משה מרדכי פוגורלסקי (עמרמי)

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

הרה"ח משה מרדכי הכהן עמרמי - פאהארלסקי נולד בשנת תרכ"ג ונפטר בג' אלול תש"א.

"חבל שלא רבים בארצנו הקדושה הכירו את ערכו הנשגב של המנוח הגדול ז"ל. אני עסקתי עמו הרבה במשא ומתן של הלכה וגם עיינתי בספריו, ואני אומר בפה מלא שהוא היה אחד מאדירי התורה ושמעטים בדורנו לנים בעומקא של הלכה כמותו, לאמיתה של תורה. נוסף על נפשו הזכה והטהורה, ענותנותו ואישיותו היקרה, שבאמת היה נר לדרכה" – כך כותב הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הרצוג על הגאון החב"די הרב משה מרדכי הכהן פאהארלסקי– עמרמי.

ימי צעירותו וחתונתו

הרב משה מרדכי פוגורלסקי נולד בשנת תרכ"ג בעיירה פנורניצה שברוסיה, לאביו החסיד הרב נח שו"ב. על אודות ימי נעורותו כתבה כלתו הגב' חיה דבורה עמרמי (רעיית בנו הבכור הרב שניאור זלמן דוב) בספר זכרון שכתבה על משפחתה ובו הקדישה מקום גם להורי בעלה – הרב משה מרדכי ורעייתו שרה מינה. "חמותי שרה–מינה היתה בת למשפחת קריצ'בסקי העשירה והמיוחסת, אביה אהרון קריצ'בסקי היה איש יפה תואר מודרני, ומתלבש כמו פריץ. הוא היה נכנס אלינו בבגדים שבעיירה לא ראו כמותם מעולם. "כשחמותי שרה– מינה היתה עוד ילדה, החליט האב לחפש לה חתן טוב, מיוחד "א צאצקע" כמו שנהגו לומר. הוא נסע לישיבות רבות על מנת לברר אחר מועמד מתאים. באחת העיירות סיפרו לו: יש להם ילד בן שמונה, משה מרדכי שמו, וניכר שיש בו כישרונות בילתי רגילים. הילד בה מהעיירה פורניצה ואבא שלו נח פוגולרסקי, הוא יהודי טוב, שוחט, אבל עני מרוד. הילד לומד בישיבה ו"אוכל ימים". לפעמים זה כולל גם לינה, אך לפעמים זה לא כולל גם לינה ואז הוא לן על ספסל בבית הכנסת.

"קריצ'בסקי נסע לישיבה, ראה את הילד, וזה מצא חן בעיניו. מיד סידר אותו במשפחה טובה, במקום קבוע, ושילם דמי קיומו. כשגדל הילד קצת, שכר חותנו לעתיד מורים מיוחדים, רבנים טובים ושילם להם יפה. ובאמת, ראו שהילד הוא עילוי ושקדן.

"כשהיה בן שש עשרה ושרה– מינה בת ארבע עשרה, הביאו אותם לחופה. הבעל הצעיר המשיך לעסוק בתורה עד שהוסמך לרב. את הסמיכה קיבל מ"החפץ חיים" וגם מהלובביצ'ער [לכאורה מדובר באדמו"ר המהר"ש (או הרש"ב) שכן היה זה אחר חתונתו בתרל"ט ואדמו"ר המהר"ש הסתלק בתרמ"ג] ומעוד רבנים. כעבור כמה שנים עברה המשפחה הצעירה לעיר פוצ'עפ".

תחילה שימש כשו"ב בפוצ'פ תחת מרותו של רב העיר רבי יהושע נטע גנסין, המכונה ר' העשיל נטע, שהיה מחשובי חסדי חב"ד ומגאוני התורה המפורסמים בדורו. בהיותו שוחט מומחה לא נתנוהו אנשי עירו לעזוב משרה זו ולהתמנות לרב או ראש ישיבה כפי שהתאים לגדלותו הרוחנית. אולם במקביל לעבודתו כשוחט לימד בחורים בישיבה קטנה. מישיבה זו, שבראשה עמד הרב גנסין, עברו התלמידים ללמוד בליובאוויטש.

ר"מ בישיבת "תומכי תמימים"

כעבור כמה שנים גברה לבסוף יד הנהלת ישיבת "תומכי תמימים", והגאון העילוי נתמנה לאחר פסח תר"ע כר"מ בנגלה בישיבה בעיירה שצעדרין. תלמידיו הכירו בו עד מהרה כגאון אדיר הבקי בכל מקצועות התורה, עמקן ומחדש נפלא, אך עם זאת התנהג בהצנע לכת ובלי בליטות – הנהגה של חסיד פנימי. הכיתה אותה לימד רבי משה מרדכי היתה של הקבוצה הלמדנית ביותר מבין דרגות הלימוד השונות.

הרב משה מרדכי לא חפץ להשאר כר"מ בשצעדרין בזמן חורף תרע"א ונתקבל להיות ר"מ בתומכי תמימים ליובאוויטש. אדמו"ר הריי"צ מתייחס לכך באחד ממכתביו בשנת תרפ"ד: הרב ר' משה מרדכי שי' הרב דפאצעפ (שהיה תחילה שו"ב שם. ומפורסם ללמדן גדול, ומומחה להעמיד תלימידים בעלי ידיעה גדולה בלימוד...)" אך גם שם לא לימד זמן רב, כיון שבחורף תרע"ב כבר שב לעיר מגוריו פוצ'פ.

פעילותו בפוצ'פ

בפוצ'פ שימש ברבנות באותה תקופה רבי הרשל נטע גנסין, שרבים מתלמידיו למדו בליובאוויטש. הרב הבחין ברבי משה מרדכי כי הינו כלי יקר, ולא הסכים שיקחו אותו לעיירות אחרות לשמש בהן כרב. הוא טען באוזניו כי הוא הולך ומזקין וכי הוא רוצה שימלא את מקומו אחריו. כך אכן היה. הרב גנסין כיהן כרב עוד שנים רבות, שכן האריך ימים, ומשה מרדכי סייע בעדו בעבודת הרבנות, אך לא שימש ברבנות בפועל. את פרנסתו מצא מהשגחה על שוחטי העיר ובכל שאלה שהתעוררה היה הפוסק המכריע. בניו זוכרים כי תמיד השתדל למצוא את הדרך לפסיקה מקילה.

ביתו של הרב משה מרדכי היה גם בית ועד לחכמים – בית מכניס אורחים בסבר פנים יפות, כפי שמספר על כך הבן צבי: "הנה לביתנו היו סרים להתאכסן כל מיני שד"רים, מגידים ורבנים רבים. ולמה דווקא אלינו? לבית אבא? ראשית, מפני שהיה לנו אולם גדול בו עמדו כמה ספות עם פרגודים להלנת אורחים. שנית, כל כלי הקודש היו בטוחים בביתנו בכשרות למהדרין מן המהדרין, מה שאין כן בבית מלון סתם. והשלישית, שאצלנו הכל ניתן בחינם אין כסף. נוסף על כך היה אבא מעניק מתת יד לנצרך, נוסף על האש"ל".

ייסורי צדיקים

צרות גדולות ידע הרב משה מרדכי בחייו. 18 ילדים נולדו לו ועשרה מהם ל"ע נפטרו בעודם תינוקות. הרופאים לא מצאו סיבה מיוחדת לדבר. הרב ורעייתו קיבלו זאת כגזירה שאין להרהר אחריה. רק כשנולד נח, הבן הצעיר בשנת תרע"ג, גילו הרופאים כי הגורם לפטירת התינוקות הוא באמא שרה-מינה הסובלת ממחלה נדירה. הרופאים הורו להם אפוא לקחת מינקת לתינוק, וכך הוא חי שנים רבות. אם לא די בעשרה ילדים שנפטרו, הרי שבן נוסף טבע בנהר. הרב משה מרדכי היה נוהג לשחות בנהר מדי בוקר. באחד הימים יצא לנהר עם הבן אברהם והוא בן 17, לשחיית בוקר מוקדמת. האבא נכנס למערבולת ונסחף בנהר. הבן מיהר וקפץ להצילו, אך הוא עצמו נסחף וניצל בעוד שהאבא ניצל. כך משמונה עשרה ילדים שנולדו, נותרו בחיים רק שבעה.

הצרות המשיכו לרדוף את הרב משה מרדכי עוד שנים רבות. כמה שנים חלפו ורעייתו שרה מינה הלכה לעולמה בדמי ימיה. באותה תקופה תפסו הקומוניסטים את השלטון, והחלו לחולל מהפך בחיי הכלכלה של אזרחי רוסיה. בתוך תקופה קצרה סבלו אזורים נרחבים מרעב כבד. באותם ימים היה בפוצ'פ מלאי של מלח, מצרך מבוקש, אבל חסרו מוצרי מזון אחרים. יצאה אפוא שרה מינה למוסקבה הרחוקה כשבאמתחתה שקיקי מלח, ושם החליפה אותם במוצרי מזון, ומזה התפרנסה המשפחה.

בנסיעה אחת נדבקה בטיפוס הבהרות שהתפשט אז ברוסיה. בשובה מהנסיעה חלתה לפתע ונפטרה, והיא בת חמישית ואחת שנים בלבד. הרב נשאר אפוא אלמן, כאשר כמה מהילדים עדיין קטנים ורכים בשנים. הגדולים שבהם היו מוכרחים לעזוב את הבית, כיון שהמשטר הקומוניסטי חייב את הילדים ללמוד בבתי ספר גויים. רבי משה מרדכי, כמו שאר חסידי חב"ד, מסר את נפשו על כך, ובהוראת רבותינו נשיאנו לא נתן לילדיו ללמוד בבתי ספר הקומוניסטים אלא בחיידר, ועל כן שלחם מהבית.

המשפחה התפזרה אפוא. בארץ ישראל כבר התגורר דוב (שנישא זה מכבר) וכן הירשל (צבי) ורבקה. בארצות הברית התגוררה הבת מרת חיה בסקין ואילו הבת הצעירה יותר, מרים, נסעה לאודסה ושם נישאה, בבית נשארו אפוא רק הילדים הקטנים – ציפורה ונח.

רבה של פוצ'פ

בסתיו תרע"ז נפטר הרב גנסין. אך טבעי היה שרבי משה מרדכי ייכנס למקומו, אולם הוא סירב לשאת בתפקיד לפני שהקהילה תתכנס ותחליט מעצמה האם לבחור בו כרב – כיון שלא רצה לקבל את המשרה מכוח הצוואה של הרב גנסין. הקהילה, כצפוי, בחרה בו לרבה החדש של פוצ'פ.

לאחר שקיבל את משרת הרבנות, החליטו בני הקהילה כי לא יאה לרב להתגורר לבדו ללא אישה. אולם רבי משה מרדכי היה כהן, ולא יכול היה להתחתן עם גרושה. מאידך, איזו רווקה תסכים להינשא כשהוא בשנות החמישים לחייו?! בני הקהילה פתחו אפוא בחיפושים נרחבים אחר אישה מתאימה, עד שנמצאה אישה מבוגרת ושמה שפרה רחל. היא היתה נערה שכל חייה חפצה להינשא לרב – והנה זכתה והיתה לרבנית.

עם עלותו על כס הרבנות נעשה עד מהרה לאחד מגדולי המשיבים, וכל דבר קשה ומסובך שאלו אותו והוא השיב בפשטות ובבהירות. בנו הפרופסור נח עמרמי מספר, כי לאביו היתה התכתבות ענפה עם אדמו"ר הריי"צ בענייני הלכה. הרב שהתחבב על כל תושבי העיר, שימש כתובת לכל בעיה, וכל בני פוצ'פ ראו בו לא רק רב, כי אם גם אב ופטרון. הוא היה דואג למחסורים של עניי העיר ופעל רבות לטובתם של כל הנדכאים ושבורי הלב.

מאסרו

בשנים ההן אסר השלטון הקומוניסטי על לימוד התורה, אולם רבי משה מרדכי דבק בדרכי אבותינו נשיאנו ולימד תורה במסירות נפש ילדים ונערים, בהם גם ילדיו, ובגין כך נאסר. מאסרו נמשך כשנה תמימה. מספר נכדו מר אמציה עמרמי: מאסרו היה בתחילת שנות השלושים, והוא הועבר למאסר בעיירה הומיל, שם נכלא בחדר אחד עם רוצח אלים, בכוונה תחילה כדי שהרוצח יזיק לו. אולם לאחר זמן, הבחינו הסוהרים כי הרוצח לא רק שלא נגע בו לרעה, אלא אף נרגע מתאוות ההיזק שהיתה לו. הוא דאג לרב וכיבדו בגלל חכמתו הרבה. סוהריו ניסו להאכילו טריפות במרמה, אולם הוא גילה זאת וכך ניצל מלהיכשל במאכלות אסורות.

עליתו לארץ ישראל

הרב פוגורלסקי ניסה במשך שנים רבות לצאת את רוסיה ולעלות לארץ הקודש, אבל השלטונות לא אפשרו לו. מספר נכדו מר אמציה עמרמי:" איני יודע כמה שנים סבא עסק בהשתדלות לעלות ארצה, אולם לבני המשפחה היה ברור שהוא יגיע בבוא היום. משום כך,אבי, מר דוב, שגר אז בישראל, החל לבנות לו בית קטן בחצר ביתנו. בין כה וכה הפעילו לחצים רבים כדי שהוא יוכל לצאת את ברית המועצות, לחץ שהופעל גם על ידי גורמים שונים בארצות הברית.

בסופו של דבר המאמצים נשאו פרי, ובשנת תרצ"ז קיבל רשות לעזוב את רוסיה והוא הפליג באוניה מאודסה לחופי ישראל.כאן קיבל אותו בשמחה בנו דוב והזמין אותו יחד עם רעייתו השנייה, מרת שפרה רחל, להתגורר בבית שבנה לו בחצר ביתו ברמת ג. הוא אכן נענה להזמנה,ובבית זה התגורר עד לפטירתו, ארבע שנים לאחר מכן.

ברמת גן פגש בחברו הטוב משכבר הימים הגאון הרב משה אקסלרוד, וכן את תלמידו הרב לייב ליפשיץ, שלמד אצלו בישיבה קטנה בפוצ'פ, טרם כניסתו לליובאוויטש.

במשך השנים שינה בנו דוב, את שם משפחתו לעמרמי, והרב משה מרדכי הרגיש צורך לשנות גם את שמו, כאות כבוד על כך שהתגורר אצל הבן.

גם בשהותו בארץ הקודש, עסק בכתיבת תשובות בהלכה לכל שואל. על כך כתב הרב שלמה יוסף זוין: "שקדנותו בתורה הייתה במידה בלתי רגילה, אפילו בזמן שעול הרבנות של קהילה חשובה היה נופל עליו, כל שכן כשבא לארץ ישראל וישב במנוחה בבית בנו. הרבה כל ימיו לכתוב חידושי תורה, כתב לעצמו וכתב לאחרים תשובות על שאלות מעשיות בהוראה. פנו אליו בשאלות מערים קרובות ורחוקות. עיניו ושפל ברך היה כל ימיו. כאח וכרע התהלך עם כל אדם. לא תמיד ההרצה והאהבה מזדהות. יש נערץ ואינו אהוב כמו שיש להיפך. את הרב עמרמי העריצו ואהבו כאחד. העריצוהו כגדול ואהבוהו כחבר. העריצוהו מרחוק ואהבוהו מקרוב". הגאון החסיד הרב מרדכי שמואל אשכנזי, מרא דאתרא דכפר חב"ד, מספר כי בשלב מסוים רצו למנותו כראש ישיבת חב"ד בתל אביב, אולם בגלל גילו המבוגר הדבר לא יצא לפועל.

מפליא הדבר שהרב עמרמי היה גאון לא רק בלימוד התורה, אלא, להבדיל, גם במתמטיקה ובהנדסה. סיפורים רבים מהלכים אודות ידיעותיו המופלגות במתמטיקה.

פטירתו

ביום ג' באלול תש"א נפטר הרב משה מרדכי עמרמי – פוגורלסקי בעיר רמת גן. פטירתו השרתה אבל כבד בקרב ידידיו ומכיריו ובפרט בקרב קהילת חב"ד ברמת גן.

ספריו

"ראוי לכל רב מורה הוראה בישראל להכניס את הספר היקר הזה לתוך ביתו, ללמוד ולעיין בו", כך מעיד הרב הראשי לישראל דאז הרב הרצוג. ואכן, ספריו מעידים יותר מכל על מחברם: נתיבים במי הים – ג' חלקים. מזמרת הארץ – ב' חלקים. דרכים למשה.

כמו כן הניח אחריו כתבי יד רבים היכולים למלא עוד ספרים רבים. רק מעט מזעיר נדפס בקובץ 'יגדיל תורה' ובספר 'הר המלך' על הרמב"ם. ספרו הראשון שיצא לאור בארץ ישראל היה "נתיבים במי הים" על מסכת והלכות מקוואות. הספר בנוי על פי סדר המסכת המשניות ובה (בשלושת החלקים גם יחד). בספר מופיעים למעלה מחמישים חקירות בדיני מקוואות, בהם הוא מגלה עמקות נפלאה. לאחר מכן הוציא את הספר "מזמרת הארץ" על מצוות התלויות בארץ. אם כי הספרים נכתבו בקיצור ובתמציתיות רבה, אבל הם עשו רושם כביר על הלומדים ועל המתעמקים בהלכות חמורות אלה.

ספריו ההלכתיים – שרובם הופיעו לאחר פטירתו – הדהימו את עולם התורה. גדולי ארץ ישראל הבחינו שגאון אדיר שכן בתוכם, והוא מלא וגדוש באוצרות התורה והחכמה, מחדש עצום ובעל היקף בלתי רגיל. הרב הראשי לא"י הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג, שבעצמו נחשב לבקי ועמקן גדול, הפליא במעלת הספר "נתיבים במי הים" של הרב משה מרדכי פוגורלסקי על ענייני מקוואות. לאחר פטירתו בשלהי תש"א, עסקה אלמנתו הרבנית שפרה רחל בהדפסת שאר חלקי הספרים והוציאה לאור את "נתיבים במי הים" חלק שני ושלישי, כשאת הספר מעטרות הסכמותיהם הנלהבות של גדולי ארץ ישראל. וכן את החלק השני של "מזמרת הארץ".

את הספר "מזמרת הארץ" שהופיע בשנת תשי"ג מעטר מכתב של אדמו"ר הריי"צ שנכתב ביום ב' בכסלו תש"י אל הרבנית שפרה רחל ע"ה: "במענה על כתבה השי"ת ישלח לה רפואה ויחזקה וימלא משאלות לבבה להדפיס עוד מחיבורי בעלה הרה"ג ז"ל".

אדמו"ר הריי"צ דאג להדפיס גם את שאר ספריו. הוא עמד בקשרי מכתבים עם הרבנית עמרמי ועם הרב משה אקסלרוד שהתגורר בעיר מגוריה ברמת גן, וביקש מהם לפעול למען הדפסת הספרים.

בשנת תש"כ הוציאו בניו את ספרו "דרכים למשה" חלק ראשון, ובו תשובות ועניינים שונים בהם הוא מברר בעיון הדק היטב בדברי רבותינו נשיאנו – אדמו"ר הזקן ואדמו"ר הצמח צדק. אולם החידוש בו הוא חלק האגדה והדרוש בהם הוא מתגלה גם כבעל רעיון ומחשבה עמוקה. הדברים מתובלים ברעיונות מתוך ספרי חסידות חב"ד.