ארבע עשרה: הבדלים בין גרסאות בדף
כתית למאור (שיחה | תרומות) (יצירה) |
מ (החלפת טקסט – " ע"י " ב־" על ידי ") |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
יד שהיא כח, כלומר, היו"ד שהיא המחשבה שמקבלת מהמדרגה התחתונה שהיא דל"ת (בכח המשכיל), וזהו הכח שהקב"ה מגלה לו. | יד שהיא כח, כלומר, היו"ד שהיא המחשבה שמקבלת מהמדרגה התחתונה שהיא דל"ת (בכח המשכיל), וזהו הכח שהקב"ה מגלה לו. | ||
והיינו, שנמשך | והיינו, שנמשך על ידי צמצום, ונקרא "'''די'''", והוא בא בשני אופנים: יד ודי. יד הוא מלמעלה למטה, שיו"ד (המשפיע) שמשפיע באופן של הקטנה - נקודה בלבד, ללד"ת, שהיא מלשון "דלות", ונעשה מזה יד. וישנו האופן דמלמטה למעלה, שהוא "די", כלומר, שישנה המשכה המספיקה, והיא באופן שאומרים די, כלומר יש בזה מספיק. | ||
ובעצם שינם שלושה ידות: גדולה, חזקה ורמה. '''יד הגדולה''', היא האהבה, והיינו, כי כאשר מפחדים ממלך אין באים אצלו, וממילא אין מכירים בגדולתו. '''יד החזקה''' היא הצמצום, שאפילו שישנה אהבה אין הוא נותן לשפע לירד, אלא ע"פ סדר והדרגה (ונקרא יד, כיון שבלעדיו לא היו התחתונים מקבלים כלל). והממוצע בין שני ידות אלו היא ה'''יד רמה'''. | ובעצם שינם שלושה ידות: גדולה, חזקה ורמה. '''יד הגדולה''', היא האהבה, והיינו, כי כאשר מפחדים ממלך אין באים אצלו, וממילא אין מכירים בגדולתו. '''יד החזקה''' היא הצמצום, שאפילו שישנה אהבה אין הוא נותן לשפע לירד, אלא ע"פ סדר והדרגה (ונקרא יד, כיון שבלעדיו לא היו התחתונים מקבלים כלל). והממוצע בין שני ידות אלו היא ה'''יד רמה'''. | ||
| שורה 16: | שורה 16: | ||
ב[[מסכת פסחים]] מסופר: שבשנה אחת חל י"ד ניסן בשבת ולא ידעו האם הפסח דוחה את השבת, עד שבא הלל הבבלי ואמר שדוחה. | ב[[מסכת פסחים]] מסופר: שבשנה אחת חל י"ד ניסן בשבת ולא ידעו האם הפסח דוחה את השבת, עד שבא הלל הבבלי ואמר שדוחה. | ||
ומבאר המגיד ממזריטש את הסיפור הזה כך: ישנם בקהלת '''י"ד''' עיתים לטוב, ו'''י"ד''' עיתים למוטב. והם י"ד שבקדושה וי"ד שבקליפה. ובשבת הוא יום התענוג ולכן צריך להיות בו בשמחה. והשמחה היא | ומבאר המגיד ממזריטש את הסיפור הזה כך: ישנם בקהלת '''י"ד''' עיתים לטוב, ו'''י"ד''' עיתים למוטב. והם י"ד שבקדושה וי"ד שבקליפה. ובשבת הוא יום התענוג ולכן צריך להיות בו בשמחה. והשמחה היא על ידי הי"ד עיתים דקדושה. אך כאשר בשבת חלים הי"ד עתים דקליפה (כמו אדם שמתענג מסיפורי מעשיות), אזי מותר לו לספר מעשיות בשבת ובלבד שלא יהא עצב. | ||
ובשנה ההיא "חל" מלשון חולין וחולי, י"ד - כלומר, הי"ד עתים רעים בשבת, שלא היו יכולים לשמח בי"ד עתים דקדושה. ולכן לא ידעו האם אפשר להקריב פסח, שהוא "פה" "שח", כלומר, האם אפשר לדבר (כלומר, לספר מעשיות וכו'). והלל שהיה בבלי, מלשון בלול משני המידות, הוא אמר להם שדיבור זה מורת בכדי לשמחו ולענגו. | ובשנה ההיא "חל" מלשון חולין וחולי, י"ד - כלומר, הי"ד עתים רעים בשבת, שלא היו יכולים לשמח בי"ד עתים דקדושה. ולכן לא ידעו האם אפשר להקריב פסח, שהוא "פה" "שח", כלומר, האם אפשר לדבר (כלומר, לספר מעשיות וכו'). והלל שהיה בבלי, מלשון בלול משני המידות, הוא אמר להם שדיבור זה מורת בכדי לשמחו ולענגו. | ||
גרסה מ־23:03, 13 במרץ 2014
המספר ארבע עשרה הוא בגימטריה יד, ובזה יש כמה ענינים:
הצמצום
יד שהיא כח, כלומר, היו"ד שהיא המחשבה שמקבלת מהמדרגה התחתונה שהיא דל"ת (בכח המשכיל), וזהו הכח שהקב"ה מגלה לו.
והיינו, שנמשך על ידי צמצום, ונקרא "די", והוא בא בשני אופנים: יד ודי. יד הוא מלמעלה למטה, שיו"ד (המשפיע) שמשפיע באופן של הקטנה - נקודה בלבד, ללד"ת, שהיא מלשון "דלות", ונעשה מזה יד. וישנו האופן דמלמטה למעלה, שהוא "די", כלומר, שישנה המשכה המספיקה, והיא באופן שאומרים די, כלומר יש בזה מספיק.
ובעצם שינם שלושה ידות: גדולה, חזקה ורמה. יד הגדולה, היא האהבה, והיינו, כי כאשר מפחדים ממלך אין באים אצלו, וממילא אין מכירים בגדולתו. יד החזקה היא הצמצום, שאפילו שישנה אהבה אין הוא נותן לשפע לירד, אלא ע"פ סדר והדרגה (ונקרא יד, כיון שבלעדיו לא היו התחתונים מקבלים כלל). והממוצע בין שני ידות אלו היא היד רמה.
עני
הד"י היא מדרגת העני (שהוא ענין הצמצום), וכמ"ש ונתת לו די מחסורו אשר יחסר לו, ודרשו בגמרא: ואי אתה מצווה לעשרו. ומבואר בחסידות: שהעני היא ספירת המלכות "דלית לה מגרמה כלום" (אין לה מעצמה כלום), אלא את הכל היא מקבלת מהספירות שמעליה. וכאשר מתמלא החסרון היא דרגת "די", כלומר, יש מספיק, אך לא "והותר".
עני הוא בדעת, ולכן פירוש הדבר הוא: שהעני אפילו שיתנו לו הרבה כסף וכו' הוא ישאר באופן שזה יהיה מספיק לו, אך זה לא יגרום לו להיות עשיר.
י"ד עתים
במסכת פסחים מסופר: שבשנה אחת חל י"ד ניסן בשבת ולא ידעו האם הפסח דוחה את השבת, עד שבא הלל הבבלי ואמר שדוחה.
ומבאר המגיד ממזריטש את הסיפור הזה כך: ישנם בקהלת י"ד עיתים לטוב, וי"ד עיתים למוטב. והם י"ד שבקדושה וי"ד שבקליפה. ובשבת הוא יום התענוג ולכן צריך להיות בו בשמחה. והשמחה היא על ידי הי"ד עיתים דקדושה. אך כאשר בשבת חלים הי"ד עתים דקליפה (כמו אדם שמתענג מסיפורי מעשיות), אזי מותר לו לספר מעשיות בשבת ובלבד שלא יהא עצב.
ובשנה ההיא "חל" מלשון חולין וחולי, י"ד - כלומר, הי"ד עתים רעים בשבת, שלא היו יכולים לשמח בי"ד עתים דקדושה. ולכן לא ידעו האם אפשר להקריב פסח, שהוא "פה" "שח", כלומר, האם אפשר לדבר (כלומר, לספר מעשיות וכו'). והלל שהיה בבלי, מלשון בלול משני המידות, הוא אמר להם שדיבור זה מורת בכדי לשמחו ולענגו.
| ערכים מורחבים – יד · עני · י"ד עתים |