כבשים של גויים

כבשים של גויים הם כל סוגי הפירות וירקות שגויים כבשו אותו, כמו קפריסין (קליפתו של פרי ה'צלף', שיש האוכלים אותו חי, ויש השולקים אותו), וקפלוטות (- כרתי, שיש האוכלים אותו חי) וחגבים – מותר לקנות מהם. אך ההיתר הוא כאשר הוא רואה אותם מוציאים את הכבשים מהחבית שבאוצר.

אבל אם הוא קונה מהחנות, מתפזורת – אסור, מחשש שיזלף עליו יין, ואפילו אם היין ביוקר, יש לחשוש שזילף מעט על מנת להשביח את ריחם (שעבור זה די במעט).

דיני הכבשים מובאים ביורה דעה סימן קיד.

זיתים ודברים חריפים

זיתים שכבשו גויים, אפילו אם הם רכים עד שהגרעין נשמט מהם – זה מותר; אך זה יהיה אסור באם הגוי חתכו עם סכין שלהם לאחר שנכבשו, שאז הם נעשו חריפים, דמכיוון שהם (הזיתים) חריפים – הם בלעו מהסכין.

אבל בנוגע לכלי – אין חוששים, אם המים הם רוב ביחס לזיתים, כיוון שהמים ששם בכלי ביטלו את החריפות (לגבי הכלי).

וכן הוא הדין לגבי שאר הדברים החריפים.

דברים שלא מערבים בהם יין

ענבים שמוכר גוי, אפילו אם הם מאוד לחים, עד שהם מנטפים – מותר.

וכן כל הכבשים שהם לא נוהגים לשים בהם יין או חומץ, וכן טרית – חתיכות מדג גדול (הנקרא טונינ"ר בלע"ז) – שאינה טרופה (דהיינו, חתיכות דג שבראש ובשדרה שלהם ניכר שזהו דג טהור) וכן ציר של דגים שיש בו 'כולכית' (מין שרץ שגדל רק באם אין מין דג טמא), וכן עלה של חילתית (שלא נחתך בסכין) – מותרים.

אסור משום טמא

קורט של חילתית – אסור, מכיוון שהוא מאוד חריף, והחריפות שלו גורמת לשומן שבסכין להשתבח, והוא נאסר (אף אם הוא אינו בן יומו).

טרית טרופה (היינו, כשלא ניכר האם זהו דג טהור); וכן תערובת דגים קטנים, שאי אפשר להפריד ביניהם, מכיוון שהדגים הטהורים שבהם ("חילק"), אין להם בקטנותם קשקשים, ולכן אינם ניכרים – אסורים.

ואם יש לדגים הקטנים קשקשים, יהיה מותר לו לאכול אותם.

אסור משום יין

מיני כבשים שלפעמים שמים בהם יין – אסורים באכילה ומותרים בהנאה. ואם כולם שמים בהם יין – אסורים גם בהנאה. וזהו מעיקר הדין, אבל לפי מ"ש בתחילת סימן קכג – שסתם יינם מותר בהנאה במקום הפסד מרובה, הוא הדין גם כאן.

ובאותם שמערבים בהם יין – ישער כמה דרכם לערב בזה, וימכור אותו חוץ מדמי היין נסך שבו.

אם ידוע שאחד בוודאי לא שם יין, והשאר לפעמים שמים – מותר לקנות, ואפילו מבתיהם, כיוון שתולים לקולא – שמא הוא כלל לא עירב (וכן בשאר איסורים דרבנן).

הט"ז כותב: שכל זה כשלא ידוע שיש מי שבוודאי מערב, שאז זה לא עוזר, ולא תולים; אבל הש"ך חולק עליו, ואומר: שהדין הזה הוא גם במקום שדרכם לערב, כיוון שזהו איסור דרבנן.

הט"ז מסביר שדברי הרמ"א הם במקום שישנם שבוודאי מערבים וישנם שבוודאי אינם מערבים והיתר בסתם. ואומר, שמכיוון שיתכן שמכיוון שזה איסור של "סתם יינם" חכמים הקילו בזה;

והש"ך דוחה את דבריו, מכיוון שבמקרה ש"פירש ממילא" ובמקרה שגוי קנאו (ולא יודעים מהיכן בא המאכל – אם מחנות של היתר או איסור) – לא גוזרים אפילו באיסורים דאורייתא (ואי אפשר לומר שזה בגלל קולא ב"סתם יינם").

מורייס

דרך עשיית המורייס: שמים מים ומלח עם דגים עד שהשומן יוצא ונספג בהם.

כאשר אומן עושה את המורייס, בב' הפעמים הראשונות אין צורך ביין, אך בשלישית צריך להוסיף יין על מנת לתקנו; אבל בסתם אדם – גם בב' הפעמים הראשונות הוא צריך לשים יין.

במקום שדרכם לשים יין במורייס – אסור לקנותו; ואם היין יקר יותר – מותר.

ובמקום כזה שאין שמים יין, מותר לקנות מהם, וכן מותר להפקיד אצלם ולשלוח על ידם (ללא צורך בסימן, שכן לא חוששים שיחליף).

ובאם באו בספינה: באם באו ישירות למקום זה (שבו היין יקר) – אין בעיה לקנות; אבל אם ידוע שעבר דרך מקום שבו היין בזול (והוא רצה למוכרו שם) – חוששים.

כרכום

הרשב"א היה נזהר בארצו (ספרד) מאכילת כרכום, מכיוון ששם היו מזלפים עליו הרבה יין; וגם בגלל שהיו מערבים בו חוטים של בשר יבש.

הש"ך כותב, שהיום נהגו בזה היתר בפשטות, (1) מכיוון שדווקא אצל הרשב"א היה ברור לו שמערבים, אבל אצלנו, זה בטוח שיש אחד לפחות שלא מערב.

(2) גם אם אצלנו יש המערבים – אצל הרשב"א היה זה "הרבה יין", ולא היה כנגדם 60; אבל אצלנו זה בטל ב-60.

(3) וגם בנוגע לחוטי הבשר, הוא ידע שיש הרבה, והם בקיאים לעשות זאת באופן שלא יהיה אפשר להכירו. (4) וגם שבוודאי היה זה קצת לח, כיוון שביבש זה בטל (כמו הדין שיבש ביבש בטל ברוב).

אבל אצלנו (1) לא ידוע על מי שמערב; (2) לאו דווקא ששם היו אומנים שמוכרים, אבל אצלנו זה מגיע מאומנים, ואומן לא מזיק לעצמו; (3) וידוע לנו שיש מקומות בדוקים שבהם לא מערבים חוטי בשר – ולכן זה מותר.

ראו גם

• יין נסך
• בישול ישראל

הערות שוליים

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.