מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
| (10 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| | | #הפניה [[רחמים]] |
| רגש '''הרחמים''' הינו משלושת הסימנים המובהקים של כלל ישראל, שהם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.
| |
| | |
| באחד ממכתביו של [[הבעל שם טוב]]{{הערת שוליים|הגניזה החרסונית, מכתב קכט.}} לבנו רבי צבי, הוא חותם את עצמו:
| |
| | |
| ::''דברי אביך '''המרחם את הבריות''', ישראל בע"ש ממעזבוז''.
| |
| | |
| == הנקודה הפנימית שברחמנות ==
| |
| | |
| [[הרמב"ם]]<REF>הל' איסורי ביאה פי"ט הי"ז.</REF> מקדים את הסימן "ביישנים" ל"רחמנים". [[הרבי]] מבאר את הסיבה לכך מכיון שהדבר הגורם שהלב יתעורר ברחמים על הזולת הוא עצם טבע הרכות שבנפש — ביישנין.
| |
| | |
| ובעומק יותר: שלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר [[אברהם אבינו]]<REF>בראשית יח, כז.</REF>"ואנכי עפר ואפר", ולכן הקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש ה[[בושה]] (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת ה[[ביטול]] חודרת בכל מציאותו, עד שגם ה[[רחמים]] וה[[גמילות חסדים|חסד]] שלו אינם מצד ה[[גאוה]] אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר". <REF> [[לקוטי שיחות]] כרך ל, וירא שיחה א.</REF>
| |
| | |
| == משורש הדעת ==
| |
| | |
| ע"פ הסברו של [[אדמו"ר הזקן]] ב[[ליקוטי תורה]], רחמנות היא משורש הדעת, ומסיבה זו קטנים אין להם דעת, אין להם רחמנות, וכן נשים שדעתן קלה - מרחמים פחות מאנשים, שמסיבה זו כתוב: כרחם אב על בנים, ולא "כרחם אם על בנים".
| |
| | |
| הרחמנות קשורה להתקשרות דעתו של המרחם, בדעתו של מי שמרחמים עליו, ולכן מי שאין לו דעת אסור לרחם עליו.
| |
| {{הערות שוליים}}
| |
| [[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]
| |
גרסה אחרונה מ־20:55, 1 בנובמבר 2016