כת הפרנקיסטים

		ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, חב"דזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.	עריכה - שיחה

כת הפרנקסטים הייתה שאריות של השבתאות שהתרכזה סביב יעקב פראנק, וגדולי התורה ובראשם הבעש"ט ותלמידיו נלחמו בהם עד שניצחום.

קיצור השתשלות הכת

הכת הפרנקיסטית הטיפה לדרך של התפקרות מוחלטת לפיה תרי"ג מצוות התורה בטלות ומצוות "לא תעשה" הופכות למצוות "עשה" ובכלל זה האיסורים חמורים מהתורה כמו גילוי עריות, ואפילו בדברים שאומות העולם קיבלו על עצמם. ברכה מקובלת בקרב הפרנקיסטים היתה: "ברוך אתה ה' וכו' מתיר איסורים".

יעקב פראנק

הכת הפרנקיסטית מתחילה במייסד הכת והמנהיג על שמו היא קרויה - יעקב פראנק. הוא נולד בחבל פודוליה ב-1726 למשפחה אמידה שהיתה מקורבת בסתר לחוג השבתאים. בגיל צעיר ביקר בסלוניקי שבטורקיה, שם הייתה כת של שבתאים בשם הדומנה שממנה קיבל השפעה וחיזוק.

עם שובו לפולין ב-1755 החל לפתח שיגעון גדלות ואמונה כי הוא ממשיך דרכו של שבתאי צבי. בכוח הכריזמה הממגנטת שלו אסף יעקב פרנק חבורה של מאמינים שהכתירו אותו כיורשו של שבתאי צבי. אך הוא לא הסתפק בהילת המשיח החדש, אלא ביקש גם ליצור תאולוגיה שבתאית משודרגת קיצונית יותר בפריקת כל עול של תורה ומצוות.

מדבריו של יעקב פרנק: באתי לפולין רק כדי לבטל את כל החוקים ואת כל הדתות. רק כך תצאו מעבדות לחירות, אני ארמוס את כל החוקים. לשם כך יצאתי מבין היהודים.

אבל פרנק היה בסך הכל עוד דיקטטור. הוא לא הציע למאמיניו לא חופש, ולא שלווה, אלא דרש מהם קבלת מרות וציות עיוור. החבורה התנהלה כמו כת צבאית קטנה הנתונה למרותו, כשהוא רואה את עצמו שליט עליון על הארץ. ואם לא די בכך, הוא ראה עצמו שליט גם כלפי השמים: "בלעדי לא יוכל איש לקרב ולא להיכנס לפני אלוהים. אכניס אליו כל מי שארצה להכניסו, ומי שלא ארצה בו לא ייכנס. אני הוא השוער האלוהי״.

התגלות מעשי הכת

ביום כ"ו שבט לשנת תקט"ז, ביום השוק בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו חברי הכת בבוקרו של יום בבית אכסניה של אחד מחבורתם. הם הגיפו את החלונות לבל ייוודע מעשיהם לאיש, ונהגו כדרכם בריבוי פריצות והפקרות. יהודי עובר אורח שהציץ לכיוון הבית וראה את מעשיהם, רץ לספר על כך לרבני וראשי הקהילה שהגיעו עם כוחות השלטונות ואסרו את ראשי הכת, ופיזרו את המשתתפים.

אירוע זה היווה ציון דרך מכרעת בתולדות הכת, כאשר מצד אחד רבים עזבו את הכת, ומצד שני, הרבנים הטילו חרם על חברי הכת.

סופם של חברי הכת

הויכוחים מטעם גדולי הרבנים הביאה להתנצרותם של כאלפיים יהודים ויהודיות במהלכה הצהירו כי התלמוד מלא בשטויות ושקרים, וכי אחיהם היהודים אכן משתמשים בדם של ילדים גויים לצורך אפיית מצות ושעלילות הדם נכונות. כדלהלן באריכות.

יעקב פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה במעמד מלך פולין. הוא חי בעושר ופאר באחוזתו עד מותו בשנת 1790. אחרי מותו הנהיגה בתו אווה את התנועה.

ספיחים מדרכיו שרדו והתגלגלו לכת שבתאית שפועלת עד היום בטורקיה.

החרם על הכת

ועד ארבע הארצות הכריז חרם על קבוצה של כאלפיים יהודים שנחשדו בפרנקיזם.

לאחר שנערך משפט עם גביות-עדות בסטנוב, הוכרז ביום כ"ו סיוון תקט"ז באסיפת ועד גליל לבוב ובצירוף כמה רבנים חרם על אנשי כת פראנק, והחרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, והתחילו הרדיפות על אנשי הכת.

החרם קבע כי יהודי שנחשד בפרנקיזם:

"לא נשכיר לו דירה ולא נשכור ממנו, לא נמכור לו ולא נקנה ממנו לא נלמד את ילדיו, לא נקבור ולא נימול".

זהו חרם מסוג חמור ביותר, אינו הרחקה עד שלב מסויים, אלא הוצאה מכלל עם ישראל. האיסור למול, ללמד ולקבור הינו מהחרמים החמורים ביותר בתולדות עם ישראל.

אותם אלפיים איש שכבר לא היו בכלל ישראל, פנו לכנסייה שהסכימה לקבל אותם בזרועות פתוחות. על כל פנים בשלב ראשון.

שרפת התלמוד

כדרכם של מומרים לא הסתפקו אנשים הכת אך ורק בעזיבת דרך ישראל, אלא ניסו להזיק בכל דרך לעמנו. כחלק מהמרת דתם הודיעו הפרנקסטים לכנסיה שהתלמוד הוא מקור כל הבעיות של עם היהודי.

מאתים וארבע שנים לאחר שרפת התלמוד המפורסמת באיטליה בשנת שי"ד נשרף התלמוד בפומבי בשוק העיר של קאמניץ אשר בגליל פודוליה בארץ פולין.

בעוד השריפה הראשונה הגיע מאת האפיפיור תקיפה, ואילו השריפה האחרונה לא הייתה אלא גזירה מקומית ומספר הספרים שנשרפו לא היה רב. הצד השווה שלשתי הגזירות שבשתיהן הייתה יד ישראל באמצע, ושתיהן נגרמו על-ידי מלשינות של אנשים מזרע ישראל. הגזירה שבאיטליה על-ידי מומרים והגזירה שבפולין על ידי הפרנקיסטים,

אף-על-פי שהגזירה שבפולין לא הייתה אלא מקומית, הרי הסכנה צפויה הייתה לכל בית ישראל שבפולין, ורק בדרך נס נשארה הגזירה בגדר מאורע מקומי בלבד כדלהלן:

הויכוח בקאמניץ

ההגמון דמבובסקי, הבישוף של קאמניץ. מצא כאן שעת-כושר לפגוע ביהודים, והכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. לאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

בפסק דינו של ההגמון נאמר, כי הויכוח הוכיח את הרע שבתלמוד ולפיכך יש לשרפו בשוק העיר. וכן פקד ההגמון לערוך חיפוש מעולה בכל מקום שדרים בו יהודים, בערים ובכפרים, בבתי כנסיות, בבתים פרטיים ובבתי מסחר-הספרים של היהודים ולהביא מהם את כל הספרים האסורים, ספרי תלמוד ופוסקים וספרי קבלה ולמסרם לרשות הכנסייה.

למחרת היום, ד' חשוון תקי"ח, נתאשר פסק הדין על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה "לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המוכנים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

המאורע זעזע את יהודי פולין כולה, כי בינתיים נתמנה דמבובסקי לארכי-הגמון של לבוב, וצפויה הייתה סכנה שהגזירה תתפשט על כל ארץ פולין, התכוננו אפוא לדורון לתפילה ולמלחמה. לדורון, ששתדלן ועד ארבע ארצות, ר' ברוך מארץ יון, השתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט. לתפילה, שגזרו בקהילות על יום צום קשה ותפילה. למלחמה, שרדפו את הפראנקיסטים ביתר-שאת.

מותו של דמבובסקי

והנה נתרחש נס. לא עבר חודש ימים מיום שרפת התלמוד בקאמניץ ודמבובסקי מת ביום 9 בנובמבר, לאחר שנתייסר בייסורים קשרים שלושה ימים, כי אחזהו השבץ. המקורות הנוצריים אינם מוסרים שום פרטים לא על עצם שרפת התלמוד ולא על מות דמבובסקי. לא כן המקורות היהודיים. הם מתארים בפרטי-פרטים את מעשה השריפה שנעשה תוך ביזיון גדול ליהודים ולתורתם, ובמותו של דמבובסקי לא ראו מיתה טבעית, כי לא יכלו להעלות על דעתם כי כמות כל אדם ימות מי שהרים יד על תורת ישראל לבזותה ולכלותה. הם ראו אפוא יד ה' במות הצורר והוסיפו עיטורי-אגדה לתיאור מותו, עד שקשה עתה לדעת מה מהדברים נתרחשו במציאות ומה הוא בתחום האגדה. אולם לנו יש עניין באגדה לא פחות מאשר במציאות, כי מתוכה אנו למדים לא רק מה נתרחש למעשה, אלא גם כיצד הגיבו יהודי פולין על הגזירה ועל הנס.

עלילות הדם

״בעיר ואילאוויטש התחזתה אחת מנשות הפרנקיסטים לאשת הרב. זו הודיעה לכומר בסוד כי ראתה אותו בחברת בעלי בתים מבני הקהילה שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח. על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי הבתים על קדוש השם אחרי משפט קצר, והרבנית האמתית וחמשת ילדיה עונו ביסורים קשים עד אשר התנצרו״^{[דרוש מקור]}

פעולות הבעש"ט

בראש המלחמה והוויכוח בלבוב עמד תלמיד הבעש"ט הגאון הרב חיים רפפורט שאותו האשים אחד מראש הכת אלישע שור: "חיים, הנה לך דם תחת דם, אתה התרת את דמנו, ואנחנו מאשימים אתכם בעלילות דם".

הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו התייצב כנגד הפרנקיסטים המתנצרים ותקף אותם "שבודים אקדמות ושקרים מליבם"^{[דרוש מקור]}.

לקטיעת אבר מן הגוף

מובא שכאשר התנצר פרנק בכה הבעש"ט, ואמר שזה דומה לקטיעת אבר מן הגוף שכל עוד האבר קשור הוא חי, ואח"כ הוא כבר חתוך.

הרבי הזכיר^{[דרוש מקור]} זאת הדבר כראיה שאפילו אדם נמוך כל כך נוגע מעשיו עד שגרם להבעש"ט בכיה.

תיאור הקטרוג בשבחי בעש"ט

ב"שבחי הבעש"ט" מסופר מפי החסיד ר' גדליה, שפעם בערב יום-הכיפורים ראה הבעש"ט קטרוג גדול על ישראל "שיסתלק מהם תורה שבעל פה", ובשעת תפילת נעילה עלה בידו לבטל את הגזירה.

"וזה הקטיגור היה מן הכת שבתי צבי ימח שמו.

ושרף הבישוף אחד של עיר קאמניץ שני גמרות מש"ס, והרב דקהילתנו אמר, כי לקח מהמוכסין דכפר שלו ש"ס בחזקה ושילם לו עבור הש"ס והניחם על האש ובע"ה [ובעוונותינו הרבים] נשרף כולה.

ותהילה לא-ל תכף כשעמד הבישוף לפני האש ניזק, והוליכו אותו לעיר קאמניץ ולא הביאו אותו בחייו, ומת בדרך הרשע הנ"ל.

ואח"כ היה ויכוח לפני הבישוף דק"ק לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנ"ל כולם השתמדו, כי עשה להם חרפה ובזיון גדול, שגילח להם פאה אחת וחצי זקן, שיזכרו שהם לא יהודי ולא נכרי, ומחמת בושה נשתמדו".

כו תמוז

מופיע מכתב עם שמות הבעש"ט ותלמידיו שקיבלו על עצמם לערוך חג על הנצחון נגד הכת.

במכתבי הגניזה החרסונית מובאים כמה מכתבים המספרים על יום חג שהכריזו הבעל-שם-טוב ותלמידיו לרגל ניצחונם על כת ה'פראנקיסטים'. ביום כ"ו תמוז יום ניצחון מורנו רבי ישראל הבעל-שם-טוב, על ה'פראנקיסטים' – אנשיו של משיח השקר יעקב פרנק שר"י – בעיר לבוב.

הרבי מתייחס במכתב מדוע החג הזה אינו ידוע, ומדוע אין חוגגים אותו:

"במענה למכתבו... בו שואל במה שמצא נדפס בספר גנזי נסתרות... אשר קיימו עליהם לעשות מדי שנה בשנה וכו' ביום כ"ו תמוז, ושואל להטעם שאין חוגגים יום זה, ואפילו רישום יו"ט אינו ניכר.

"והנה לא שמעתי ביאור על זה, אבל מה שנראה לי הוא, שמצינו בכגון דא בקביעות יו"ט שמתברר לאחרי זמן אופן הקבלה והקביעות בזה, וזכר ורמז לדבר מלשון חז"ל, בענין נס חנוכה, לשנה אחרת קבעום (שבת כ"א:). וכיון שקבלה האמורה היתה בשנת תקי"ט, זאת אומרת שעוד קודם קיום האמור בפעם הראשונה, היתה הסתלקות הילולא של הבעש"ט ונתפרדה החבילה, וידוע מצב הרוחות אז בין תלמידיו וכו', שנראה מלכתחילה לא חלה הקבלה".

כמו כן הוכיח הרבי מסתירות בין מכתב הגניזה, שהתאריך ככל הנראה לא מדוייק.

הוספה לשיחת שבת פ' מטות מסעי כ"ו תמוז תשמ"ב, בו הרבי מצביע על הסתירה בין התאריכים.

קישורים חיצוניים

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/srefat-4.htm