דעת עליון

דעת עליון היא בחינת דעת הנעלם, ובחינת דעת זו הינה דעת נעלית ביותר, כי היא מתאחדת עם בחינת הכתר והרצון, וכנודע במנין העשר ספירות כי לפעמים מונין את הכתר ואזי אין הדעת מן המנין, ולפעמים מונין את הדעת ואזי אין הכתר מן המנין.

והביאור הוא כי הדעת הוא כח ההכרעה שבהנפש, לידע בכל דבר מה חשיבותו, אם דבר נחוץ הוא אם לא. וזה בא מכח שיקול הדעת שאי אפשר לבארו למה הוא כן, וכל ענין שאי אפשר ליתן בו טעם נכון על פי שכל, הרי זה מורה כי ענין זה נמשך מכח נעלם שבנפש, מענין כח הרצון שבנפש שזהו הוראה על עצמיות האדם ממש.

ההכרעה הבאה מצד בחינה זו של דעת באה על ידי ה"מושכל ראשון" העולה על דעת האדם, שהיא למעלה מדיונים, ואשר זו היא בחינת רוח הקדוש שבו, והרי זה נמשך מצד הרצון שהוא עצמיות האדם כנ"ל. נמצא כי בהכרעה זו מתגלה יותר בחינת הרצון שבו מאשר בחינת הדעת שבו, ושם לא שייך אחיזת החיצונים.