![](/images/0/08/סמל_ב"ה.png)
פרשה – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
תיקון שגיאה וקישורים |
||
| (9 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{פירוש נוסף|נוכחי= חלוקה של החומש לפסקאות|אחר= פרשות הנקראות בבתי הכנסת בשבת|ראו= פרשת השבוע}} | {{פירוש נוסף|נוכחי= חלוקה של החומש לפסקאות|אחר= פרשות הנקראות בבתי הכנסת בשבת|ראו= פרשת השבוע}} | ||
'''פרשה''' היא אחד מששת סוגי הרווחים שב[[ספר תורה|ספרי תורה]]{{הערה|ספר התודעה עמ' שמ"ג. ולא במקום אחד נאמרו, אלא מפוזרים בכתבי הקודש (כמצויין בהערות הבאות).}}{{הערה|למעט רווחים אחרים שאינם בכתיבה עצמה אלא בצורת הדף: השוליים שצריך להשאיר למעלה, ולמטה ובין הדפים, ועוד רווחים מיוחדים כגון מעל ומתחת לשירות ועוד.}}: '''א.''' בין [[חומש (ספר)|חומש]] לחומש (ארבע שורות){{הערה|אמרה של רבי ב"ק יג:, ובמסכת סופרים פ"ב}}, '''ב.''' ובין פרשה לפרשה (תשע אותיות גדולות; כגון "אשר אשר אשר"){{הערה|הגמרא (שבת ק"ג ע"ב) אומרת שרווח זה מעכב אבל לא מציינת את שיעורו. וכתב הרמבם (הלכות ס"ת פ"ז הלכה י"א) ש"מנהג הסופרים" להשאיר 9 אותיות גדולות. ולהעיר שהב"י מביא ממסכת סופרים ומהירושלמי דיעות אחרת שהרווח הוא שלוש או אפילו שתי אותיות בלבד, ולהלכה לכתחילה צריך הסופר להשאיר רווח ''' 9 אותיות גדולות''', אבל כל עוד הרווח גדול מ'''3 אותיות קטנות''' בדיעבד מכשירים.}}, '''ג.''' ובין שורה לשורה (כמלא שורה){{הערה|שם=מנחות|ברייתא בהקומץ, מנחות ל' ע"א, ובמסכת סופרים פ"ב.}}. '''ד.''' ובין אות לאות כמלא חוט השערה){{הערה|שם=מנחות}}, '''ה.''' ובין תיבה לתיבה (כמלא אות קטנה){{הערה|שם=מנחות}}, '''ו'''. וצורת השירות ([[שירת הים]] ו[[פרשת האזינו|האזינו]]){{הערה|מסכת סופרים פרק י"ב, ונפסק להלכה ברמבם.}}. | |||
כאשר | '''פרשה''' במובנה המקורי{{הערה|כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מ[[פרשת השבוע|פרשות השבוע]].}} היא פסקה ב[[ספר תורה]]. ספר התורה מחולק לפסקאות, כאשר בין פסקה לפסקה מופיע רווח בגודל 9 אותיות{{הערה|ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.}} – וכל פסקה כזו נקראת "פרשה". | ||
קיימים שני סוגי "פסקאות" - "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה", כאשר ההבדל ביניהן הוא '''מיקום''' הרווח שלפני הפרשה (כפי שיפורט בהמשך). | |||
== | ==הדיון בראשונים== | ||
''' | מאיזה טעם שלא יהיה, לא נמסרה לנו במסורת הקבלה{{הערה|לא במדרשים, לא במשנה, לא בגמרא וגם לא בגאונים.}} האם הפרשה נקראת פתוחה/ סתומה על שם הרווח שלפניה או שלאחריה, לא מהו מניין הפתוחות והסתומות, ולא הטעם והצורך בשני סוגי פרשות. הדבר היחיד עליו אנו נשענים הם ספרים עתיקים מדוייקים, וכל הדיון בזה הוא על איזה ספרים יש לסמוך ואיך צריך לפרש את צורת הרווחים שבהם. וכפי שמעיד על כך המאירי{{הערה| בקרית ספר, ח"א, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשט"ז, עמ' מה.}} ומעתה צריך לבאר '''מהו''' ענין סתומה ומהו ענין פתוחה{{הערה|בהמשך דבריו שם דן האם הכוונה לרווח שלפני או שאחרי הפרשה.}}... '''במנין''' פרשיות התורה, כמה הן הפתוחות וכמה הן הסתומות - ולא מצינו לידיעת דבר זה בבירור שום ביאור מספיק לא בתלמוד ולא בירושלמי ולא בברייתא, ואף הגאונים לא ראינום סומכין בזה{{הערה|ואחרי שמאריך שם לגבי ספרים שונים מגיע למסקנה שיש לסמוך על פסק הרמבם בזה.}}." | ||
'' | ==טעם החלוקה== | ||
הפסוק "ואם מן הצאן קרבנו"{{הערה|ויקרא א' י'.}} מתחיל בתורה בפסקה חדשה, ולא מובן - שהרי הוא המשך ישיר לפסוק הקודם? עונה על כך המדרש{{הערה|ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).}} "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט". | |||
הראשון שדן '''במשמעות''' הרווח של פתוחות/ סתומות הוא המהרש"ל{{הערה|סימן ל"ז, ד"ה ואני אומר.}}{{הערה|והביאו האגרות משה ביו"ד ק״פ ענף ב׳ ד"ה והנה מסתבר.}}: ״צריכין אנו לחקור וליתן מה לב הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה, כי רבותינו הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות (מה היו הפרשיות משמשות, כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכו׳), אבל '''בשימוש''' הפתוחה והסתומה לא הזכירו". ומסביר, שצורת רווח הפתוחה מעיד שפרשה זו מתחילה נושא חדש, ואילו רווח הסתומה מעיד שהיא מחוברת לזו שלפניה. היינו, שעניין כללי/ חשוב מתחיל בפרשה פתוחה, ואילו העניינים המשניים שבנושא זה גופא מופרדים ביניהם ע"י רווח סתום. | |||
וכן כתב בספר התודעה{{הערה|עמ' שמג. ומאחר ואינו מצטט למהרש"ל (ועוד, שכותב בפירוש "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים" נראה שלא ראה אותו, והגיע לאותה מסקנה בכוחות עצמו.}}, "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים שיבארו לנו מה הוא ההבדל המהותי שבין פרשה פתוחה לסתומה... אבל אם נבוא לדון '''מתוך קריאת השם''', שזו נקראת 'פתוחה' וזו 'סתומה', '''מצורת הכתיבה'''... ומתוך מה שרואים שכל חמשה החומשים והרוב הגדול של הסדרות והרוב מכל ענין חדש שבתורה כולם מתחילים בפרשה פתוחה - מזה נִתן אולי לשער שההפסק לפרשה פתוחה הוא הפסק שלם, ואילו ההפסק לפרשה סתומה אינו שלם כל כך. והשערה זו אם נכונה היא, יכולים להבין בה עוד הרבה ענינים בטעם החלוקה של התורה לפרשיות אלה או אלה". | |||
החלוקה | על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות, אבל נראה שבמספר מקומות משמש רווח של "פתוחה" (לא לציון נושא כללי אלא) '''להדגשה'''. לדוגמא, בפרשת בראשית כל יום בבריאה הוא פרשה פתוחה בפני עצמו, בברכת יעקב לבניו{{הערה|בראשית כט.}} הברכות לבני הגבירות הם פרשה פתוחה{{הערה|למעט יוסף.}} ואילו הברכות לבני השפחות בפרשה סתומה ועוד. | ||
במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה '''באמצע''' פסוק{{הערה|בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.}} (והפרשנים דנים בסיבת הדבר{{הערה|יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.}}), והמקרה הבולט ביותר הוא ב[[עשרת הדיברות]]{{הערה|גם בשמות וגם בדברים.}}, שם כל דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו'). | |||
==ההבדל בין חלוקה זו לאחרות== | |||
החלוקה לפרשות היא היחידה ב[[ספר תורה]] כשר{{הערה|למעט החלוקה לספרים.}}, ואילו החלוקה ל[[חלוקת הפרקים בתנ"ך|פרקים]] או ל[[חלוקת התנ"ך לסדרים|סדרים]] אינה קיימת בספר תורה כשר (אלא רק בדפוסים ובתנ"ך). חלוקה זו (לפרשות) נמסרה לנו ע"י משה רבנו{{הערה|ונזכרת ב[[מגילות ים המלח]] מתקופת [[בית המקדש השני|בית שני]], בספרות התלמוד וב[[ספרא]] דבורא דנדבא.}} כחלק אינטגרלי מהתורה, וטעות בגודל הרווח או במיקומו פוסל את ספר התורה<ref>{{צ-ספר|שם=מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד|קישור=https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1_%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%9D_%D7%AA%22%D7%93)/%D7%94%D7%9B%D7%9C}}</ref>. | |||
ה | ==המחלוקת בצורת הפרשות{{הערה|על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.}}== | ||
המקור הראשון{{הערה|ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".}} לצורת הפרשות הוא בגמרא ירושלמי{{הערה| מגילה פרק א' הלכה ט'.}} "פתוחה מראשה - סתומה, פתוחה מסופה - פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן - סתומה", וממנה הסיק הרמבם שיש שתי צורות לפרשה פתוחה ושלוש צורות לסתומה - אבל לרא"ש הייתה גירסא אחרת בירושלמי, ולכן פוסק לגבי צורת הפרשות באופן שונה בתכלית מהרמבם. | |||
והנה, למרות שפסק שו"ע כהרמבם{{הערה|בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.}}, מאחר ויש צורה אחת של פתוחות/סתומות שמוסכמת גם על הרמבם וגם על הראש נהגו לעשות בכל מקום שאפשר{{הערה|למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.}} רק באופן זה (יוצא מהכלל הם[[ספר תורה|ספרי תורה]] ה[[תימן|תימניים]], שם נהגו לעשות בדווקא כהרמבם. היינו, שרווח כל הפרשות הפתוחות הוא בדווקא '''שורה ריקה שלימה''' לפניהן). | |||
== | ==המחלוקת בחלוקת הפרשיות== | ||
במקום אחד ישנה מחלוקת לגבי מספר ומקום הפרשה. בפרשת צו מונה הרמבם פרשה פתוחה '''אחת''' "בפסוק 'וידבר' שלפני 'דבר אל בני ישראל'". בו בזמן שישנם בפרשה זו '''שני''' פסוקים כאלו{{הערה|כפי שמעיר ב[[הגהות מיימוניות]], פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.}}, והנה, ב[[כתר ארם צובא]] יש בשני המקומות פרשות פתוחות, בספרי יהדות תימן יש רק פרשה אחת - לפני פסוק כב, ובספרי אשכנז ספרד והמזרח יש רק פרשה אחת - אבל לפני פסוק כח{{הערה|ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב [[מרדכי ברויאר]] בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.}}. הנושא נידון באחרונים ובעל [[קסת הסופר]] הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו{{הערה|ראו [[שפתי כהן]] על [[שולחן ערוך]] ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז}}. | |||
== | ==מניין הפרשות== | ||
ה[[רמב"ם]], מונה (בהלכות ספר תורה{{הערה|פרק ח' הלכה ד'.}}) את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו [[אהרן בן אשר|בן אשר]], שרבים מזהים אותו כ[[כתר ארם צובא]]. לשיטה זו (שהיא שנפסקה להלכה) ישנן בתורה 290 פרשיות פתוחות{{הערה|לפי [[כתב יד לנינגרד]] יש 293 .}} פרשיות ו379 סתומות{{הערה|ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות}}, ובכל התנ"ך 1181 פתוחות ו1981 סתומות. | |||
==השימוש בפרשות כציון מקום== | |||
לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג לציין למקור הפסוקים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירוש [[רש"י]] לשמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". מעניין לציין ששם הפרשיה אינו בהכרח המילים הראשונות שבה אלא תוכן עניינה. | |||
==פרשת השבוע== | |||
החלוקה לשבעת הקוראים בפרשת השבוע{{הערה|וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).}} מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות. | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:תורה]] | ||
גרסה אחרונה מ־13:40, 9 בספטמבר 2025
פרשה היא אחד מששת סוגי הרווחים שבספרי תורה[1][2]: א. בין חומש לחומש (ארבע שורות)[3], ב. ובין פרשה לפרשה (תשע אותיות גדולות; כגון "אשר אשר אשר")[4], ג. ובין שורה לשורה (כמלא שורה)[5]. ד. ובין אות לאות כמלא חוט השערה)[5], ה. ובין תיבה לתיבה (כמלא אות קטנה)[5], ו. וצורת השירות (שירת הים והאזינו)[6].
פרשה במובנה המקורי[7] היא פסקה בספר תורה. ספר התורה מחולק לפסקאות, כאשר בין פסקה לפסקה מופיע רווח בגודל 9 אותיות[8] – וכל פסקה כזו נקראת "פרשה".
קיימים שני סוגי "פסקאות" - "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה", כאשר ההבדל ביניהן הוא מיקום הרווח שלפני הפרשה (כפי שיפורט בהמשך).
הדיון בראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
מאיזה טעם שלא יהיה, לא נמסרה לנו במסורת הקבלה[9] האם הפרשה נקראת פתוחה/ סתומה על שם הרווח שלפניה או שלאחריה, לא מהו מניין הפתוחות והסתומות, ולא הטעם והצורך בשני סוגי פרשות. הדבר היחיד עליו אנו נשענים הם ספרים עתיקים מדוייקים, וכל הדיון בזה הוא על איזה ספרים יש לסמוך ואיך צריך לפרש את צורת הרווחים שבהם. וכפי שמעיד על כך המאירי[10] ומעתה צריך לבאר מהו ענין סתומה ומהו ענין פתוחה[11]... במנין פרשיות התורה, כמה הן הפתוחות וכמה הן הסתומות - ולא מצינו לידיעת דבר זה בבירור שום ביאור מספיק לא בתלמוד ולא בירושלמי ולא בברייתא, ואף הגאונים לא ראינום סומכין בזה[12]."
טעם החלוקה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הפסוק "ואם מן הצאן קרבנו"[13] מתחיל בתורה בפסקה חדשה, ולא מובן - שהרי הוא המשך ישיר לפסוק הקודם? עונה על כך המדרש[14] "ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה שהיה מבין ברוח הקדש ושומע ברוח הקדש תמיד צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין - על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט".
הראשון שדן במשמעות הרווח של פתוחות/ סתומות הוא המהרש"ל[15][16]: ״צריכין אנו לחקור וליתן מה לב הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה, כי רבותינו הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות (מה היו הפרשיות משמשות, כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכו׳), אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו". ומסביר, שצורת רווח הפתוחה מעיד שפרשה זו מתחילה נושא חדש, ואילו רווח הסתומה מעיד שהיא מחוברת לזו שלפניה. היינו, שעניין כללי/ חשוב מתחיל בפרשה פתוחה, ואילו העניינים המשניים שבנושא זה גופא מופרדים ביניהם ע"י רווח סתום.
וכן כתב בספר התודעה[17], "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים שיבארו לנו מה הוא ההבדל המהותי שבין פרשה פתוחה לסתומה... אבל אם נבוא לדון מתוך קריאת השם, שזו נקראת 'פתוחה' וזו 'סתומה', מצורת הכתיבה... ומתוך מה שרואים שכל חמשה החומשים והרוב הגדול של הסדרות והרוב מכל ענין חדש שבתורה כולם מתחילים בפרשה פתוחה - מזה נִתן אולי לשער שההפסק לפרשה פתוחה הוא הפסק שלם, ואילו ההפסק לפרשה סתומה אינו שלם כל כך. והשערה זו אם נכונה היא, יכולים להבין בה עוד הרבה ענינים בטעם החלוקה של התורה לפרשיות אלה או אלה".
על פי רוב החלוקה עניינית, ומספר הפסוקים בפרשה משתנה בהתאם לנושא (מפסוק אחד ועד עשרות רבות). בדרך כלל פרשה פתוחה תכיל נושא גדול שלפעמים יהיה מחולק למספר נושאים קטנים באמצעות החלוקה לפרשיות סתומות, אבל נראה שבמספר מקומות משמש רווח של "פתוחה" (לא לציון נושא כללי אלא) להדגשה. לדוגמא, בפרשת בראשית כל יום בבריאה הוא פרשה פתוחה בפני עצמו, בברכת יעקב לבניו[18] הברכות לבני הגבירות הם פרשה פתוחה[19] ואילו הברכות לבני השפחות בפרשה סתומה ועוד.
במספר מקומות מועט ישנו רווח פרשה באמצע פסוק[20] (והפרשנים דנים בסיבת הדבר[21]), והמקרה הבולט ביותר הוא בעשרת הדיברות[22], שם כל דיבר הוא פרשה סתומה בפני עצמו ("לא תרצח" "לא תנאף" "לא תגנב" וכו').
ההבדל בין חלוקה זו לאחרות[עריכה | עריכת קוד מקור]
החלוקה לפרשות היא היחידה בספר תורה כשר[23], ואילו החלוקה לפרקים או לסדרים אינה קיימת בספר תורה כשר (אלא רק בדפוסים ובתנ"ך). חלוקה זו (לפרשות) נמסרה לנו ע"י משה רבנו[24] כחלק אינטגרלי מהתורה, וטעות בגודל הרווח או במיקומו פוסל את ספר התורה[25].
המחלוקת בצורת הפרשות[26][עריכה | עריכת קוד מקור]
המקור הראשון[27] לצורת הפרשות הוא בגמרא ירושלמי[28] "פתוחה מראשה - סתומה, פתוחה מסופה - פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן - סתומה", וממנה הסיק הרמבם שיש שתי צורות לפרשה פתוחה ושלוש צורות לסתומה - אבל לרא"ש הייתה גירסא אחרת בירושלמי, ולכן פוסק לגבי צורת הפרשות באופן שונה בתכלית מהרמבם.
והנה, למרות שפסק שו"ע כהרמבם[29], מאחר ויש צורה אחת של פתוחות/סתומות שמוסכמת גם על הרמבם וגם על הראש נהגו לעשות בכל מקום שאפשר[30] רק באופן זה (יוצא מהכלל הםספרי תורה התימניים, שם נהגו לעשות בדווקא כהרמבם. היינו, שרווח כל הפרשות הפתוחות הוא בדווקא שורה ריקה שלימה לפניהן).
המחלוקת בחלוקת הפרשיות[עריכה | עריכת קוד מקור]
במקום אחד ישנה מחלוקת לגבי מספר ומקום הפרשה. בפרשת צו מונה הרמבם פרשה פתוחה אחת "בפסוק 'וידבר' שלפני 'דבר אל בני ישראל'". בו בזמן שישנם בפרשה זו שני פסוקים כאלו[31], והנה, בכתר ארם צובא יש בשני המקומות פרשות פתוחות, בספרי יהדות תימן יש רק פרשה אחת - לפני פסוק כב, ובספרי אשכנז ספרד והמזרח יש רק פרשה אחת - אבל לפני פסוק כח[32]. הנושא נידון באחרונים ובעל קסת הסופר הכריע שספר תורה שנעשתה בו פרשה פתוחה לפני פסוק כב אין לפסלו[33].
מניין הפרשות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם, מונה (בהלכות ספר תורה[34]) את כל הפרשיות הפתוחות והסתומות על פי הספר הידוע שהגיהו בן אשר, שרבים מזהים אותו ככתר ארם צובא. לשיטה זו (שהיא שנפסקה להלכה) ישנן בתורה 290 פרשיות פתוחות[35] פרשיות ו379 סתומות[36], ובכל התנ"ך 1181 פתוחות ו1981 סתומות.
השימוש בפרשות כציון מקום[עריכה | עריכת קוד מקור]
לפני חלוקת התנ"ך לפרקים היה נהוג לציין למקור הפסוקים לפי הפרשיה בהם הם נמצאים, למשל בפירוש רש"י לשמות כז' ה': "כבר שמענו בפרשת 'מזבח אדמה תעשה לי': 'לא תעלה במעלות' וגו'". מעניין לציין ששם הפרשיה אינו בהכרח המילים הראשונות שבה אלא תוכן עניינה.
פרשת השבוע[עריכה | עריכת קוד מקור]
החלוקה לשבעת הקוראים בפרשת השבוע[37] מתחשבת לרוב בחלוקה לפרשיות.
הערות שוליים
- ↑ ספר התודעה עמ' שמ"ג. ולא במקום אחד נאמרו, אלא מפוזרים בכתבי הקודש (כמצויין בהערות הבאות).
- ↑ למעט רווחים אחרים שאינם בכתיבה עצמה אלא בצורת הדף: השוליים שצריך להשאיר למעלה, ולמטה ובין הדפים, ועוד רווחים מיוחדים כגון מעל ומתחת לשירות ועוד.
- ↑ אמרה של רבי ב"ק יג:, ובמסכת סופרים פ"ב
- ↑ הגמרא (שבת ק"ג ע"ב) אומרת שרווח זה מעכב אבל לא מציינת את שיעורו. וכתב הרמבם (הלכות ס"ת פ"ז הלכה י"א) ש"מנהג הסופרים" להשאיר 9 אותיות גדולות. ולהעיר שהב"י מביא ממסכת סופרים ומהירושלמי דיעות אחרת שהרווח הוא שלוש או אפילו שתי אותיות בלבד, ולהלכה לכתחילה צריך הסופר להשאיר רווח 9 אותיות גדולות, אבל כל עוד הרווח גדול מ3 אותיות קטנות בדיעבד מכשירים.
- ↑ 5.0 5.1 5.2 ברייתא בהקומץ, מנחות ל' ע"א, ובמסכת סופרים פ"ב.
- ↑ מסכת סופרים פרק י"ב, ונפסק להלכה ברמבם.
- ↑ כיום משמש המונח "פרשה" בדרך כלל ככינוי לאחת מפרשות השבוע.
- ↑ ובין ספר לספר רווח 4 שורות ריקות (שו"ע רע"ג). ישנו דיון לגבי איזה אותיות: יש הדורשים 9 אותיות גדולות (כגון א, ב) ויש המסתפקים ב9 קטנות (כגון י' ו'). להלכה נפסק שלכתחילה צריך גדולות, ובדיעבד גם רווח של קטנות כשר.
- ↑ לא במדרשים, לא במשנה, לא בגמרא וגם לא בגאונים.
- ↑ בקרית ספר, ח"א, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשט"ז, עמ' מה.
- ↑ בהמשך דבריו שם דן האם הכוונה לרווח שלפני או שאחרי הפרשה.
- ↑ ואחרי שמאריך שם לגבי ספרים שונים מגיע למסקנה שיש לסמוך על פסק הרמבם בזה.
- ↑ ויקרא א' י'.
- ↑ ילקוט שמעוני ויקרא רמז תמה (ומובא ברש"י על הפסוק).
- ↑ סימן ל"ז, ד"ה ואני אומר.
- ↑ והביאו האגרות משה ביו"ד ק״פ ענף ב׳ ד"ה והנה מסתבר.
- ↑ עמ' שמג. ומאחר ואינו מצטט למהרש"ל (ועוד, שכותב בפירוש "אין בידינו מקורות ראשונים מוסמכים" נראה שלא ראה אותו, והגיע לאותה מסקנה בכוחות עצמו.
- ↑ בראשית כט.
- ↑ למעט יוסף.
- ↑ בראשית ל"ה כ"ב, במדבר כ"ו א.
- ↑ יש המפרשים, שהסיבה היא אירוע מצער בפרשה המסתיימת.
- ↑ גם בשמות וגם בדברים.
- ↑ למעט החלוקה לספרים.
- ↑ ונזכרת במגילות ים המלח מתקופת בית שני, בספרות התלמוד ובספרא דבורא דנדבא.
- ↑ מסכת סופרים פרק א' הלכה י"ד
- ↑ על פי ערוך השולחן יו"ד סימן ער"ה.
- ↑ ישנו מקור נוסף – בסוף פרק ראשון של מסכת סופרים, אבל א. הוא מאוחר יותר מהירושלמי, ב. הלשון שם קשה ולכאורה סותרת את עצמה: "איזהו פתוחה - כל שלא התחיל בראש השיטה. ואיזהו סתומה - כל שהניח באמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה ותהא נקראת סתומה - כדי לכתוב שם של שלוש אותיות. גמר כל הפרשה בסוף הדף – ישייר שיטה אחת למעלה. ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של שלוש אותיות – מתחיל מלמעלה".
- ↑ מגילה פרק א' הלכה ט'.
- ↑ בעיקר משום שעסק בנושא זה בלהט וטעם נוסף שסמך על ספר מוסמך שהיה בידיו.
- ↑ למעט תפילין, מאחר וכל אחת מהפרשות בהם נכתבת בעמוד בפני עצמה וממילא מתחילה בתחילת עמוד אין אפשרות לעשות את הפרשה הרביעית (שצריכה להיות סתומה) מתאימה לשתי הדיעות. ויש בזה מנהגים שונים: לשיטת הרמ"א עושים גם פרשה זו (והא"ש) פתוחה (למרות שבתורה באופן כזה היא פסולה), להט"ז עושים באופן שלדעתו כן יוצא ידי שניהם (אלא שרבים חלקו עליו שאינו לדעת אף אחד משניהם, וכן פסק אדמו"ר הזקן), ורוב העולם נוהגים כהרמבם (ולהראש התפילין שלהם פסולות). ראה בכל זה בבאר הייטב על שו"ע סימן לב.
- ↑ כפי שמעיר בהגהות מיימוניות, פסוק כ"ב ופסוק כ"ח.
- ↑ ראה תנ"ך חורב, מהדורת הרב מרדכי ברויאר בספר ויקרא עמוד 162, ובסיום הספר "על המהדורה" עמוד 7 ובהערה 2.
- ↑ ראו שפתי כהן על שולחן ערוך ס"ק ו', ובקסת הסופר חלק ב פרשת צו פרק ז
- ↑ פרק ח' הלכה ד'.
- ↑ לפי כתב יד לנינגרד יש 293 .
- ↑ ולפי כתב יד לנינגרד 394 סתומות
- ↑ וכן החלוקות לשלושה קוראים (בשני וחמישי, תענית ציבור, חנוכה ופורים), ולארבעה (בר"ח וחוה"מ), ולחמישה (בחגים) ולשישה (ביום הכיפורים).