נהמא דכיסופא: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "</ref>" ב־"}}") |
||
| (2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{שכתוב}} | {{שכתוב}} | ||
[[קובץ:לחם.JPG|שמאל|ממוזער|250px|לחם]] | [[קובץ:לחם.JPG|שמאל|ממוזער|250px|לחם]] | ||
"'''נהמא דכיסופא'''" | "'''נהמא דכיסופא'''"{{הערה|ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו, ז, ריש ע"ד. ובכ"מ.}}, פירושו 'לחם בושה', כמו אדם עני שמקבל לחם ללא שמתייגע, ובטבע האדם שמתענג דוקא כמקבל דבר על ידי שעמל ויגע בשביל זה, ולכן מ"לחם בושה" (שקבל ללא שום עבודה) אין האדם יכול להתענג ולהתפאר מזה. | ||
== אדם לעמל יולד == | |||
אמרו רז"ל כל אדם לעמל נברא, שנאמר "כי אדם לעמל יולד"{{הערה|איוב ה, ז. וראה סנה' צט, ב. ד"ה אדם לעמל, תרפ"ט [סה"מ תרפ"ט ע' 218 ואילך].}}. | |||
== למה להתייגע == | |||
{{הפניה לערך מורחב|יגיעה}} | |||
=== שאלה === | === שאלה === | ||
למה צריכה להיות אצל כל אחד מישראל (ש"לעמל יולד") עבודה באופן מושלם, כדי שיהיה לו את השלימות שלו, ורק אחר כך הקב"ה ממשיך לו המשכות הטובות. | למה צריכה להיות אצל כל אחד מישראל (ש"לעמל יולד") עבודה באופן מושלם, כדי שיהיה לו את השלימות שלו, ורק אחר כך הקב"ה ממשיך לו המשכות הטובות. | ||
הרי מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב | הרי מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, ו"[[טבע הטוב להטיב|טבע הטוב להיטיב]]"{{הערה|ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 הערה ד"ה מספרי. וש"נ.}} ורוצה הקב"ה ליתן לבני ישראל תכלית שלימות הטוב, אם כן הרי הוא יכול ליתן לבני ישראל כל הענינים גם בלי שום עבודה ויגיעה, באופן שיהיו ניזונים מחסדו הגדול של הקב"ה{{הערה|ראה פסחים קיח, א.}}. | ||
אז למה צריכים יגיעה (הקשורה עם עבודה ויגיעה להסיר את ההעלמות והסתרים, מניעות ובלבולים), כי בהשקפה ראשונה זהו היפך משלימות הטוב?! | |||
=== ביאור === | === ביאור === | ||
{{ | הרבי מסביר{{הערה|שיחת י"א ניסן, ה'תשל"ב התוועדויות ע' 57. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 94 ואילך.}} כי אם הקב"ה היה נותן ליהודי תהיה באופן שאין שום השתתפות והשתדלות מצדו של היהודי, יהיה לו אמנם את הטוב במילואו, אבל הוא לא היה יכול ליהנות מזה, מכיון שהיה מקבל זאת בתור "נהמא דכסופא". | ||
כמו שרואים בטבע האדם, שבשעה שמקבל דבר ללא השתדלות מצדו (אפילו לא באופן שעשה לו איזשהו נחת שירצה לתת לו מתנה בשביל זה" | כמו שרואים בטבע האדם, שבשעה שמקבל דבר ללא השתדלות מצדו (אפילו לא באופן שעשה לו איזשהו נחת שירצה לתת לו מתנה בשביל זה"{{הערה|ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.}}) – הרי זה ענין שנקרא "נהמא דכסופא", ואדם אינו רוצה להנות ממה שמקבל באופן כזה. | ||
עד כדי כך שאדם מחשיב ומעדיף רק קב אחד של עצמו "קב שלו", ש"עמל בהן", יותר מתשעה קבים שמקבל ממישהו אחר, הוא מוכן לוותר על "תשעה קבים", אם הם של חבירו העיקר שיהיה לו אפילו קב אחד, אבל "קב שלו", ש"עמל בהן" | עד כדי כך שאדם מחשיב ומעדיף רק קב אחד של עצמו "קב שלו", ש"עמל בהן", יותר מתשעה קבים שמקבל ממישהו אחר, הוא מוכן לוותר על "תשעה קבים", אם הם של חבירו העיקר שיהיה לו אפילו קב אחד, אבל "קב שלו", ש"עמל בהן"{{הערה|ב"מ לח, א. ובפרש"י שם.}}. | ||
ולכן: דוקא מצד זה שהקב"ה הוא "עצם הטוב", ו"טבע הטוב להיטיב", ובתכלית השלימות, ורצונו שגם אצל מקבל הטוב יהיה הטוב בתכלית השלימות, לכן נתן במיוחד הזדמנות להשתתפותו של יהודי בקבלת הטוב, על ידי זה שיהי לו עבודה, שאז יוכל לקבל את הטוב בשלימות, ללא ענינים של "נהמא דכסופא". | ולכן: דוקא מצד זה שהקב"ה הוא "עצם הטוב", ו"טבע הטוב להיטיב", ובתכלית השלימות, ורצונו שגם אצל מקבל הטוב יהיה הטוב בתכלית השלימות, לכן נתן במיוחד הזדמנות להשתתפותו של יהודי בקבלת הטוב, על ידי זה שיהי לו עבודה, שאז יוכל לקבל את הטוב בשלימות, ללא ענינים של "נהמא דכסופא". | ||
== למה ברא הקב"ה את טבע האדם להנות רק ממה שהתיגע == | |||
=== שאלה === | |||
הרי טבע זה שבאדם (שמתענג דוקא כשמשיג את הדבר בעמל ויגיעה) אינו מוכרח מצד עצמו, ורק לפי שכן הטביע (וברא) הקב"ה. ואם כן השאלה המקורים חוזרת למקומה, מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, למה לא ברא את האדם באופן שיתענג גם כשמקבל מתנת חנם, ואז לא היה צריך לעמל ויגיעה? | |||
=== ביאור === | |||
תכלית ושלימות הטוב הוא שהאדם יגיע לא רק לשלימות הכי אפשרית שבגדר הנבראים אלא שיעלה לדרגת דומה לבוראו{{הערה|ולהעיר מב"ר פצ"ח, ג: מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות.}} ולכן רצה הקב"ה שהאדם ישיג את עניניו לא מן המוכן, כי אם על ידי עשיה ועבודה, בכדי שיהיה [לא רק בשלימותו של "מקבל", שלימות של נברא, אלא גם] "משפיע" (מהווה), דומה לבורא. (ועד שעי"ז ייעשה "שותף{{הערה|כלשון חז"ל שבת קיט, ב: כל המתפלל כו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"ב. וראה או"ת להה"מ בראשית ד"ה כל האומר ויכולו. | |||
אעפ"י שבגמ' שבת שם איתא שנעשה שותף ע"י אמירה בלבד (ולא ע"י עמל ויגיעה) – הרי אמרו שם כאילו נעשה, משא"כ ע"י יגיעה ועמל י"ל שנעשה שותף ממש. וכאילו – אפשרי גם ע"י אמירה לבד שהרי גם במע"ב לא בעמל בראם הקב"ה כ"א בעשרה מאמרות (אלא שדיבור הקב"ה חשיב מעשה) [וראה אוה"ת בראשית כרך ג' ע' 1012 סעיף ג' ואילך דמפרש מהי ואיך היא שותפות זו, ומש"כ שם "נעשה שותף להקב"ה ממש" – ממש קאי על הקב"ה ולא שותף ממש].}} להקב"ה במעשה בראשית", בכל הבריאה). | |||
וזהו עצמו הטעם לטבע הנ"ל – מה שאין האדם מתענג כשמקבל מתנת חנם. ואדרבא מתבייש בזה, "נהמא דכסופא" – כי תפקידו ושלימותו הוא שיהי' לא "מקבל" כ"א דומה "לבורא"{{הערה|משיחת י"א ניסן תשל"ב. מכ' כללי י"א ניסן תשל"ב (הוספה לאחר זמן).}}). | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:מושגים כלליים]] | [[קטגוריה:מושגים כלליים]] | ||
גרסה אחרונה מ־06:20, 18 בנובמבר 2024
|
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
"נהמא דכיסופא"[1], פירושו 'לחם בושה', כמו אדם עני שמקבל לחם ללא שמתייגע, ובטבע האדם שמתענג דוקא כמקבל דבר על ידי שעמל ויגע בשביל זה, ולכן מ"לחם בושה" (שקבל ללא שום עבודה) אין האדם יכול להתענג ולהתפאר מזה.
אדם לעמל יולדעריכה
אמרו רז"ל כל אדם לעמל נברא, שנאמר "כי אדם לעמל יולד"[2].
למה להתייגעעריכה
| ערך מורחב – יגיעה |
שאלהעריכה
למה צריכה להיות אצל כל אחד מישראל (ש"לעמל יולד") עבודה באופן מושלם, כדי שיהיה לו את השלימות שלו, ורק אחר כך הקב"ה ממשיך לו המשכות הטובות.
הרי מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, ו"טבע הטוב להיטיב"[3] ורוצה הקב"ה ליתן לבני ישראל תכלית שלימות הטוב, אם כן הרי הוא יכול ליתן לבני ישראל כל הענינים גם בלי שום עבודה ויגיעה, באופן שיהיו ניזונים מחסדו הגדול של הקב"ה[4].
אז למה צריכים יגיעה (הקשורה עם עבודה ויגיעה להסיר את ההעלמות והסתרים, מניעות ובלבולים), כי בהשקפה ראשונה זהו היפך משלימות הטוב?!
ביאורעריכה
הרבי מסביר[5] כי אם הקב"ה היה נותן ליהודי תהיה באופן שאין שום השתתפות והשתדלות מצדו של היהודי, יהיה לו אמנם את הטוב במילואו, אבל הוא לא היה יכול ליהנות מזה, מכיון שהיה מקבל זאת בתור "נהמא דכסופא".
כמו שרואים בטבע האדם, שבשעה שמקבל דבר ללא השתדלות מצדו (אפילו לא באופן שעשה לו איזשהו נחת שירצה לתת לו מתנה בשביל זה"[6]) – הרי זה ענין שנקרא "נהמא דכסופא", ואדם אינו רוצה להנות ממה שמקבל באופן כזה.
עד כדי כך שאדם מחשיב ומעדיף רק קב אחד של עצמו "קב שלו", ש"עמל בהן", יותר מתשעה קבים שמקבל ממישהו אחר, הוא מוכן לוותר על "תשעה קבים", אם הם של חבירו העיקר שיהיה לו אפילו קב אחד, אבל "קב שלו", ש"עמל בהן"[7].
ולכן: דוקא מצד זה שהקב"ה הוא "עצם הטוב", ו"טבע הטוב להיטיב", ובתכלית השלימות, ורצונו שגם אצל מקבל הטוב יהיה הטוב בתכלית השלימות, לכן נתן במיוחד הזדמנות להשתתפותו של יהודי בקבלת הטוב, על ידי זה שיהי לו עבודה, שאז יוכל לקבל את הטוב בשלימות, ללא ענינים של "נהמא דכסופא".
למה ברא הקב"ה את טבע האדם להנות רק ממה שהתיגעעריכה
שאלהעריכה
הרי טבע זה שבאדם (שמתענג דוקא כשמשיג את הדבר בעמל ויגיעה) אינו מוכרח מצד עצמו, ורק לפי שכן הטביע (וברא) הקב"ה. ואם כן השאלה המקורים חוזרת למקומה, מכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, למה לא ברא את האדם באופן שיתענג גם כשמקבל מתנת חנם, ואז לא היה צריך לעמל ויגיעה?
ביאורעריכה
תכלית ושלימות הטוב הוא שהאדם יגיע לא רק לשלימות הכי אפשרית שבגדר הנבראים אלא שיעלה לדרגת דומה לבוראו[8] ולכן רצה הקב"ה שהאדם ישיג את עניניו לא מן המוכן, כי אם על ידי עשיה ועבודה, בכדי שיהיה [לא רק בשלימותו של "מקבל", שלימות של נברא, אלא גם] "משפיע" (מהווה), דומה לבורא. (ועד שעי"ז ייעשה "שותף[9] להקב"ה במעשה בראשית", בכל הבריאה).
וזהו עצמו הטעם לטבע הנ"ל – מה שאין האדם מתענג כשמקבל מתנת חנם. ואדרבא מתבייש בזה, "נהמא דכסופא" – כי תפקידו ושלימותו הוא שיהי' לא "מקבל" כ"א דומה "לבורא"[10]).
הערות שוליים
- ↑ ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו, ז, ריש ע"ד. ובכ"מ.
- ↑ איוב ה, ז. וראה סנה' צט, ב. ד"ה אדם לעמל, תרפ"ט [סה"מ תרפ"ט ע' 218 ואילך].
- ↑ ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 הערה ד"ה מספרי. וש"נ.
- ↑ ראה פסחים קיח, א.
- ↑ שיחת י"א ניסן, ה'תשל"ב התוועדויות ע' 57. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 94 ואילך.
- ↑ ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.
- ↑ ב"מ לח, א. ובפרש"י שם.
- ↑ ולהעיר מב"ר פצ"ח, ג: מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות.
- ↑ כלשון חז"ל שבת קיט, ב: כל המתפלל כו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"ב. וראה או"ת להה"מ בראשית ד"ה כל האומר ויכולו. אעפ"י שבגמ' שבת שם איתא שנעשה שותף ע"י אמירה בלבד (ולא ע"י עמל ויגיעה) – הרי אמרו שם כאילו נעשה, משא"כ ע"י יגיעה ועמל י"ל שנעשה שותף ממש. וכאילו – אפשרי גם ע"י אמירה לבד שהרי גם במע"ב לא בעמל בראם הקב"ה כ"א בעשרה מאמרות (אלא שדיבור הקב"ה חשיב מעשה) [וראה אוה"ת בראשית כרך ג' ע' 1012 סעיף ג' ואילך דמפרש מהי ואיך היא שותפות זו, ומש"כ שם "נעשה שותף להקב"ה ממש" – ממש קאי על הקב"ה ולא שותף ממש].
- ↑ משיחת י"א ניסן תשל"ב. מכ' כללי י"א ניסן תשל"ב (הוספה לאחר זמן).