תקיעת שופר – הבדלי גרסאות

מנהג ישראל לתקוע בשופר בכל חודש [[אלול]] (חוץ מ[[ערב ראש השנה]] ) כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.  

בחסידות מבואר, שתקיעת השופר בכלל מעוררת חרדה ויראה; תקיעת השופר של חודש אלול מעוררת [[יראה תתאה]], וזו ההכנה לתקיעת השופר של ראש השנה המעוררת [[יראה עילאה]]{{הערה|אור התורה נצבים ע' א'רפ ואילך.}}. [[הרבי]] מסביר שישנה מעלה ביראה תתאה על פני יראה עילאה, כיוון שבה מודגשת יותר עבודת האדם בכוחות עצמו, ולכן ישנה מעלה לתקיעת השופר באלול על התקיעה בראש השנה{{הערה|1=ראה באריכות [https://chabadlibrary.org/books/admur/mlukat/4/28/index.htm ד"ה אני לדודי תשל"ב].}}.

==בחסידות==

ענין תקיעה הוא קול פשוט היוצא מהבל הלב מפנימיותו. קול זה הוא צעקת הלב, הגבוה הרבה יותר מן ה[[חכמה]] שהיא מקור ה[[דיבור]]. שענין ה[[צעקה]] של חיצוניות הלב הוא אהבה לה' הנולדת מן ה[[התבוננות]] בהתהוות העולמות מאין ליש, והיא בחינת העבודה של ה[[מלאכים]]. ואהבה זו היא בחיצוניות הלב ולכן מתלבשת בבחינת התחלקות של תיבות ואותיות. אבל ה[[צעקה]] מפנימיות הלב מבחינת "אני הוי"ה לא שיניתי", שכל העולמות אינם תופסים כלל מקום אצלו. ואהבה זו של פנימיות הלב היא שלא על פי טעם ודעת, ואינה נתפשת בהתחלקות, והיא בחינת תקיעת השופר.