כוח חוש וכשרון

הנפש עצמה "פשוטה", כלומר, אין בה שום ציור ואינה מתחלקת לשום חלקים, ולכן גם לא שייך שתתגלה בעולם, וכל שכן שלא שייך שתפעל בעולם. מה שמתגלה ופועל בעולם הוא לא עצם הנפש אלא רק בחינת "הרגל" שלה, ההארה המתפשטת ממנה, שהם הכוחות החושים והלבושים שלה. ה"כשרון" – לעומתם - אינו הארה מהנפש אלא תכונת הגוף. דהיינו, עד כמה מזוכך הגוף ומתאים להתגלות הנפש בתוכו, האם כוחות הנפש יקלטו בו בקלות או בקושי.

כוח

כוחות הנפש הם מהות הארת הנפש. דהיינו, כמו שאור השמש אינו השמש עצמה, אך מה שהשמש מחממת ומאירה הוא רק על ידי האור, כך ממש מחיים כוחות הנפש את הגוף: הכוחות החיצוניים מחיים את האיברים החיצוניים (כגון יד ורגל), כוחות פנימיים יותר מהנפש מחיים את האיברים הפנימיים (כגון לב ומוח), והכוחות הפנימיים ממש מהווים את חיות האדם עצמו (רגש ושכל). וכמו שבמשל פעמים רבות מתייחסים לאור השמש כאילו הוא השמש עצמה, כך פעמים מתייחסים לכוחות כאילו הם הנפש עצמה (לדוגמא, בתניא פרק ג'). באופן כללי נחלקים כוחות הנפש לעשר, אך באופן פרטי ישנם כוחות רבים הנוצרים מהתכללות עשר כוחות אלו, כגון כוח הציור, כוח הזריקה וכו', ובפרט שבפרט הם מתכללים זה מזה עד אין סוף.

דרגות בכוחות

כל אחד מכוחות הנפש כלול משלוש דרגות, שהן שלבי התגלותו מהכוח אל הפועל:

כח ההיולי

ערך מורחב – כח ההיולי

הכח כמו שהוא בשרשו, מופשט מכל ציור. הכח כמו שהוא בדרגא זו נמצא בכל אדם תמיד ובשלימות, לדוגמא כח הראיה: כמו שהוא בשרשו ההיולי הוא נמצא בכל אדם בשלימות. יתכן אמנם שאדם יוולד עיוור וכח זה לא יתגלה בו לעולם כל ימיו, אך בשורשו ומקורו המופשט הוא בשלימות. והראיה על זה – אדם עיור מוליד אדם שרואה, כלומר, אף על פי שאצלו לא התגלה כוח הראיה, הרי שלבנו הוא הוריש אותו בשלימות – מכאן שגם אצל האב היה הכח בשלימות, אלא שלא התגלה מהכח אל הפועל.

מציאות הכח

הכוח כמו שכבר הצטייר במציאות פרטית מסויימת ונמצא אצל האדם בפועל, אך עדיין לא מתגלה. לדוגמא, אדם המוכר לנו כאדם שתמיד עוזר לזולת – כוח החסד ישנו אצלו במציאות גם בשעה שאינו עוזר ואינו עוסק כלל במעשה חסד. לדוגמא, אצל אברהם אבינו האיר כוח החסד עד כדי כך שכאשר לא היה בנמצא לידו אדם זולתו שיאפשר לו להוציא את החסד אל הפועל גרם לו הדבר צער רב.

כוח הפועל

הכוח כפי שמתלבש בפועל באברי הגוף.

חוש

גם החושים הם הארה מהנפש, אך הם אינם מהות הארת הנפש (כמו הכוחות) אלא רק החיצוניות שלה, ההתפשטות שלה, בחינת "הבל" בלבד. מאחר וכך, הם אינם מתלבשים באיברים, וכל שכן שאינם מחיים את האיברים. ולא רק שאינם מתלבשים באיברים הפנימיים אלא אפילו לא באיברים החיצוניים. החושים רק יוצאים ומתגלים דרך הסדקים שבגוף: עיניים, אזנים, נקבי האף וכו'.

פעולתם

ההבדל בין כוחות לחושים ניכר גם בפעולתם: בעוד הכוחות פועלים חיות באיברים ומשפיעים אפילו על הזולת, החושים אינם מחיים את האיברים, וכל שכן שלא פועלים מאומה על הזולת.

יתרון החושים על הכוחות

מצד שני, יש לחושים יתרון מופלא על הכוחות: דוקא בהם מתגלה עצם התענוג. הטעם לזה הוא, כי אף על פי שהכוחות נעלים יותר מהחושים, אבל שורש החושים נעוץ בעצם הנפש ממש – למעלה מעלה מהכוחות. וכפי שמרגיש כל אחד בעצמו, שהתענוג שבראיה "תופס" אותו הרבה יותר מאשר התענוג שבהשכלה. בזה עצמו ישנן דרגות שונות: אם כי התענוג שבראיה נפלא (והוא עניין הדביקות, עינייך יונים), גדול ממנו הוא התענוג שבשמיעה (שנכנס ב'אודנא דליבא'), גדול ממנו הוא התענוג שבריח (שנוגע בעצם הנפש ומעיר את האדם מעלפון), וגדול מכולם התענוג שבדיבור (שהוא "לבוש" בלבד – עוד פחות מאשר "חוש".

מספר הכוחות והחושים

מספר הכוחות הכללי הוא עשר (חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות). אך באופן פרטי הם כלולים זה מזה, וישנם כוחות פרטיים שונים המוסברים בתורת החסידות כמשל להבנת עניינים שונים. לדוגמא: כח הזריקה מובא כמשל להבנת עניין צמצום הראשון, כח הציור הוא משל לאור הממלא כל עלמין, וכן מוסבר במקומות רבים עניינו של כח הדיבור ועוד. מספר החושים הוא חמש (ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש). אך גם כאן, כמו בכוחות, זהו רק בכללות. בפרטות ישנם חמישה אופנים אלו לא רק בנפש אלא בכל שלושת הגדרים של העולם: עולם, שנה, נפש (עש"ן, כלומר: מקום, זמן, ורוחניות), ובכל דרגה ודרגה שלהם. לדוגמא בשכל, ישנו חוש הראיה שבשכל, חוש השמיעה שבשכל, וכן שאר החושים.

כשרון

הכשרון הוא תכונת חומר הגוף לקבל את כוחות הנפש, לדוגמא, מי שחומר המוח שלו גס יבין שכל לאט, וכן להיפך. למרות שהכשרון נחות בהרבה מהחוש, יש בו מעלה נפלאה – כשאדם בעל שכל גס מתייגע ומצליח להבין שכל עמוק, הוא מגיע להבנה יסודית יותר ממי שנולד בעל כשרון. בכך מתגלה מעלת הגוף – שמציאותו רק מהעצמות.