@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-{{בעבודה}}
+#הפניה [[ליל הסדר]]
-'''ליל הסדר''', הנקרא גם - בפסוק - ליל שימורים, הוא ליל יום טוב הראשון - ובחו"ל גם השני - של פסח.
-== פרטי הסדר ==
-מנהג בית הרב, בקבלה מדור דור, להתחיל את הסדר  הראשון תיכף אחר תפילת ערבית, בשביל התינוקות שלא יישנו, ושלא להאריך בו, כדי לאכול האפיקומן קודם חצות הלילה. לא כן בסדר השני, שעורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה והאדמו"ר מאריך בביאור ההגדה ובעניני תורה והתעוררות לעבודת השם יתברך.
-אין נוהגים ללבוש קיטל (חלוק לבן) לסדר. וכן אין מקפידים לאיזה רוח (כיוון) יהי' מקום מושבו.
-על שולחן ה"סדר" אצל הרבי, היין היה בתוך קנקני כסף (והרבי עצמו השתמש בבקבוק זכוכית עטוף בשקית נייר שעמד לידו). אך לא היו על השולחן כלי כסף לנוי או סתם "כלים נאים" שאינם לצורך הסעודה [אדמ"ר הצמח צדק אמר לכלתו הרבנית רבקה (אשת אדמו"ר מהר"ש), שבפסח צריך להניח על השולחן את כל כלי הכסף והזהב שבבית, זכר לרכוש הגדול שהי' ביציאת מצרים. כאשר הרבי ערך את הסדר בביתו של הרבי מוהריי"צ, עמדה על השולחן קערת הכסף של אדמו"ר הזקן].
-במרכז השולחן מניחים כוס המיועדת ל"כוס של אליהו". אצל הרבי היתה כוס גדולה (כעין כוס תה) של זכוכית שקופה (גדולה מגביעי ארבעת הכוסות).
-הרבי לא הי' מיסב על מיטה, אלא יושב על כסא ללא ידיות, שאף הוא אינו מוצע בכרים וכסתות וכיוצא בזה - כי אם לשמאלו ניצב כסא נוסף שעליו מונחות שתי כריות להסיבה (כן נהג גם הרבי מוהריי"צ).
-אדמו"ר מוהרש"ב אמר: בלילות הסדר לפני שעושים דבר מעניני הסדר צריך להסתכל לתוך הסידור (כוונתו ל"הגדה" שהיתה מודפסת אז בתוך הסידור).
-בליל פסח, לפני עשית הסדר, מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים. כדי שיראו שינוי וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ומקיימים בזה גם מצוה מהתורה של שמחת יום טוב. ומטעם זה צריך לקנות ביום טוב בגדים ותכשיטים לנשים כפי ממונו.
-== הקערה ==
-הקערה היא  שלוש מצות המכוסות במפה, שעליה מניחים את ששת המינים.
-נוהגים לסדר את הקערה בלילה כשחוזרים מבית הכנסת לפני הקידוש.
-הרבי הי' מסדר את הקערה כשהוא עומד, ולפני שהי' מבצע פעולה בסידור הקערה, הי' קורא (בלחש) את המילים הקשורות באותה פעולה ואחר כך מבצע זאת. לדוגמה, תחילה אומר את המילים "הזרוע מימין" ואחר כך מניח את הזרוע וכו'.
-מקפידים שתהא "קערה", לכל בן מצוות (ויפה להשים קערה גם עבור הקטנים משום חינוך). גם אצל הרבי סידרו כל אחד מהמסובים, שלוש מצות וקערת מינים לעצמו.
-במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי לימין הקערה.
-== המצות  (בסיס הקערה) ==
-צריך להניח קערה ממש (טס או צלחת) תחת המצות.
-בבית הרב מסדרים המצות על מפה ולא על קערה (אולי רק על שולחן האדמו"ר יש לעשות כן), מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף.
-נוהגים לקחת מצות כפופות מעט, ומניחן כלפי מעלה כעין בית קבול.
-נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה.
-שלש המצות הן כנגד שלושת הסוגים בעם ישראל: כהן, לוי וישראל. נוהגים להניח לפי הסדר: הראשון ישראל, ועליו הלוי ועליו הכהן - ראשי תיבות:  יל"ך (לרמוז, שהוא מהלך בעבודתו).
-בזוהר נאמר שהמצה נקראת בשם "מיכלא דמהימנותא"  - מאכל האמונה, ו"מיכלא דאסוותא"  - מאכל הרפואה, ולכן ישנה סגולה מיוחדת לאכילת מצה בפסח, שהיא מחזקת את האמונה ומרפאת את התחלואים בנפש.
-== ששת המינים שבקערה ==
-את המינים שעל הקערה מסדרים על המפה שעל המצות בצורה של שני סגולים, זה מתחת לזה. ויניח עליהם שישה דברים אלה, ובסדר הבא:
-בסגול העליון: בצד ימין הזרוע, בצד שמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור. ובסגול התחתון: בצד ימין החרסת, בצד שמאל הכרפס, ושוב תחתיהם באמצע המרור [למרור, העליון והתחתון, שמים גם חסה (סאלאט) וגם תמכא (חריין)].
-הרבי הי' מניח את המינים עצמם על המפה שעל המצות - ולא הניח שום כלי תחתיהם גם לא מפית, גם את החרוסת (שעדיין אינה מעורבת ביין) הניח על המפה במקומה ולא הניח מפית או נייר מתחתיה. לכן מייבשים את המרור (החסה והחריין) במפיות, למניעת חשש "שרוי'".
-לאחר סידור הקערה, אמר הרבי את כל סימני הסדר (החל מהמלים):
-"סימן סדר של פסח - קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן ערוך. צפון. ברך. הלל. נרצה", וזאת בנוסף על אמירת כל סימן וסימן כשמגיע זמנו. כל האמירות הללו היו בלחש.
-כל המינים הנאכלים בליל הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כהנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן.
-הכוונה בהאמור היא לא רק לעורך הסדר שהקערה מונחת לפניו, אלא גם לכל המסובין, היינו שיש להניח על הקערה מלכתחלה כמות שתספיק לכל המסובין. ואם אין מספיק לכולם מהקערה – עורך הסדר יתן לכל אחד מהמסובין קצת מהקערה וישלימו עם עוד קצת מהצד (ויש להכין מראש, על כל פנים בצד, כמות שתספיק לכולם) [אדמו"ר מהר"ש הי' מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם].
-=== זרוע  - בצד ימין למעלה ===
-נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף וצולים על האש בערב שבת (זכר לקרבן פסח שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש הי' קיים).
-מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (גם למחרת היום), לשם הרחקה, שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה גם מסירים כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע", אבל מעט בשר צריך להשאיר על עצם הזרוע, שכן עצם ללא בשר אינה בבחינת תבשיל.
-=== ביצה  - בצד שמאל למעלה ===
-הביצה מבושלת עד שתתקשה (והיא זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש הי' קיים).
-את הביצה מניחים בקערת הסדר כשהיא בקליפתה (הרבי הי' מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה כלל, אף שטורח הי' לו להעמידה במקומה על גבי המצות כשהיא בשלימותה).
-=== חרוסת  - בצד ימין למטה ===
-חרוסת עושים מתפוחים, אגסים ואגוזים טחונים (אין לוקחים קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ). וסימן על זה בלשון אשכנז  - ראשי התיבות של "(חרושת) אב"ן"  - אפל בארן ניסן.
-החרוסת צריכה להיות עבה [=סמיכה] זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. ואין מוסיפים בה עכשיו יין, רק לפני שטובל בה את המרור ירככנה במשקה אדום - זכר למכת דם.
-=== כרפס  - בצד שמאל למטה ===
-לכרפס מנהגנו ליקח בצל (או תפוח אדמה) [כשנחלשו הדורות התחילו ליקח תפוחי אדמה, אבל הרבי מהר"ש לא היה שבע רצון מזה. הרבי נשיא דורנו אמר: תפוח אדמה לכרפס - זה שייך לנשים]. כרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך.
-הרבי היה מניח בקערה חתיכת בצל גדולה עם קליפתה, או בצל שלם בקליפתו.
-=== מרור  - באמצע (למרור),  ולמטה באמצע (לכורך) ===
-נוהגים ליקח חסה (סאלאט, ובלשון המשנה חזרת) ותמכא (חריין) - שניהם, הן למרור והן לכורך. (הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות "חריין" טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה, ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת "חריין" שאינה מפוררת). המרור זכר למרירות חיי אבותינו במצרים.
-== סימני הסדר ==
-"ליל הסדר" נקרא כך,  בגלל התנהלותו ה"מסודרת" מאוד: כיון שבערב זה אנו מקיימים כמה וכמה מצוות גדולות וחשובות, המורכבות מפריטים רבים, קבעו חז"ל ללילה זה "סדר" מדוקדק שבו יש לנהוג.
-זו גם הסיבה ל"סימני הסדר" המופיעים בפתחה של ה"הגדה": סימנים המהווים ראשי פרקים לשלבי ה"סדר" השונים, ומסייעים לנו לבצע הכל בהידור, בקפדנות ולפי הסדר.
-== קדש ==
-קדש הוא מצוות קדוש על היין, כבכל שבת ויו"ט. מוזג כוס א', ואומר עליו קידוש היום.
-בליל פסח מצוה לחזור אחר יין אדום (אם אין הלבן משובח ממנו), לפי שיש בו זכר לדם הנשפך על ידי פרעה בשוחטו את ילדי בני ישראל, ר"ל. ומצוה מן המובחר לקחת יין משובח, שאינו מבושל ושאין בו תערובת כלל.
-אפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות (אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו).
-לא ראו את אדמו"רי חב"ד משתמשים בגביע שיש לו רגל. ועל פי קבלה יש להדר להשתמש בגביע כסף משום "זה א-לי ואנוהו". הרבי הי' משתמש בכוס גדולה של כסף, והי' מניחה לימין הקערה.
-הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, מודחות היטב, ויכילו לכל הפחות כמות של 'רביעית'. מנהגנו כהפוסקים ששיעור רביעית מצומצם הוא 86 גרם (כמנין "כוס") [3 אונץ ו-‏16 גראן].
-יותר טוב כוס קטן (כשיעור הנ"ל) ולשתות כולו (להלן אות קכג), מכוס גדול שלא שותה כולו.
-ימלא יין על כל גדותיו (עד שיישפך ממנו מעט). הרבי הי' ממלא את הכוס בכמה שפיכות.
-מנהג בית הרב שאין מדקדקים שמזיגת הכוס תהי' על ידי אחר.
-הכוס לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. הכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים (24 ס"מ) מעל גבי השולחן – וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה (לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים).
-נוהגים לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב והן בפסח (גם השומעים עומדים).
-את "אתקינו סעודתא" נהג הרבי לומר בלחש, ואחר כך מזג הכוס לקידוש.
-לפני שמתחיל לקדש יתן עיניו בנרות, וטוב שיהיו נרות אלו הנרות שברכו עליהם, ובפרט ביום טוב שמברכים שתי ברכות  - גם ברכת "שהחיינו". ובשעת ברכת הגפן והקידוש יתן עיניו בכוס.
-הפעם מקדשים "יקנה"ז": יין: (ברכת הגפן), קידוש (ברכת אשר בחר בנו), נר (ברכת בורא מאורי האש – מסתכלים בנרות שעל השולחן, ואין מזיזים אותם ממקומם, וללא הבטה בציפרניים ובכפות הידיים. אין מברכים על הבשמים), הבדלה (ברכת המבדיל בין קודש לקודש), זמן (ברכת שהחיינו).
-=== שתיית ארבעה כוסות ===
-לענין קיום מצוות ארבע כוסות  - יש לחוש לדעת האומרים שמצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. וכן הוא מנהג בית הרב. ואפילו הכוס מכילה יותר מרביעית – ישתה את כולה. ומי שקשה לו לשתות את כל הכוס ישתה את רובה, ועל כל פנים לא יפחות משתיית רוב רביעית.
-שתיית ארבע הכוסות בישיבה, בהסיבת שמאל דרך חירות כבני מלכים (גם מי שהוא איטר יד). הסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה.
-הכל חייבים בארבע כוסות - אחד אנשים ואחד נשים (שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים). אלא שלענין הסיבה  - נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב.
-בנים ובנות הקטנים שהגיעו לחינוך (שיודעים מקדושת יום טוב ומבינים את סיפור יציאת מצרים), חייב אביהם לחנכם במצוות ולהשקותם ארבע כוסות לפי הסדר, ולכן יש להכין עבור כל אחד ואחת מהם כוס המכילה רביעית (ועל דרך זה  בשאר המצוות והמנהגים הקשורים לליל הסדר).
-אשה ובת שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, גם אם הן מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.
-== ורחץ  - נטילת ידים ללא ברכה ==
-כשהרבי היה מגיע ל"ורחץ" הי' קורא (בלחש) את האמור בסידור בקשר ל"ורחץ" וגם את האמור שם על "כרפס", מכיון שאין להפסיק בין הנטילה לאכילת הכרפס.
-נוטלים ידים ללא ברכה (יש מפרשים האומרים, כי גם נטילת הידים לפני אכילת הכרפס נועדה להתמיה את התינוקות).
-אוחזים את הכלי ביד ימין וממלאים בו מים, אחר כך מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין, לאחר מכן מחזירים אותו שוב ליד ימין ושופכים שלוש פעמים על יד שמאל, ומנגבים היטיב את הידים.
-קל. הנטילה תהיה ככל נטילת ידים לסעודה, בכלי, והכלי יכיל רביעית.
-הרבי לא היה נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובין.
-כרפס  - אכילת ירק טבול במי מלח
-לכרפס (ראה לעיל אות קח) נוטלים פחות מכזית (פחות מ-‏19 גרם) כי גם זה דיו להתמי' את התינוקות, בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. ומדייקים לאכול דוקא פחות מכזית שאז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו ברכה אחרונה (בורא נפשות רבות).
-נוטל את הכרפס מהמונח בקערה ביד ימינו, טובלו במי מלח ורק אחר כך מברך (ברכת בורא פרי האדמה), כדי לתכוף את הברכה לאכילה בכל מה שאפשר (הרבי הי' נותן [מוסיף?] מלח למי המלח קודם לטבילת הכרפס, ומטבילו שלוש פעמים).
-בשעת אמירת הברכה (ברכת בורא פרי האדמה), יתכוון להוציא ידי חובה בברכה זו גם את המרור (הן את המרור הנאכל בנפרד והן את המרור הנאכל בכורך).
-את הכרפס אוכלים בלי הסיבה (כי ענינו היפך החרות [כרפס = ס' ריבוא עבדו בפרך]).
-לאחר אכילת הכרפס אין מחזירים הנשאר מהכרפס על הקערה (ואף אם נשארת, מסירים אותו ממנה), ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא חמשה דברים.
-== יחץ  - פריסת המצה האמצעית לשנים והטמנת האפיקומן ==
-ביחץ פורסים המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה.
-פורסים את המצה האמצעית (הלוי) לשנים, לשני חלקים שאינם שוים, אלא האחד גדול מחברו. את החלק הקטן משאירים בין שתי המצות השלמות (כי צריך לומר את ההגדה על מצה הראויה לצאת בה ידי חובה, דהיינו פרוסה שהיא לחם עוני), וידייק שיהיה בו לפחות שיעור כזית שיוכל לקיים בו אחר כך מצוות אכילת מצה (ראה להלן אות קפד). ואילו את החלק הגדול מיעדים לאפיקומן (כי האפיקומן הינו מצוה חשובה הבאה כזכר לקרבן פסח).
-רבותינו נשיאינו היו שוברים את האפיקומן (כשהוא עדיין תחת המפה, מכוסה) לחמש חתיכות (מטעמים על פי קבלה), כורכים אותו במפה (זכר למשארותם צרורות בשמלותם). ואחר כך:
-א) היו מצפינים אותו בין שני כרים (שלא יבוא לאכלו בתוך הסעודה).
-ב) והדיוק הוא בין הכרים דוקא, ולא תחתיהם.
-אדמו"ר מהר"ש נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים;  אדמו"ר מוהרש"ב יחד עם האפיקומן שלו - של בני ביתו; אדמו"ר מוהריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג (וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו).
-אין נוהגים בחטיפת (לגנוב) האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממאמר רז"ל "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" (ברכות ה, ב) [= הגונב אחר הגנב אף הוא טועם טעם גניבה (רש"י שם), ואף שאולי אין עבירה בידו במקרה זה, הרי בכל זאת טועם הוא טעם הגניבה ועלול הדבר להיות אצלו הרגל אחר כך (ר' סעדי' גאון)].
-== מגיד  - אמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים (על כוס ב') ==
-צריך לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה, המנהג הוא לאומרה בניגון (הרבי מהר"ש הי' חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול. הרבי [[מוהריי"צ]] נהג לומר את ההגדה בקול רם, בזמנים שהוא עצמו לא הי' יכול לומר בקול רם הי' דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם. הרבי לא הי' אומר את ההגדה בקול רם, אך היה מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו).
-המיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה:
-א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.
-אין מנגנים "ניגונים" בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן "כדי שלא יישנו התינוקות"] שרים משירי ההגדה, כגון "ממצרים גאלתנו", "על אחת כמה וכמה" וכדומה (אצל הרבי לא היו מנגנים בשעת אמירת ההגדה כגון בקטעים:  "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ובפסוקי הלל  - "ימין ה' רוממה", "א-לי אתה". וכפי שסיפר, כך היתה הנהגת הרבי מוהריי"צ).
-לא יקרא את ההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה. הרבי לא הי' מיסב בעת אמירת ההגדה ולא עמד בשום קטע, מלבד לקידוש.
-לפני הרבי היו מונחים ה"הגדה של פסח - עם לקוטי טעמים ומנהגים" שלו, וסידור האריז"ל להר"ר שבתי מראשקוב, ובמשך כל זמן אמירת ההגדה הי' מעיין בשניהם.
-רבותינו הקדושים היו אומרים ביאורים רק בחלק "מגיד" שבהגדה, החל מהפיסקא "הא לחמא עניא" ועד ברכת "אשר גאלנו", ולא ביארו את כל הענינים כסדרם, אלא פעם פיסקא זו ופעם פיסקא אחרת.
-באמירת "הא לחמא עניא"  -  מנהג בית הרב הוא שרק מגלים מקצת המצות (אבל אין מגביהים הקערה). הרבי דקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתם, כולל המצה האמצעית הפרוסה, והי' מסבב את המצה האמצעית באופן שיהא הצד השלם מגולה כלפי חוץ.
-לפני אמירת "מה נשתנה" מסלקים את הקערה עם המצות לצד אחר, והתינוק תמה ושואל: עדיין לא אכלנו וכבר עוקרים את הקערה מלפנינו, ומתוך כך הוא יבא לשאול גם על שאר הדברים (הרבי מוהריי"צ לא הי' מסלק את הקערה. הרבי הי' מסיט קימעא את הקערה, אך לא מסלקה לגמרי "לצד אחר"), והמצות נשארות מגולות (ראה לעיל אות קמח).
-לאחר מכן ממלאים שוב את הכוס ביין (על כל גדותיו), וזוהי הכוס השניה של לילה זו. הטעם למזיגת הכוס עתה הוא, כדי לעורר את התינוקות שישאלו: למה מוזגים כעת כוס שניה לפני הסעודה, הרי אין הדרך לשתות לפני הסעודה כל ימות השנה? (אין צורך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש).
-שואלים בשפה המדוברת (בבית רבנו שאלו באידיש (ראה להלן אות קנד), וגם המדברים בלשון הקודש מפרטים ומפרשים השאלות על פי המפורט בהגדה של הרבי  (כדלהלן שם)).
-הראשון השואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו.
-אצל אדמו"ר הזקן היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש הי' נוהג שכל אחד מהבנים הי' שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".
-מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:
-טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות). וממשיך:
-מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר?
-א) די ערשטע קשיא איז: שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים -  אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת.
-ב) די צווייטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה.
-ג) די דריטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן.
-ד) די פערטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט.
-[ויש מסיימים: טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ (ובלשון הקודש: אבא, שאלתיך ארבע קושיות, עכשיו ענה לי עליהן)].
-קנה. גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות" (כי יש חיוב לכבד אביו לא רק בחייו אלא גם במותו).
-קנו. גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל (לעיל אות קנד) [לאחר שהבנים והנכדים שאלו "מה נשתנה", נהגו אדמו"רי חב"ד לחזור ולשאול בעצמם את הקושיות בנוסח הנ"ל].
-קנז. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'.
-קנח. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין.
-קנט. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.
-קס. לאחרי אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, ומגלים מקצת הפת ואומרים "עבדים היינו" וכו' (סידור אדמו"ר.  אמנם לפי מנהגנו (לעיל אות קמט) שבאמירת "מה נשתנה" המצות נשארו מגולות, אזי רק מחזירים את הקערה).
-קסא. לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס.
-קסב. בכל פעם שהרבי הי' נוטל את הכוס במשך הסדר, הי' לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית.
-קסג. אמירת "והיא שעמדה" בישיבה. ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות.
-קסד. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה"  - מכל מקום לא הניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה הי' מסיים את הפיסקא בקול רם.
-קסה. נוהגים לשפוך יין מהכוס (שפיכות קטנות): 3 פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות עשן". 10 פעמים בשעה שמפרט את המכות בשמותם. ו-‏3 פעמים נוספות באמירת הסימנים שרבי יהודה היה נותן "דצ"ך, עד"ש, באח"ב", סך הכל שופכים 16 פעמים, "כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה".
-קסו. אין מטיפים יין על ידי אצבע, אלא שופכים מהכוס עצמו.
-קסז. שופכים את היין לתוך כלי שבור (יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה). ונזהרים לא לשפוך היין לכלי כשהוא על השולחן אלא בצד, וכן אין מעבירים מעל גבי השולחן את הכלי עם היין.
-קסח. הרבי הי' שופך מן הכוס לתוך כלי שמונח לידו על הרצפה. הכלי הי' פגום, אף שהדבר לא הי' נראה כל כך לעין כל, אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל.
-קסט. באמירת דם ואש . . ובאמירת עשר מכות יכוון בעת השפיכה [אותה כוונה יכוון פעמיים]:
-שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה  - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור.
-על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו.
-קע. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס (בהוספת היין שאחר השפיכות, הרבי הי' ממלא את הכוס עד שהיתה עולה על גדותיה והי' נשפך מהיין לצלחת (כדרכו בקידוש)).
-קעא. את פסוקי "דיינו", אומרים ברציפות, ואין מפסיקים באמצע אמירתם (רבותינו נשיאינו לא היו מפסיקים לאמירת ביאורים בין ארבעה עשר חרוזי "דיינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים).
-קעב.  בקטע "רבן גמליאל": באמירת התיבות "מצה ומרור" - הי' הרבי מביט על המינים שבקערה.
-קעג. באמירת התיבות  "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.
-קעד. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג לאחוז המצות השני' והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני.
-קעה. באמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - הי' הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל).
-קעו. באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" - המנהג לכסות את המצות ולהגבי' הכוס (אופן נטילת הכוס - ראה לעיל אות קסב), ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי'  את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).
-קעז. מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.
-רחצה  - נטילת ידים לסעודה (עם ברכת על נטילת ידים)
-קעח. לפני "רחצה", הי' הרבי אומר (בלחש) את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור  - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך".
-קעט. הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובים.
-קפ. בנטילת ידיים - מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים מים מהכלי  (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט מים מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה. ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים היטיב את הידיים.
-מוציא  - ברכת "המוציא" על המצה
-קפא. באומרו ברכת "המוציא" - יחזיק את המצות שבקערה, וכפי הסדר שהם מונחים בתוכה, שתי המצות השלמות עם הפרוסה שביניהם [כחובת לחם משנה בכל יום טוב, בתוספת הפרוסה לפסח  - משום לחם עוני] (ולא יבצע מהן עדיין).
-הרבי הי' נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא" (בישיבה). אחר כך כשמניח את המצה התחתונה להישמט מידיו (כדלהלן בסעיף הבא), נמצאות שתי המצות העליונות נותרות מונחות בין אצבעות ידיו.
-מצה  - ברכה מיוחדת על המצה -  "על אכילת מצה", ואכילת המצה
-קפב. לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידיו את המצה השלישית (התחתונה).
-קפג. בברכת על אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה (השלמה) והאמצעית (הפרוסה) ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו (ואכן נזהרים משיחה שלא מענין הסעודה עד גמר אכילת הכורך, אבל עד אכילת האפיקומן אין נזהרים בהפסק שיחה (הגם שבשעת ברכת על אכילת מצה מכוונים לפטור גם כן האפיקומן)).
-קפד. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה (הכהן), וכזית ממצה האמצעית (הלוי) [המקובל הוא, ששיעור "כזית" במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור "כזית" הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק , במצת יד (בלי דחיסה) אינו יותר מ-‏11 גרם, כשביעית מצת-יד בינונית. במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובודאי ב"זיתים" שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, ויש אומרים  שזהו ממצה הא' (העליונה), ויש אומרים שזהו ממצה הב' (האמצעית), ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים).
-קפה. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח.
-קפו. אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית).
-קפז. כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה (הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית שאין לפניהם "קערה" עם מצות)  - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית.
-קפח. הרבי הי' אוכל את המצות יחד בשתי ידיו. והי' ניכר שאינו מקפיד לבלוע את כל שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא שאכילתם נמשכה ברציפות, ללא שהות או הפסק כלשהו.
-קפט. אכילת שני הכזיתים -  בהסיבה.
-קצ. לא ישהה מתחילת האכילה ועד סופה, יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות), ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'. ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא (ועל כל פנים לא יותר משש דקות).
-קצא. מנהגנו שכל בני הבית מברכים לעצמם "המוציא" ו"על אכילת מצה" (ידי חובת "לחם משנה" יוצאים על ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך את הברכות לעצמו, לאחר שמקבל את המצה מבעל הבית). בשעת אמירת הברכות על המצה אוחזים את המצה בשתי הידים.
-מרור  - ברכה מיוחדת על המרור – "על אכילת מרור" ואכילתה
-קצב. אוכלים מהמרור שיעור כזית (לכל הפחות 19 גרם (שלושת רבעי אונץ)). החסה והתמכא (חריין) שניהם מצטרפים לשעור כזית (בעלי חסה - שיעור כזית הוא  עלה גדול, או שנים בינוניים, וכאמור אפשר להשלים השעור על ידי החריין).
-קצג. קודם הטבילה, מרכך מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס (החרוסת בקערת הרבי היתה יבשה, לפני טבילת המרור, לוקח מעט חרוסת יבשה ורככה ביין הנמצא בצלחת התחתית של הכוס).
-קצד. ייקח כזית מרור מקערת ה"סדר" ויטבול אותו בחרוסת, ורק אחר כך יברך "על אכילת מרור" (כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה).
-קצה. אין לשקע את כל הכזית מרור בחרוסת, אלא רק את מקצתו. לאחר טבילת המרור בחרוסת, מנערים את החרוסת מהמרור - כדי שלא לבטל את טעם המרירות.
-קצו. הרבי הי' נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו.
-הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, שאינו טחון. ואכל שיעור גדול במיוחד, גם אותו הי' טובל בחרוסת [כנראה גם כן שלוש פעמים], ואוכלו (יחד עם החריין הטחון) כשהוא עטוף בעלי החסה.
-קצז. בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך.
-קצח. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס.
-קצט. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהי' שעור כזית.
-ר. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).
-רא. "בלע מרור לא יצא", ולכן ילעס את המרור עד שירגיש טעם מרירותו בפיו.
-מרור שאכילתו בלתי נסבלת מפני חריפותו - אין יוצאים בו ידי חובה.
-רב. אכילת המרור בלי הסיבה (זכר לעבודה הקשה של אבותינו במצרים).
-כורך  - אכילת המצה והמרור כשהם כרוכים יחד ואמירת "כן עשה הלל וגו'"
-רג. ל"כורך" לוקחים כזית מצה (שעור הכזית ראה לעיל אות קפד) ממצה התחתונה (הישראל), בוצעים אותה לשתי חתיכות ומניחים ביניהם את המרור (חסה ובתוכה התמכא (החריין)) מקערת ה"סדר" כשיעור כזית (החסה והתמכא שניהם מצטרפים לכזית - לענין שיעורם ראה לעיל אות קצב). ויטבול בחרוסת היבשה שעל הקערה (הפעם לא מרככים ביין מחשש שרוי'), ויכרכם יחד ויאמר: "כן עשה הלל" וגו', ויאכלם ביחד.
-רד. טובלים רק החסה (ולא את המצה) בחרוסת שעל הקערה שהיא יבשה בלי יין (ולא בחרוסת  שטבל לאכילת ה"מרור" שהי' מעורב בה יין (לעיל אות קצג). והמדקדקים בזהירות ממצה שרוי', אין טובלים ורק נותנים מעט חרוסת יבשה על החסה ומנערים אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב (הרבי קודם אכילת הכורך הי' נוטל מן החרוסת שעל הקערה וממרחה [כמדומה שלש פעמים] על החריין, ובסוף הכורך טבל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת ואכלה עטופה בעלי החסה).
-רה. צריך להקפיד שעלי החסה שבכורך יהיו מנוגבים, ולא יהיו רטובים מהמים בהם נרחצו כדי שלא ירטיבו את המצה (וכדאי מאד, לדאוג לזה לפני תחילת הסדר).
-רו. אם המצה והמרור שבקערה לא מספיקים לכל המסובים, יוסיפו מהצד באופן שלכל אחד מהמסובים יהי' שעור כזית מזה ומזה.
-רז. אכילת הכורך - בהסיבה.
-רח. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).
-רט. אחרי כורך (בחוץ לארץ  - כורך של הסדר השני) מותר לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת. וכן מותר לאכול מרור.
-שולחן ערוך  - סעודת החג
-רי. אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה.
-ריא. "אוכל ושותה כדי צרכו" (סידור אדמו"ר).
-על זה העיר הרבי:
-ויש לומר דמשמיענו שתים:
-א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע (כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע).
-ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה.
-ריב. מתחילים את הסעודה באכילת הביצה שעל הקערה וטובלה במי המלח - והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין את הפסח, ועכשיו אין לנו פסח ולכן מתאבלין עכשיו על זה.
-ריג. הרבי הי' שופך מלח לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא הי' מביט בה כלל לבדקה.
-ריד. נזהרים ביותר ממצה שרוי'. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק.
-רטו. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה.
-רטז. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' אוכל מצה שמורה ביחד עם דגים או בשר מצד חשש שרוי', רק עם יין. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מצותיו  - בעת האכילה  - מכוסות תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל.
-ריז. למים אמצעיים (שבין דגים לבשר) אין להעביר ידיו על שפתיו, בכל שבעת ימי הפסח.
-ריח. מצד ענין החינוך - צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרוי' (עד כמה שאפשר).
-ריט. בליל פסח נוהגים לא לאכול בשר צלוי ואפילו בשר עוף צלוי, ואפילו בישלוהו ואחר כך צלאוהו בקדירה, אין לאכלו. אבל דבר שאינו טעון שחיטה, כגון דגים וביצים, מותר לאכלו צלוי.
-רכ. באמצע הסעודה יכולים לשתות יין, אבל לא אומרים "לחיים" (כדי שלא להחשיב שתייה זו, ולא יהי' נראה כמוסיף על הכוסות) [הרבי הי' שותה יין מכוסו במשך הסעודה. גם נהג לשתות מים בשעת הסעודה לאחר הבשר, ולפני ששתה מהמים, הי' שופך מהם שתי שפיכות קטנות. הרבי הירבה לקנח את פיו וידיו במפיות נייר, והי' משליכן אל מתחת לשולחן].
-רכא. במשך הסעודה הי' הרבי טובל חתיכת מצה שלוש פעמים במלח - שנטל מקערית המלח והניח על גבי מפית המצות - ואוכלה.
-רכב. במשך הסעודה, נהגו האדמו"רים לבאר את ההגדה (ענין זה נכלל במצוות "והגדת", המצווה לספר ביציאת מצרים).
-צפון  - אכילת האפיקומן שהי' צפון וטמון
-רכג. אכילת האפיקומן מדייקים (בחוץ לארץ  - בלילה הראשון) שיהי' לפני חצות - כמו הפסח שהי' נאכל רק עד חצות (12:40). (הרבי נהג בקביעות בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות, לפנות לאחד הבחורים שעמד לידו ולשאול "מה השעה").
-אחר אכילת האפיקומן, המשיכו באמירת הלל וההגדה, שהסתיימה הרבה אחר חצות הלילה.
-רכד. לאפיקומן לכתחילה טוב לאכול שני "כזיתים" (לענין שעור הכזית – ראה לעיל אות קפד), כי ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח, או שהוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכדי לצאת ידי שתיהן, טוב לאכול שני כזיתים. וכן הוא מנהג בית הרב.
-ואם קשה עליו לאכול שני כזיתים, שאז אוכל רק כזית אחד, עליו להתנות שהוא זכר על פי הדעה שהלכה כמותה.
-רכה. אם במצה (של עורך הסדר) המיועדת לאפיקומן אין כשיעור המספיק לכל בני הבית, יקבל כל אחד מבני הבית חתיכה קטנה ממנה, ולחתיכה זו יוסיפו עוד (מהצד) חתיכות מצה כשיעור הנדרש.
-רכו. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות).
-רכז. אכילת האפיקומן בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות (באזור המרכז: 12:40).
-רכח. לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבוא לידי צימאון אחר כך, כי לאחר אכילת האפיקומן אין אוכלים ואין שותים שום דבר (חוץ משני הכוסות השלישי והרביעי, כמובן). ונזהרים אפילו משתיית מים.
-ברך  - ברכת המזון  (וכוס ג', שעליו מברך ברכת המזון)
-רכט. נוהגים למזוג כוס אחת (בנוסף לארבע כוסות שכל אחד מהמסובים שותה, ואותה אין שותים) ונקראת "כוס של אליהו הנביא". כוס זו נשארת על השולחן עד לסיום הסדר.
-רל. מזיגת כוס של אליהו לפני ברכת המזון ולפני מזיגת כוס לעצמו. רבותינו נשיאינו היו מדקדקים למזוג בעצמם כוס זה. ל"כוס של אליהו" נהג הרבי להשתמש בכוס של זכוכית.
-רלא. טרם שמזג הרבי יין לכוס זו בדק היטב האם הכוס חלקה בשוליה, ללא פגם. אחר כך מוסר את כוסו כדי שישטפוהו לפני מזיגת הכוס (כדרכו כל השנה), אחר כך מקנח את הכוס מבפנים ומבחוץ, באמצעות מפית נייר.
-רלב. מוזגים את הכוס השלישית של ארבע כוסות (במלואה) לפני אמירת שיר המעלות ומברך עלי' ברכת המזון.
-רלג. למים אחרונים נוטלים את קצה האצבעות, אבל אין מעבירים את הידים על השפתיים (מחשש שרוי'  - וכן נוהגים כל שבעת ימי הפסח).
-קרה שרצו להגיש מים אחרונים בכלי של כסף ומיאן הרבי מוהריי"צ.
-מקריא ההגדה הוא שמתכבד בברכת המזון ובזימון על הכוס (ומכל מקום, יכול לתת רשות לאחר לברך).
-בברכת המזון אוחז הכוס (גם כל המסובים), בכף היד, כשהיא מוגבהת והאצבעות זקופות, עד סוף "בונה ברחמיו ירושלים אמן". אז מעמידו על השולחן.
-המברך-המזמן, כשמגיע ל"יעלה ויבא", אומר בקול רם את שלשת המשפטים:
-"זכרנו ה' אלקינו בו לטובה", "ופקדנו בו לברכה" "והושיענו בו לחיים טובים". ובסוף כל משפט עונים המסובים אמן.
-לאחר ברכת המזון חוזר ונוטל את הכוס בכף ידו ומברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.
-מוזגים את הכוס הרביעית (במלואה). פותחים את הדלת (כדי שנזכור שהוא ליל שימורים ואין אנו מפחדים ממאומה, ובזכות אמונה זו יבוא משיח, וישפוך הקב"ה חמתו על הגויים).
-כשליל הסדר חל בחול - לוקחים מנרות הדולקים, שהדליקן לכבוד יום טוב, והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין החדר שבו עורכים הסדר לרשות הרבים (או לחצר), ואומרים "שפוך חמתך". השלוחים אומרים אותו אצל הדלת.
-הרבי [[מוהרש"ב]] שוחח פעם עם בנו הרבי מוהריי"צ על סגולתו הרוחנית של ליל הסדר ומעלתו, והתבטא: "בפרט בעת פתיחת הדלת  -  אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות" (במחשבה).
-אמירת "שפוך חמתך" בישיבה, ואין צריך לעמוד.
-יש שנהגו לאחוז הכוס בשעת אמירת "שפוך חמתך", אך אין מנהגנו בכך.
-נוהגים לנעול או לסגור את הדלת בסיום אמירת "שפוך חמתך". ובחזירתם של השלוחים מתחילים באמירת "לא לנו".
-== הלל ==
-אמירת פרקי ההלל.
-== נרצה ==
-סדר נרצה נקרא כך, משום העושה כסדר הזה, מרוצה לשמים  - כוס ד'  - גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר
-רמד. בשו"ע רבנו מובא, שלכתחילה טוב לגמור את ה"הלל" גם כן קודם חצות, אבל אין מדקדקים בזה בבית הרב.
-אמירת ה"הלל" במיושב, ואין נוהגים לאחוז את הכוס בשעת האמירה.
-החל מאמירת "שפוך חמתך" ובחלק ה"הלל" של ההגדה  - הי' משתנה אצל הרבי אופן האמירה, גלוי לעין כל רואה. לא עוד אמירה בחשאי כשקולו של ה"מקריא" גובר עליו, אלא אמירה בקול, במתיקות נשמעת לאוזן ובדביקות ניכרת לעין. ומפעם לפעם, היו דמעות זולגות מעיניו. והי' גובר והולך באמירת "הלל הגדול" ו"נשמת".
-לאחר ברכת "ישתבח" – נוטל את הכוס בכף ידו ומברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה. ומברך ברכה אחרונה על הגפן.
-אחר עריכת הסדר כהלכתו יהי' בטוח שמרוצה הוא לשמים ואז אומר:
-"לשנה הבאה בירושלים" (רק פעם אחת, ובישיבה).
-אין שותים את ה"כוס של אליהו".
-מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו [לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב] אל הבקבוק [וחוזר חלילה פעמים רבות], וכל המסובים מנגנים בשעה זו את הניגון שעל הפסוק (תהלים קיח, כח): "אל-י אתה ואודך" - מעשרת הניגונים של רבנו הזקן [והרבי אמר פעם: שהניגון "אל-י  אתה" הוא סגולה לגילוי אליהו שזהו הכנה לביאת משיח, וענינו הוא ביאת המשיח].
-בגמר הסדר, נשארו על קערת הרבי  - הזרוע ושיירי החרוסת.
-בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות של פסח) אחר ההגדה.
-בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי הדפיסו חומר הסברה לחגים, ושאלו לרבי מה יאמר העולם על כך שבהגדה של פסח אין את הפזמון "חד גדיא".
-ענה הרבי: הרבי השווער [הרבי מוהריי"צ] החזיק בדיעה, שהעולם צריך ללכת אחרי ליובאוויטש, ולא ליובאוויטש אחרי העולם.
-אין אומרים "חסל סידור פסח", בגלל שבחב"ד לא נגמר הפסח, אלא הוא נמשך באופן תמידי.
-== אחרי הסדר ==
-אין נוהגים לומר שיר השירים אחר הסדר [הרבי כותב: שיש נוהגים לומר ולקרות שיר השירים . . בזמנים מסויימים במשך השנה. ולפי מנהג חב"ד  - שאין אומרים זה  . . מלבד יוצא מן הכלל שיש נוהגים לומר שיר השירים בליל הסדר, ובפרט בליל שני  - כפי שנהג אאמו"ר ז"ל].
-משנת [[תשי"א]] עד שנת [[תש"ל]], לאחר הסדר (בלילה השני), הי' הרבי נוהג להתוועד (כמובן  - בלא שתיית "לחיים") בבית הכנסת.
-חייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר על הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה.
-כאשר היינו אברכים, מספר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, היו בליל פסח ערים כל הלילה. בליל פסח השערים פתוחים, ואפשר לקבל בו הרבה.
-קריאת שמע שעל המיטה
-נוהגים לקרות בלילה זו רק פרשת "שמע"  וברכת "המפיל", אבל לא שאר דברים שנוהגים לקרות בשאר לילות - כי לילה זה הוא לילה המשומר מן המזיקין (בחוץ לארץ בלילה השני קוראים קריאת שמע שעל המיטה  כרגיל כמו בכל יום טוב).

מנהגי ליל הסדר: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה אחרונה מ־20:20, 2 במרץ 2021

תפריט ניווט