אור השמש בשמש

אור השמש בשמש הינו משל הרווח בתורת החסידות לביאור גודל הביטול של מציאות דבר מה כפי שהיא כלולה עדיין בשרשה ומקורה - בטרם הייתה למציאות.

והמשל בזה הוא - אור השמש המאיר לארץ ולדרים עליה, שהוא זיו ואור המתפשט מגוף השמש, ונראה לעין כל - מאיר על הארץ ובחלל העולם.

והנה זה פשוט שאור וזיו הזה, ישנו גם כן בתוך גוף וחומר כדור השמש עצמו - שבשמים, שאם מתפשט ומאיר למרחוק כל כך, כל-שכן שיוכל להאיר במקומו ממש, רק ששם במקומו ממש - בהיותו כלול במקורו, שהוא גוף כדור השמש, נחשב הזיו הזה לאין ואפס ממש, כי מצד גודל עוצמת מהות גוף כדור השמש, הרי האור והזיו של השמש בטל שם ממש במציאות, ואין מציאותו מורגשת כלל - בהיותו כלול שם, כי מציאותו שם היא באמת אין ואפס - שאין מאיר שם אלא מקורו בלבד, שהוא גוף השמש המאיר, ואפס בלעדו. ורק כשיוצא ונמשך בחלל העולם תחת כל השמים, ועל הארץ - שאין כאן גוף כדור השמש במציאות, נראה כאן האור והזיו הזה ליש ממש לעין כל, ונופל עליו כאן שם יש באמת.

וככל המשל הזה הוא גם ביטול הנבראים לגבי הכח האלקי -דבר הוי'- המהוה אותם. כי התהוות כל הברואים הוא מהשפע האלקי מרוח פיו (ספירת המלכות) השופע עליהם ומהווה אותם והוא מקורם, והם עצמם (הברואים) אינם רק - כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם, ומוציאם מאין ליש.

ושפע זה הוא הכח האלקי הנקרא דבר ה'.

ובזה יובן שהנבראים בטלים במציאות לגבי מקורם, וכמו אור השמש שבטל במציאות לשמש, כמו כן - ויותר מכן באין ערוך - הם כל הברואים לגבי השפע האלקי השופע עליהם ומהוה אותם מאין ליש, והם כמו אור וזיו בלבד לגבי השפע ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש.

ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם - דבר ה' שהוא כח וחיות אלקי - כמו אור השמש בהיותו כלול עדיין בשמש.

אמנם אין המשל דומה לנמשל לגמרי, וביטול הנבראים לגבי מקורם הוא יותר - לאין שיעור - מביטול אור השמש בשמש. שהרי אור השמש על אף היותו בטל לגמרי בתוך גוף השמש - מקורו, מכל מקום יכול לצאת מתחום נפח השמש ולהפרד ממנו, ועל ידי זה יהיה למציאות עצמאית, ולכן כל ביטולו מתבטא רק באחת משני פנים: או התלות שבו בגוף כדור השמש - בהיות האור בחלל העולם. או ביטולו המהותי - בהיותו עדיין כלול במאור, אבל גם זה לא כל-כך מצד עצמו, אלא בעיקר מצד עוצמת המאור.

לא כן הנברא לגבי מקורו, לא יפרד ח"ו לעולם ממהותו הראשונה, שהוא הכח האלקי המהוה אותו, וכל מציאותו של הנברא הוא הוא מציאותו של דבר ה', משום שבראו מאין ממש ליש, וכל מציאות ישותו היא אך ורק ממציאות ישותו האמיתית של הכח האלקי שבראו מאין.

ולכן ביטול הנבראים אל הכח האלקי - גם לאחר שיצאו ונבראו, הוא כמו אור השמש הכלול עדיין בגוף כדור השמש בטרם יצא להאיר. ויותר מזה, כי גבהו דרכיו מדרכנו.

יחס הכח האלוקי אל מקורו בספירות

משל זה ישמש גם להבנת יחס הכח האלקי -דבר הוי'- אל מקורו בספירות העליונות, שהאורות הנמשכים מהספירות על ידי ספירת המלכות, הנקראים בשם " אותיות " ודיבור של מעלה, שבהם בורא הקב"ה כל נברא, הנה גם הם נמשלו לאור השמש בשמש - בטרם יצאו להאיר ולהחיות את הנבראים, שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקדוש ברוך הוא וכוחותיו שהוא בדרך משל כעין יחוד (איחוד) אור השמש בשמש - כנ"ל.

גם יחס הביטול של הספירות הנאצלות אל האור אין-סוף ברוך הוא המאציל - יובן על פי המשל הנ"ל.

הספירות העליונות בטרם נאצלו מאור אין סוף ב"ה, היו גנוזות באור אין-סוף ברוך הוא שלמעלה מעולם האצילות, ואחר-כך נאצלו להתלבש בכלים שבאצילות - לצורך התגלותן והמשכתן למטה בעולמות.

ובהיות הספירות גנוזות במאצילן, הן בטלות במציאות כמו אור השמש בשמש, דמה שישנו שם הוא רק המאציל, אלא שישנם ראיות מענין עשר ספירות הנאצלות, שישנם עשר ספירות הגנוזות במאצילן.

ענין נוסף ועקרוני ביותר - יבואר על פי המשל של אור השמש בשמש.

אור אין-סוף ברוך הוא כפי שהוא עדיין כלול בעצמותו יתברך - המאור, שבא לידי גילוי באור אין סוף ב"ה, היינו, קודם שנתגלה להיות בבחינת מציאות אור שאחר הצמצום, אינו בבחינת מציאות אור, והוא מופשט לגמרי, שאין בו שום הגדרה עדיין.

ובלשון חז"ל: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד".

"עד שלא נברא העולם" - היינו, לפני הצמצום הראשון שהביא בהמשך לבריאת העולם, "היה הוא ושמו (בבחינת) בלבד".

"שמו" - הוא אור אין סוף ב"ה, היה בבחינת "בלבד" - שהיה כלול בעצמותו בביטול מוחלט, ורק עצמותו בלבד קיים שם.

והרי זה כמשל אור השמש כפי שהוא כלול בתוך גוף כדור השמש, שבטל שם במציאות לגמרי, ומזה אפשר להבין קצת את ביטול האור הכלול בעצמותו.

הודגשה המילה "קצת", להורות שכאמור לעיל - אין המשל דומה לגמרי לנמשל, כי אין שום מציאות שתדמה לו יתברך, ותשמש משל עליו.

וכמאמר הפייטן בתפילת שחרית: "והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה".

חוסר הדימיון בין המשל לנמשל

אחד הדברים הבולטים בחוסר הדמיון שבין המשל לנמשל, היינו, שאין ביטול אור השמש בשמש דומה לגודל הביטול של האור אין-סוף בהיותו כלול בעצמותו, והיא בגלל העובדה שהאור הנמשך מהשמש הוא בעל כרחה של השמש שלא בטובתה, שאין לשמש בחירה בזה - שלא יהיה אור.

הוה אומר; שהאור בה היא סגולה (תכונה) טבעית במאור - שנבראה כך שתאיר. ואם-כן האור קיים בה גם בטרם יצא להאיר בחלל, אלא שהוא בהפשטה מירבית - כלומר, בכח ולא בפועל.

מה שאין כן למעלה הרי האור הנמשך ממנו יתברך להאיר בעולמות אינו בבחינת הכרחי ח"ו, אלא בבחירה ורצון, ואם לא היה בוחר להאיר - לא היה שום אור מתגלה לעולמות, כי עצמותו יתברך בתכלית הפשיטות ואין בו אפילו מקור לאור, לכן אין בו שום מחוייבות להאיר - מחוייבות הנובעת מאיזו שהיא הגדרה או תכונה.

נמצא אפוא, שהאור הכלול בעצמותו אינו מציאות כלל, ועצמותו יתברך יחיד שאין יחיד כיחודו. ובזה אין המשל דומה לנמשל.

ומכל מקום מכיון שבטבע, הרי אור השמש בשמש היא הדוגמה המירבית של ביטול מציאות דבר במקורו, לכן - כדי לשכך את האוזן, נשמע ונתבונן ממשל אור השמש המיוחד ובטל במקורו, ואינו עולה בשם בפני עצמו כלל, רק שם המקור לבדו, שכך גם כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא ורצונו וחכמתו שאינן עולות ונקראות בשמות אלו כלל, אלא לגבי הנבראים. אבל בעצם מהותן הן מאוחדות בעצמותו ואינם שום מציאות לעצמם כלל, אלא הוא ומדותיו אחד.

מקורות לעיון:

• שעהיחוה"א ג. י., ד"ה כי עמך מקו"ח תרס"ו ד"ה כי עמך ה'ש"ת, ד"ה באתי לגני תשי"ב.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")