘אברהם אבינו’, והקצום לבית הכנסת מיוחד עבור חסידי חב”ד.

בית כנסת אדמו"ר האמצעי בחברון הוא בית הכנסת החב”די העתיק ביותר בארץ הקודש, ואולי בעולם כולו. הוא נקנה מכספו של האדמו”ר האמצעי.

מאסרו וגאולתו

א) בשלהי קיץ תקפ"ה מסר שמחה קיסין שלוש הלשנות על רבינו.

באסרו חג הסוכות תקפ"ו נלקח רבינו לחקירות בוויטעבסק, מושבו של מושל פלכי וויטעבסק, מוהילוב סמולנסק וקאלוגא, ניקולי חאוואנסקי, ושם נחקר רבינו ע"י חוקריו של המושל.

במשך חודש מר-חשון תקפ"ו נמשכו החקירות. בו' כסלו כתב רבינו כתב-בקשה למושל חאוואנסקי שישחררו.

י' כסלו תקפ"ו שוחרר לביתו.

ב) בי"ט כסלו תקפ"ו שלח המושל חאוונאסקי את התיק אל ממשל פלך מוהילוב, שליובאוויטש שייכת אליו, שימסרו את התיק לבית המשפט המתאים, לדון בו ולהעניש את הנאשמים.

ממשל פלך מוהילוב שלח את התיק אל בית משפט השלום מחוז באבינאוויטש, שליובאוויטש שייכת אליו, להמשך החקירות ולהחלטה בנושא.

בית משפט השלום בבאבינאוויטש שלח שוטר עם שאלות נוספות לחקור בהם את רבינו בליובאוויטש.

אח"כ שלח בית משפט השלום בבאבינאוויטש הוראה לקאפוסט, ארשא, שקלאוו ומוהילוב, לחקור בנושא את חסידי רבינו במקומותיהם.

אחרי שהתקבלו כל החקירות לבית משפט השלום בבאבינאוויטש, הוסיף לתיק את החלטתו בנושא, ושלחו לבדיקה חוזרת לבית המשפט העליון בפלך מוהילוב.

י"א כסלו תקפ"ז החליט בית משפט העליון בפלך מוהילוב לזכות את רבינו מכל אשמה.

ג) התובע הכללי של פלך מוהילוב את פסק הזיכוי של רבינו, ואח"כ שלח בית המשפט את פסק-דין הזיכוי אל המושל חאוואנסקי לאישור.

אמנם המושל חאוואנסקי שלח אל הסינט בפטרבורג עירעור על פסק-דין הזיכוי של בית משפט העליון בפלך מוהילוב.

כ"א כסלו תקפ"ח אישר הסינט בפטרבורג את פסק-דין הזיכוי של רבינו.

אמנם זה הי' כבר מספר ימים אחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר האמצעי, בט' כסלו תקפ"ח.

תוכן ההלשנה, החקירות והזיכוי

בכתב-המלשינות מנסה שמחה קיסין לצייר את תנועת החסידים כרודפת בצע, המנצלת את התמימות של הצעירים לספר להם סיפורי צדיקים ולשלול את כספם, וכי הם משתלטים על הקהלות, קופות הצדקה, שחיטה, ובתי דפוס של היהודים. ולכן דורש לרדוף ולהשמיד את התנועה החסידית (מסמך א).

אל המלשינות הזאת צירף מכתב של רבינו אודות חלוקת מעמד-בית-הרב משנת תקע"ד, וממנו ניסה להוכיח כי רבינו אוסף מהחסידים סכומים אדירים כדי להשתמש בהם להנאותיו האישיות (מסמך ב).

מכתב זה, שצורף לתיק ע"י המלשין, כולל רשימת חלוקת מעות מעמד בית הרב, שנאסף אצל החסידים אחרי הסתלקות רבנו הזקן בכ"ד טבת תקע"ג (מסמך ד).

הי' זה אוסף מיוחד לשיקום בית הרב בליובאוויטש, מאחר שכל בית הרב שבליאדי היה למאכולת אש, אחרי בריחת רבנו הזקן עם בני משפחתו מלאדי במלחמת נפוליון. הכסף שנאסף וחולק הי' 35.000 רו"כ.

בסוף השנה הראשונה להסתלקות רבינו הזקן, בחודש טבת תקע"ד, סידר רבינו את חלוקת המעות, עבורו ועבור כל אחד מצאצאי רבינו הזקן.

את החלוקה הזאת סידר ע"י אחד מגדולי החסידים ר' פנחס שיק משקלאוו, ויחד אתו מינה את החסידים ר' שלמה פריידעס ור' זלמן רויזעס משקלאוו, להשגיח על החלוקה.

אחרי פטירת החסיד ר' פנחס משקלאוו, הגיע כתב-החלוקה לידי שמחה קיסין, שהשתמש בו בכתב-המלשינות שלו (מסמך ב), וממנו רצו להוכיח שרבנו אסף באותו זמן כ140- אלף רובל, וחילק מהם רק 35 אלף רובל; שהרי בסופו כתוב: "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה" (מסמך יב).

רבינו השיב שבודאי יש טעות ושקר בתרגום הקטע הזה, וביקש מהחוקרים שיתנו לו את המקור, שממנו יוכל להוכיח, שמעולם לא אסף אז יותר מ35- אלף רובל, ואותם הוא חילק (מסמך יג).

החוקרים נענו לבקשתו, הקטע הזה הועתק בהעתקה מדוייקת ותורגם מחדש לרוסית ע"י המתרגם של רבינו, החסיד ר' יהודה יפה. על פי תרגום מדוייק זה הוכיח רבינו, שברורה בו הכוונה, שמעולם לא אסף אז יותר מ35- אלף רובל (מסמכים יד-טו).

[דבר זה היה ידוע גם לפני גילוי התיק, אשר לפי המלשינות אסף רבינו עוד כמאה אלף רובל שלא נתברר מהיכן באו ולהיכן אזלו, גם הי' ידוע אשר רבינו הוכיח כי יש כאן סילוף וכי מעולם לא אסף סכום זה.

אמנם פרטי הדבר לא היו ידועים, רק שמועות פורחות. וכך מספר בבית רבי ח"ב פ"ד: "גופא דעובדא הכי הוה (כ"ז שמענו מאחד מנכדי רבינו כל מעשה המלשינות מרישא לסיפא) … זייפו את המכתב בזיוף קטן באתוון דזיופא מאתיות שקר הוא אות ק', שבסכום הכסף שהי' כתוב בהמכתב הוסיפו עוד ק' … אלפים".

אמנם במסמכים שלפנינו מתברר, שהוספת המאה אלף רובל נעוצה בתרגום מוטעה של המלים "שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה"].

בזה לא הסתפקו החוקרים, ורצו לדעת בדיוק מהיכן נאסף הכסף ומה השתמשו בו (מסמך יב), שהרי על פי חוקת היהודים של שנת תקס"ה, אסור לרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (מסמך ב).

רבינו השיב, ששני שלישים מהכסף חילק בין בני משפחתו צאצאי רבינו הזקן, אשר במשך ימי מלחמת נפוליון התרוששו מכל נכסיהם ובתיהם ונשארו מחוסרי כל. ושליש מהכסף לקח לעצמו לבנות לו בית ובית הכנסת בליובאוויטש ולקנות ספרים, אחרי שהתרושש מהכל בעת מלחמת נפוליון (מסמך יג סעיף 1).

שוב שאלוהו כמה כסף עלתה בניית בית הכנסת בליובאוויטש וקניית הספרים (מסמך טז), והשיב בפירוט, וסך הכל עלה כ11- אלף רובל, שחלקו בא מתוך 35.000 רובל הנ"ל וחלקו מתרומות שנאספו בשנים הבאות (מסמך יז).

שלחו א"כ חוקר מיוחד לליובאוויטש לראות אם הפרטים תואמים את המציאות, הוא דיבר שם עם תושבי המקום שאינם חסידי רבינו, הם אימתו את המספרים, אבל הוא נשאר מסתפק באמיתות דיוק הסכומים (מסמך כב).

שוב נשאל רבינו באיזה אופן נגבים מעות המעמד ואם הגביות האלו מהחסידים הם מרצונם הטוב (מסמך יב), והשיב אשר אחרי הסתלקות כ"ק אביו אדמו"ר הזקן בשנת תקע"ג, נשאר בקרעמענטשוג, ופנו אליו החסידים לבקשו שיחזור לרוסיה הלבנה והבטיחו שמקבלים על עצמם את בניית ביתו ובית בני המשפחה ומשכורתו. באותה שעה נאספו כ35- אלף רובל, ואח"כ נאספים במשך שנה 10-14 אלף רובל, אשר 35% מהם הוא לוקח להוצאותיו והשאר מחלק בין שאר צאצאי כ"ק אדמו"ר הזקן (מסמך יג).

החוקרים לא סמכו עליו בזה, ובמשך חדשי הקיץ נשלחה הוראה לעיירות קאפוסט, ארשא, שקלאוו ומוהילוב, לחקור את החסידים בעיירות האלו ולברר אם אמנם הם הזמינו אל רבינו לבוא מקרעמענטשוג להתיישב ברוסיה הלבנה והבטיחו לו כנ"ל (מסמכים לג; לט).

סוכ"ס התברר בכל החקירות ככל דברי רבינו, ועפי"ז זוכה מכל אשמה ע"י בית המשפט העליון בפלך מוהילוב (מסמך מו).

בחקירות האלו נתברר שכל ה"מעמד" שנתנו החסידים לרבינו היה בנדיבות ולא על פי איזשהו הכרח או הטלת מסים, ואשר רבינו לא היה רב רשמי שנבחר ע"י הקהלה ומקבל מהם משכורת, ואשר משתי סיבות אלו אין תמיכת החסידים האלו סותרת את חוקת היהודים של שנת תקס"ה, האוסרת על הרב לגבות כספים מהקהל כדי להעשיר את עצמו, מלבד המשכורת שלו הקצובה (מסמך נא).

המושל חאוואנסקי עירער על פסק הדין של בית המשפט העליון במוהילוב לפני הסינט העליון בפטרבורג, וטען אשר סוף כל סוף, אוסף כספים זה של מעמד בית הרב הוא אוסף של סכומים בלתי קצובים, והיא יכולה להביא להתרשלות העם היהודי ולהתדרדרותם למעשים אסורים ולהפסקת תשלומי המסים לממשלה, ואשר לכן חייבים לאסור את הנוהג הזה בחוק, ולענוש את מבצעי האוסף (מסמך נא).

אמנם הסינט העליון קיבל את נימוקי החלטת בית משפט העליון במוהילוב, לזכות את רבינו מכל אשמה, בהנהגה זו של קבלת מעות "מעמד" (מסמך נג).

הזיכוי הסופי הזה ניתן על ידי הסינט העליון בכ"א כסלו תקפ"ח, ימים אחדים אחרי הסתלקות רבינו בט' כסלו תקפ"ח; אמנם הנהגת תמיכת בית הרבי ע"י מעות "מעמד" נשארה חוקית, וזה המשיך להיות מקור הפרנסה של אדמו"רי חב"ד גם בדורות הבאים.

הסתלקותו

אדמו"ר האמצעי רמז לחסידים על הסתלקותו באומרו כי מרומזות גזירות על שנת תקפ"ח, ופעם אמר כי אביו נלקח לפטרבורג (בפעם השניה) בגיל 54 ואז בחר ביסורים וכפי הנראה השאיר לו את האפשרות השניה – הסתלקות. לאחר הימים הנוראים בחזרתו לליובאוויטש, חלה ונאלץ לשהות בנעז'ין. חוליו התגבר וכאשר נגעו בו היה מתעלף, כך עד ח' כסלו. אז רצה לכתוב חסידות בענייני חנוכה וכיון שלדבריו כל העולם שרוי בצער, לא רצה להתענג ועל כן לא כתב. אמר לחסידיו ללכת לבתיהם בשמחה ולומר "לחיים". בלילה התעלף רבות, ביקש להלבישו כתונת לבנה, פניו האדימו והחל לשבח וללמד זכות על כלל ישראל. ביקש שוב מהחסידים להיות שמחים, כי השמחה ממתקת דינים. ביום רביעי ט' כסלו תקפ"ח התחיל לומר חסידות על הפסוק "אחרי ה' תלכו" בהתלהבות עצומה, לפני עלות השחר סיים במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים" והסתלק בגיל 54.

משפחתו

אביו: אדמו"ר הזקן.

אמו: הרבנית סטערנא.

רעיתו: הרבנית שיינא.

בניו:

• רבי ברוך.

• רבי מנחם נחום

בנותיו:

• הרבנית שרה

• הרבנית ביילא

• הרבנית חיה מושקא אשת הצמח צדק

• הרבנית דבורה לאה (בת אדמו"ר האמצעי)

• הרבנית ברכה

• הרבנית מנוחה רחל

• הרבנית שרה

• הרבנית אסתר מרים

ראו גם

• ספרי אדמו"ר האמצעי
• ניגוני אדמו"ר האמצעי

לקריאה נוספת

ספר תולדות אדמו"ר האמצעי

הקודם: אדמו"ר הזקן

{{{רשימה}}}

הבא: אדמו"ר הצמח צדק