אהבה

אהבה היא הראשונה מבין כוחות הנפש המתלבשים ושוכנים בלב האדם (רגש), ומצויה - הן בכוחות הנפש האלקית והן בכוחות הנפש הבהמית.

מהותה

אחד מאופני הרגש שבלב. ענינו - התפשטות ומשיכת הנפש של האוהב אל הנאהב, והרצון לידבק בו.

רגש האהבה הוא כח הנמצא בכל נפש. גם בנפש הטבעית הבהמית, וגם בנפש האלקית. וכמובן שהוא שונה ומיוחד במהותו - בהתאם למהות הנפש אליו הוא שייך. ואין הכונה שהשינוי הוא רק בנושא הנאהב אשר משתנה בכל סוג אהבה -שהבהמית אוהבת ונמשכת לענינים בהמיים, ואילו האלקית - לענינים אלקיים. כי אין זה בהכרח תמיד, שהרי הבהמית מסוגלת גם להזדכך להתעלות ולאהוב אלקות, כמ"ש: ואהבת וגו' בכל לבבך וגו', ואמרז"ל: בשני יצריך, הרי שגם הנפש הבהמית יכולה לאהוב את ה', ואדרבה - רב תבואות בכח שור, שכאשר הנה"ב אוהבת את ה', הרי זה בתוקף יותר.

לעומת זאת, עלולה הנפש האלקית מצד התלבשותה בנפש הבהמית לרדת לגלות ולהזדהם בתאוות זרות, כמשל הידוע שנתבאר בספר התניא סוף פרק כ"ד.

נמצא שאין ההבדל העקרוני בין שני סוגי אהבה הללו מצד צורת וציור המדה, היינו, מצד הדבר הנאהב שכח האהבה מתלבש בו, אלא שעצם כח האהבה שונה הוא בכל נפש, אם זו נפש אלקית או טבעית.

טיבה

השוני שבין כח האהבה של הנפש הבהמית לבין כח האהבה של הנפש האלוקית, מלבד ההבדל המהותי שהנפש הבהמית -וכן כל כוחותיה- היא מקליפת נוגה, ואילו הנפש האלקית היא מספירות הקדושה, הנה מלבד זאת, קיים בהם שוני הנובע מההבדל שבמבנה כוחות הנפש האלוקית לבין מבנה הכוחות בנפש הבהמית. שבנפש האלוקית - השכל הקר והמתון הוא העיקר והדומיננטי בין הכוחות, ולכן גם האהבה - אף שהיא בתחום הרגש החם, מכל מקום היא פועלת בסגנון השכל, היינו במתינות ורגיעה.

ולעומת זה בנפש הבהמית -כשמה כן היא- בהמה, אשר הרגש הוא השולט בה, והיינו מפני ששרשה מבחינת המידות שלמעלה, ולמעלה יותר - בחינת ז' מלכין דתהו, ולכן כוח האהבה שבנפש הבהמית הוא בתוקף רב ובהתפעלות רבה, וכנ"ל על הפסוק "ורב תבואות בכח שור".

הרכבה

כח האהבה עצמו, אף הוא מתחלק לשניים:

• 1) עצם כח האהבה.
• 2) הציור. (הנושא הנאהב שמתלבש בו).

ולדוגמא, בנפש הבהמית, הנה עצם כח התאוה של הנפש הבהמית הוא התכונה שהטביע ה' בנפש - לאהוב, ואילו הנושא שבו מתלבשת התאוה, הוא הציור של התאוה.

הכח עצמו אינו רע בעצם מהותו, אלא בריאה חיובית שברא ה', והוא "הטוב שבנוגה", שהרי אפשר גם שיתאוה לעניני אלקות, וכנ"ל -ואהבת וכו' בשני יצריך וכו', אלא שהענינים החומריים והגסים - שבהם מלובשת ומצטיירת התאוה, ובהם באה לידי ביטוי - הרי הם השליליים.

הציור הרע הזה הוא הנקרא יצר-הרע, והיינו מה שמתאווה בזה למלאות תאות נפשו - אפילו בדברים המותרים, אלא שהם מיותרים שאינם דרושים לצורך עבודת ה', והמניע להם הוא רגש האנוכיות שבאדם, שזהו רע.

יתר על כן - אפילו אם אין הדברים שמתאוה להם בגדר מותרות, אדרבה, הן צורך הגוף וקיומו, אלא שהחיסרון נובע ממנו - שכונתו אינה לשם שמים - אלא רק למלא תאות נפשו, הרי זה בחינת רע, וצריך להפריד, להסיר ולדחות לגמרי לבוש זה מהנפש, ותמורתו צריך להלביש את הכח המתאוה בענינים חיוביים הבאים מצד הקדושה. וכמו שכתוב "הסירו הבגדים הצואים מעליו גו' והלבש אותו מחלצות".

כמו כן בכוח האהבה שבנפש האלקית, שאף הוא בשניים:

• 1) עצם כוח האהבה, שהוא בריאה אלקית המשתלשלת מעשר ספירות דקדושה.
• 2) הציור של האהבה, שלעיתים הוא תואם את הרמה האלקית של עצם הכח, באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין-סוף ב"ה, ולעיתים יורד כח האהבה שבנפש האלקית ושרוי בגלות ומתלבש בענינים החומריים של הנפש הבהמית, אזי ציורו-צורתו רעה.

דירוגה

בכל אחד מסוגי אהבה אלו ישנם כמה מדריגות ומעלות. כך בנפש הטבעית וכך בנפש האלקית.

החלוקה הפשוטה בבחינות השונות שבאהבה הן שתים:

• 1) האהבה הגלויה שבנפש האלקית המתלבשת בגוף, והיא בבחינת נר"נ. ויש בה כמה וכמה סוגים ודרגות, אהבה "כמים", אהבה "כאש" או חשיקה, חפיצה וכו'.

מדריגת האהבה נקבעת על פי המדריגה בנר"ן ששם קבועה האהבה. דהיינו האהבה שמבחינת נפש שבנר"ן היא פחותה בערכה מהאהבה שבבחינת רוח, והאהבה שבבחינת נשמה היא גבוהה ביותר.

• 2) האהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, הבאה לנו בירושה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב והיא בחינת חכמה שבנפש - כ"ח מ"ה, כח הביטול המוחלט של הנפש אל ה', הטבוע בבחינת עצם הנשמה - חיה ויחידה.

וכמו כן גם בנפש הטבעית יש הבדל בין האהבה והתענוג שבעצם הנפש הטבעית, שאעפ"י שאינו בא בהתפעלות חיצונית, אדרבה, פעולתו היא בקרירות, מכל מקום, הוא משוקע ומקושר בעצם תענוג נפשו הבהמית בענין רע רח"ל, ומתפשטת ומוציאה להתגלות עומק הרע רח"ל .

וכנגד זה האהבה והתענוגים שבחיצוניות הנפש הטבעית שבאה בהתפעלות ורתיחת התאוה , היא שטחית וניתנת לשינויים ביתר קלות.

שרשה

שלוש מדריגות באהבה הן:

• 1) אהבת עולם.
• 2) אהבה רבה.
• 3) אהבה בתענוגים.

מדריגות אהבה אלו יבוארו להן, אך יצוין שכל אחת מהן כלולה ממדריגות ובחינות רבות חלוקות זו מזו וענפיהן מרובים.

לכח האהבה -כמו לכל כוחות הנפש- קיים שורש בנפש, ובחינות האהבה השונות נקבעות על-פי שרשן ומקורן בנפש.

השרש והמקור לאהבה הגלויה הוא השכל שבנפש המשכלת, כאשר מתבונן בשכלו בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה', כגון שמתבונן בגדולת ה' אין-סוף ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא ממש חשיב וכו', ומעמיק דעתו בחוזק ובהתמדה בזה, עד שבא לידי תחושה והרגשה בטוב האלקי, בא לידי אהבתו, והיא הנקראת בתורת החסידות בשם אהבת עולם, משום שבאה מההתבוננות בגדולת ה' בהנהגתו את העולמות.

לפי אופי ההתבוננות ועוצמתה, כן תהיה מדרגת האהבה ועוצמתה. שאם ההתבוננות היא בדרגה אלקית גבוהה, המאירה בעולמות העליונים, גם האהבה תהיה במדריגה גבוהה - בהתאם, וכן להיפך.

וכן ביחס לעוצמת האהבה, אם ההתבוננות תהיה בעומקא דלבא וכו', גם האהבה שתולד תהיה בעוצמה ותוקף. אבל אם ההתבוננות תהיה שטחית הרי גם האהבה תהיה כזו.

גם התאוה של הנפש הבהמית היא תולדה של השכל. והיינו, השכל של הנפש הבהמית. והראיה, שהרי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וככל ששכלו יתפתח ויעלה, כך גם תאוותיו תהיינה לדברים נעלים ומהותיים יותר.

אלא מכיון שבנפש הבהמית - המידות הן העיקר, הרי הולדת המידות מהשכל - ותלותן בו, אינן ניכרות כל כך, ואין צורך בהתבוננות שכלית בכדי שהתאוה הבהמית תתלהט, ומה שנראה בזה בעיקר - הוא רק הכוונת המידות על-ידי השכל, וכנ"ל - שהקטן חושק בדברים קטנים, ואילו הגדול ששכלו מפותח - מבקש למלא תאותו בדברים חשובים יותר.

כל הנאמר בזה הוא בדבר שרש האהבה הגלויה והמורגשת בלב, בין אם היא מהנפש האלקית, ובין אם היא מהנפש הבהמית. אבל שרש האהבה האלקית המסותרת - שבלב כללות ישראל, אינה בשכל האדם - המוגדר והמוגבל. אלא היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה, למעלה מהשכל - טעם ודעת. כטבע הנר שמתנענע תמיד כלפי מעלה, שבטבעו נמשך תמיד אל שרשו ומקורו שלמעלה - מתחת גלגל הירח.

כך גם הנשמה - "נר ה' נשמת אדם", חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה. חפץ ותשוקה זו נובעת מכך שהנשמה האלקית שבאדם היא חלק אלקה ממעל ממש.

נמצא - ששרש האהבה המסותרת היא עצם הנשמה. משום כך אהבה זו קיימת בלב כל יהודי -יהיה מי שיהיה - בטבע נשמתו, ואין האדם צריך לעשותה ע"י ההתבוננות והשכל.

וכמו באר מים חיים המפכים מן התהום, שכדי שיהיו בו מים אין צורך למלא את הבאר - מים. אלא שצריך רק להסיר את הכיסוי - העפר והצרורות, המכסים ומסתירים את המים החיים שבו. כך גם בנשמה, האהבה הטבעית לה' קיימת בקרב כל ישראל, אלא שהיא נעלמת בעומק הלב.

אבל כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, שהוא כמשל הסרת העפר והצרורות מעל פי הבאר, אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה, בלא שיצטרך האדם לעשות את האהבה ע"י פעולת ההתבוננות וכו'.

אהבה זו - שמעצם הנפש, נקראת אהבה רבה.

והנה אהבת עולם וגם אהבה רבה - שתיהן באות בדרך הצמאון ושאיפת האדם להדבק בה', ויש בזה יסורים בהתגעגע האדם אל אביו שבשמים.

אבל ישנה עוד אהבה שאף היא נובעת מעצם הנפש כמו אהבה רבה, אך היא מיוחדת בכך - שהצמאון והמבוקש באים כאחד, והיא הסוג השלישי - אהבה בתענוגים - להתענג על ה' מעין עולם הבא, ועל זה אמרו רז"ל: "עולמך תראה בחייך כו'", והיא באה לאדם מלמעלה, כעין קיבול שכר, וכדכתיב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" וגו'.

וזה לעומת זה עשה אלקים, שגם בנפש הטבעית הבהמית קיים דירוג:-

1) התאוה והרצון הטבעי שברא ה' בנפש. והיא התאוה הטבעית והבריאה לחיבור וקישור הנפש בגוף, ולכל דבר טבעי שנועד לגרום לקיום התקין והבריא של מציאות הנבראים. כמו תאבון בריא באכילה וכדו'. ובדוגמת התאוה ביחוד איש ואשה שהיה אצל אדם הראשון קודם החטא, שהיתה רק בשביל העמדת בנים. שגם התאוה היא מציאות חיובית, על-אף היותה תאוה גשמית וזקוקה לזיכוך.

2) התאוה בדברים המותרים ואפילו הנצרכים לקיום גופו ושמירת בריאותו, אלא שתאותו אינה לבריאות הגוף וקיומו, כי אם להנאתו החומרית.

התאוה החומרית מבוססת על האנוכיות והישות שבאדם, דבר המנוגד לאמונת האחדות - שאין עוד מלבדו כלל, המחייבת ביטול במציאות כל הנבראים. ובזה התאוה היא מציאות שלילית הצריכה תיקון, אעפ"י שהמעשה עצמו חיובי, שהרי הוא מועיל לקיום גופו ושמירת בריאותו.

3) תאוות זרות ורעות בתענוגי העולם הזה החומרי שאין בהם כל תועלת, ואדרבה, הן מזיקות לבריאותו הגופנית והנפשית כאחד. ובזה גם התאוה וגם המעשה הנובע ממנה - שליליים, וצריך לשוב על זה בתשובה.

ההתכללות שבה

באהבה טבעית שבנפש הא-לקית, כלולה גם יראה, והיינו, שמפני אהבה זו ורצון זה - לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ב"ה, היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו שהיא נגד אמונת ה' אחד.

כלומר, שנזהר מאד מטומאת עבודה זרה - אפילו בלבושיה החיצונים (בלבד) של כוחות הנפש, שהם דיבור ומעשה, וכל-שכן במחשבה.

זאת אומרת שהיהודי ירא להוציא מפיו איזה דיבור כל-שהוא הנוגד את האמונה בה' אחד - גם כשאין פיו ולבו שוין, אלא אפילו אם לבו שלם באמונת ה'. וכן ירא ונזהר שלא לעשות מעשה כל-שהוא נגד האמונה, כגון להשתחוות לעבודה זרה אפילו רק למראית עין.

ענינה

בגלל ההבדל בשרשי שני סוגי אהבה הנ"ל, קיים גם הבדל בענינן של האהבות הנ"ל.

ענינה של האהבה הגלויה שעל-פי טעם ודעת היא השאיפה להגיע לידי סיפוק רוחני, רויה ועונג אלקי, וכמארז"ל: "יפה שעה אחת של קורת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", והוא תענוג הנשמות ש"נהנין מזיו השכינה", והוא תענוג נפלא עד אין קץ.

נמצא, שנשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אף על פי כן אינה בטלה במציאות לגמרי וכל ענינה ושאיפתה - לקבל הנאה רוחנית ולהתחזק במציאותה, להיות דבר בפני עצמו הדבק בה' - ירא ה' ואוהבו, בבחינת "יש מי שאוהב".

אבל האהבה המסותרת ששרשה מעצם הנשמה - חלק אלקה ממעל, "שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית שבכללות ישראל שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור א"ס ב"ה", הרי כל ענינה ושאיפתה היא להתבטל במציאותה, ולהכלל באור אין-סוף ב"ה במסירות נפש ממש, שלא "בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן", כביטול הניצוץ באבוקה.

וכנ"ל במשל הנר ה"שואף" בטבעו לעלות להתבטל בשרשו, ומשום כך שלהבתו בתנועה תמידית כלפי מעלה.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")

תבנית:לימוד