סימני הסדר: הבדלים בין גרסאות בדף

באומרו ברכת "המוציא" - יחזיק את המצות שבקערה, וכפי הסדר שהם מונחים בתוכה, שתי המצות השלמות עם הפרוסה שביניהם{{הערה|כחובת לחם משנה בכל יום טוב, בתוספת הפרוסה לפסח  - משום לחם עוני}} לא יבצע מהן עדיין.  

הרבי היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא"{{הערה|בישיבה}}. אחר כך כשמניח את המצה התחתונה להישמט מידיו (כדלהלן בסעיף הבא), נמצאות שתי המצות העליונות נותרות מונחות בין אצבעות ידיו.  

בברכת על אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה - השלמה והאמצעית - הפרוסה, ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו{{הערה|ואכן נזהרים משיחה שלא מענין הסעודה עד גמר אכילת הכורך, אבל עד אכילת האפיקומן אין נזהרים בהפסק שיחה (הגם שבשעת ברכת על אכילת מצה מכוונים לפטור גם כן האפיקומן)}}. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה, וכזית ממצה האמצעית{{הערה|המקובל הוא, ששיעור "כזית" במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור "כזית" הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק , במצת יד (בלי דחיסה) אינו יותר מ-‏11 גרם, כשביעית מצת-יד בינונית. במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובודאי ב"זיתים" שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, ויש אומרים  שזהו ממצה הא' (העליונה), ויש אומרים שזהו ממצה הב' (האמצעית), ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים)}}. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח.

אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית).   כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה{{הערה|הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית שאין לפניהם "קערה" עם מצות.}} - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית.   

הרבי היה אוכל את המצות יחד בשתי ידיו. והי' ניכר שאינו מקפיד לבלוע את כל שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא שאכילתם נמשכה ברציפות, ללא שהות או הפסק כלשהו. אכילת שני הכזיתים -  בהסיבה.   

לא ישהה מתחילת האכילה ועד סופה, יותר מהזמן של "אכילת פרס"{{הערה|שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות}}, ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'. ובדיעבד אפילו אם שהה מעט{{הערה|ועל כל פנים לא יותר משש דקות}} יתר על כן יצא.

מנהגנו שכל בני הבית מברכים לעצמם "המוציא" ו"על אכילת מצה"{{הערה|ידי חובת "לחם משנה" יוצאים על ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך את הברכות לעצמו, לאחר שמקבל את המצה מבעל הבית}}. בשעת אמירת הברכות על המצה אוחזים את המצה בשתי הידים.   

אוכלים מהמרור שיעור כזית{{הערה|לכל הפחות 19 גרם (שלושת רבעי אונץ)}}. החסה והתמכא (חריין) שניהם מצטרפים לשעור כזית (בעלי חסה - שיעור כזית הוא  עלה גדול, או שנים בינוניים, וכאמור אפשר להשלים השעור על ידי החריין).

קודם הטבילה, מרכך מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס{{הערה|החרוסת בקערת הרבי היתה יבשה, לפני טבילת המרור, לוקח מעט חרוסת יבשה ורככה ביין הנמצא בצלחת התחתית של הכוס}}. ייקח כזית מרור מקערת ה"סדר" ויטבול אותו בחרוסת, ורק אחר כך יברך "על אכילת מרור" (כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה).

בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהי' שעור כזית. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס"{{הערה|שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות}}.

מרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו - אין יוצאים בו ידי חובה. אכילת המרור בלי הסיבה (זכר לעבודה הקשה של אבותינו במצרים).