דיבור: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (החלפת טקסט – " " ב־" ")
מ (החלפת טקסט – "</ref>" ב־"}}")
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
 
(38 גרסאות ביניים של 14 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
ה'''דיבור''' הוא אחד מה[[לבושים]] של הנשמה, והוא כלי של [[ספירת המלכות]] שהיא [[השכינה]] הקדושה, ונחשבת פנימיות המלכות לגבי ה[[מעשה]] שהוא חיצוניות המלכות.
ה'''דיבור''' הוא אחד מלבושי הנפש, המשמש לתיקשור עם אנשים אחרים. בעולמות העליונים הדיבור מכנה המשכה וגילוי מדרגה אחת לדרגה נמוכה יותר.


==בתורת החסידות==
אך למרות שהוא רק [[לבושי הנפש|לבוש]], עקב מעלתו המיוחדת{{הערה|ספר הערכים בערך אדם, אות ו' (גוף ונפש שבו, שחלוק משאר הנבראים) - בסופו.}} נקרא מין האדם דווקא על שמו - [[דומם צומח חי מדבר|"מין המדבר"]].


אחת היסודות שיסדה תורת החסידות היא כי כל פעולה ופעולה וכל דיבור ודיבור בעבודת השם צריך להיות עם כל החיות שבאדם, כל האהבה ויראה שבו. ומכיון שבפעולותיו היהודי גורם יחוד [[קוב"ה]] ושכינתיה, שמהותו שהאדם במעשיו המורים על מציאות ה' וביטול כל הנבראים אליו, ממשיך וגורם ש[[אור]] הקדוש ברוך הוא הנקרא כן בבחינת "קדוש" שלמעלה מהעולם, יומשך גם לבחינת האור המצומצם שיש בעולם הזה הנקרא "שכינה" על שם שהוא שורה בתחתונים לפי כלי הקיבול שלהם, ויתגלה כי ה' הוא המלך על כל הארץ. ופעולה זו נקראת יחוד, משום שענינה איחוד המשפיע והמקבל, הקב"ה והשכינה מקור נשמות ישראל, וכידוע כל העולם הגשמי הינו רק משל דל לעולם הרוחני, וכשם שבעולם ה[[גשמיות|גשמי]] לא שייך שיהיה קשר אמיתי של קיימא בחו"כ מבלי שכל כוחות הנפש יהיו מאוחדים בקשר זה, בשמחה ואהבה רבה, כך בעולם הרוחני לא שייך לעשות יחוד קוב"ה ושכינתיה אם לא נעשית המצוות בשמחה ואהבה רבה אמיתית בכל כוחות הנפש.
==כוח הגילוי==
הצורך של הדיבור הוא לא עבור האדם עצמו, שהרי כאשר הוא לבד, הוא לא זקוק לדבר. אלא הצורך הוא בכדי לדבר עם אחר, ולגלות לו את הנעלם במחשבתו. בזה חלוק הדיבור מהמחשבה, בכך שה[[מחשבה]] משמשת את האדם עצמו, ואילו הדיבור משמש להשפעה לאדם אחר. וכמו שזה באדם, כך זה גם למעלה, שעניין הדיבור הוא ההשפעה לדרגה אחרת – מה"עילה" ל"עלול". אבל כאשר הדרגה העליונה יותר אינה משפיעה, אלא היא מקבלת שפע לעצמה מדרגה עליונה יותר, היא נקראת "אילם"{{הערה|תורה אור וישב כח, א.}}.


לפי תורת הבעש"ט הק' כאשר אדם מדבר דיבורים בתורה ותפילה השכינה מדברת מתוך גרונו, הוא גורם ליחוד עליון. וכלשון ה[[תולדות יעקב יוסף]] בשם [[הבעש"ט]]{{הערה|מובא בבעש"ט ריש פ' נח}} {{ציטוטון|כי מבשרי אחזה אלוקה, כמו ביחוד הגשמי אינו מוליד כי אם כו' בחשק ובשמחה, כך ביחוד הרוחני הוא הדבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי בשמחה ותענוג אז הוא מוליד כו', אם כן זה העוסק בתורה ובעבודת השי"ת לשם שמים לעשות נחת רוח להשי"ת בלי שום תשלום שכר, אז זוכה לטעום מתיקות ועריבות ותענוג בתורה ובעבודת השם יתברך, ועל ידי זה הוא מוליד ברוחני, כמו בזווג כשהוא בתענוג ושמחה, משא"כ העוסק בתורה ובעבודת ה' שלא לשם שמים ואין לו נחת ותענוג אינו מוליד.}}.
והיינו, שעל ידי דיבורו של הרב התלמיד יוכל להבין ולהשכיל את כל השכל של הרב, אפילו שאין ערך בין התלמיד לרב בעצם החכמה (שהרי הרב הינו הרבה יותר חכם ממנו). אבל בשכל הזה שהרב השפיע לתלמיד יש ערך לתלמיד עם הרב, שהרי הוא מבין את השפה של הרב כמוהו. אלא שבזה עצמו יש התחלקות, שכל מקבל מבין לפי ערכו – לזה במיעוט ולזה בהתרחבות, לכל אחד לפום שיעורא דיליה{{הערה|שם=א|תורה אור הוספות לפ' ויקהל קיג, ב-ג.}}.


והשכינה מתלבשת בכל דיבור ודיבור וכמובא בספר בעש"ט (פ' נח), {{ציטוטון|ואמר הבעש"ט שצריך לרחם על השכינה הק' ולא לדבר דיבורי הבל אלא רק דיבורי תורה ותפילה, או עכ"פ דיבורים שיוצאים מהם התגלות מלכות שמים באיזה דרך, אבל לא דיבורי סרק שהם אסורים באיסור דודברת בם ולא בדברים בטלים}}.
אף שמצד אחד הדיבור הוא מגלה את הצפון באדם, אך מצד שני הוא מהווה גם העלם עליו. דהיינו, שכאשר החכם ידבר את דבריו, הוא לא אומר את '''כל''' מה שנעלם במחשבתו, אלא רק מעט, באופן השייך לתלמיד. וגם בזה, אם התלמיד אינו כלי, אף שישמע את כל דברי הרב הוא לא יבין. וכמו קטן החוזר על מילים ומשפטים אף שאינו מבין כלל מה הוא אומר.


וכלשון הבעש"ט, {{ציטוטון|מה שאיתא לשם יחוד קובושכינתיה כו' הכוונה, שיתפאר הקבעם המלכות תמיד דהיינו המדריגה התחתונה עולם הדיבור שזאת המדריגה מחיה את כל העולמות כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ונאמר ואתה מחיה את כולם, והדבור של הקב"ה הוא תמיד מחיה את כל העולמות, וכשאדם עושה מצוה והקב"ה מתפאר במלכות דהיינו בדיבור שלו שהוא בתוך העולמות אז מביא האדם המלכות אל הקב"ה, דהיינו שהקבמתפאר עם עולם הדיבור וזה יחוד קובושכינתיה שיתפאר הקבבמלכות שהיא בתוך העולמות ויתגלה מלכותו דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך בעולמות, וזהו תענוג גדול להקבומדת המלכות הוא מצדינו ובידינו דהיינו שאנו מכירים גדולתו ומלכותו ואז הוא נשלם במדת מלכותו כי אין מלך בלא עם שמחמת העם נתגלה המלכות ויש להקבתענוג גדול מזה}}.
טעם ההעלם הזה יכול להיות בב' אופנים – א. מכיוון שהדיבור מעלים על השכל. ב. מכיוון שמה שנמשך לדיבור הוא רק החיצוניות של השכל{{הערה|שם=ב|לקוטי תורה צו טז, ד.}}.
 
==גילוי לעצמו==
בדרך כלל, כאשר אדם מדבר, זה בכדי לגלות לאדם אחר שחוץ ממנו. אולם יש גם פעמים שאדם מדבר בכדי לגלות לעצמו, אף שבדרך כלל די לו בשכלו ובמחשבתו. דיבור זה איננו בשביל הזולת, והוא במדרגה יותר גבוהה מאשר דיבור לאחר, ולכן אחר השומע לא יבין את דיבוריו.
 
אמנם גם דיבור זה הינו עניין של השפלה וירידה, כיוון שאור השכל שב[[מחשבה]] הינו דק ורוחני יותר מכפי שהוא מתלבש בדבור; ועד שפנימיות השכל אינה יכולה להתגלות בדבור כלל.
 
עניין זה מהווה הסברה בכך שמצינו את עניין הדיבור בדרגות הכי נעלות כ[[א"ק]], ועד שיש אפילו את [[מלכות דאין סוף]]. אך במלכות – דיבור זה, הכוונה היא לדיבור – גילוי לעצמו, ולא לזולת (ח"ו){{הערה|לקוטי תורה הוספות לס' ויקרא נב, ד ואילך.}}.
 
==מקור הדיבור==
{{ערך מורחב|ערך=[[אותיות (בנפש)#אותיות הדיבור|אותיות הדיבור]]}}
כח הדיבור מקבל את תוכן הדיבורים מהשכל ומהמידות דרך המחשבה. בדרך כלל הדברים עוברים מהשכל דרך המידות, אך לעיתים כח הדיבור יכול לקבל ישירות מהשכל, ללא ממוצע המידות{{הערה|תורה אור ויחי נ, א.}}.
 
אופן ההמשכה מהשכל למידות מבואר בעץ חיים, ש"בחינת נוקבא דז"א מתחיל מחזה דז"א". דהיינו, ש"ז"א" זה המידות [[ספירת החסד|חסד]] וגבורה. ומהמוח יוצאת המשכה דרך ה[[גידים]] ללב שהוא מקום המדות. ומן הלב הצמוד לריאה מתחיל להיות הדיבור – שהבל יוצא מהריאה ונעשה קול. ונמצא שהתלבשות החיות מהחכמה בדיבור נעשית על ידי המידות שבלב, על ידי צמצומים, דרך נקבים וחלונות{{הערה|תורה אור מגילת אסתר צג, ב.}}.
 
כל זה הוא לגבי '''תוכן''' הדיבורים, אבל שורש האותיות שבהם מדבר הוא מ"קדמות השכל ורצון הנפש"{{הערה|[[אגרת הקודש - סימן ה']].}}.
 
==ספירת המלכות==
{{ערך מורחב|ערך=[[ספירת המלכות]]}}
כח הדיבור הוא אחד המאפיינים של ספירת המלכות, שענינה הוא להשפיע לדרגות נמוכות יותר – אל מחוץ לאדם עצמו. דהיינו, [[עולם האצילות]] נחשב כאדם הכולל את כל [[עשר הספירות]], ו[[עולמות בי"ע]] נחשבים כאנשים אחרים; וההשפעה אליהם הינה על ידי הדיבור של ספירת המלכות – [[עשרה מאמרות]] שבהם נברא העולם.
 
ולכן המילה "דיבור" הינה מלשון "'''ידבר''' עמים תחתנו"{{הערה|תהלים מז, ד.}}, שזהו לשון הנהגה והמשכה. והיינו, כמו שכתוב "דבר מלך שלטון"{{הערה|קהלת ח, ד.}}, שהנהגת המלוכה היא על ידי הדיבור, שהדיבור הוא הוא חיצוניות מידת המלכות, אולם עצמיותו של המלך אינה נמשכת בדיבור, כיוון שעניינו של המלך הוא זה שהינו מרומם ומנושא מהעם, ורק דברו מגיע אל העם.
 
והיינו, שעל ידי הדיבור המלך מגלה וממשיך את עצמו אל העם, אך הוא עצמו נשאר מרומם מהם, וכל אחד מבין את הפקודה לפי הבנתו. ובנוגע להשפעת החיות של המלכות לעולמות, הכוונה היא – שהדיבור נמשך לכל הנבראים לכל אחד לפי עניינו, שהרי כל אחד מבין את דברי המלך לפי ערכו, ואופן השפעה זה מכונה – [[ממלא כל עלמין]], כיוון שנמשך לכל אחד לפי עניינו{{הערה|שם=א}}.
 
אמנם, אף שהמלכות מגלה את האור בעולמות בי"ע, היא גם מעלימה עליו, שלא יתגלה בכל כוחו כפי שהוא מאיר בעולם האצילות. והיינו, או שהמלכות מכסה על האור, שהרי על שם זה היא מכונה "ים", שהוא [[עלמא דאתכסיא]], או שבדיבור – במלכות – יכול להמשך רק חיצוניות האורות, אבל לא הפנימיות{{הערה|שם=ב}}.
 
==פעולת הדיבור==
מלבד זאת שהדיבור מועיל להעברת מסרים אל אדם אחר, הוא גם מועיל להוספה בעצם השכל והמידות.
 
מכיוון שמקורן של [[אותיות]] הדיבור הוא מעצם הנפש, לכן כאשר השכל והמידות נמשכים אל הדיבור, הם נדרשים קודם כל להתחבר אל עצם הנפש, שממנה נלקחות האותיות. ועל כן נמשך בהם עוד יותר ממה שהיה בהם לפני זה.
 
בכח השכל – החכמה והבינה שבנפש הם רק לאחר הגילוי של נקודת החכמה, אבל בעצם מקור השכל הוא בכח המשכיל, שממנו נמצא אור השכל. ועל ידי שהשכל נמשך בדיבור, מתוסף בו באורך (הסברת השכל לאנשים בעלי הבנה מצומצמת יותר, גם על ידי משלים וכיוצא בזה), רוחב (הרחבת העניין ודימויו לעניינים אחרים) ועומק (העמקה בעצם הדבר, ועל ידי זה הבנה נעלית הרבה יותר).
 
זאת מכיוון שהשכל המגיע באופן רגיל מכח המשכיל אל המוח הוא רק מהחיצוניות שבו, אך על ידי הדיבור, כשמגיעה התעוררות מלמטה, אזי ה"אור חוזר" הינו יותר נעלה, ולכן אף שהשכל הינו מוגבל בעצמו; אך כאשר הוא מגיע לדיבור, אזי [[אותיות]] הדיבור מכריחות אותו להתגלות יותר ממה שהוא בעצמו.
 
במידות – גם במידות שבאדם מתוסף אור מהנפש כאשר האדם מדבר אודותם. וכמו שכאשר אדם מדבר על אהבה, ה[[אהבה]] מתחזקת אצלו, וכן בשנאה וכו'. בגלל זה אמרו חכמינו שכאשר אדם כועס, שישתוק, וכך יעבור הזעם; כיוון שאם לא ישתוק, [[כעס]]ו רק יגבר{{הערה|דיו"ט של רתרנ"ט.}}.
ראה {{ערך מורחב|ערך=[[לשון נקיה]]}}
 
===דיבורים בטלים===
במספר מקומות בחסידות מבואר{{הערה|לדוגמא, תו"א בראשית דהן האדם היה כאחד ממנו, וספר המאמרים תש"ד עמ' 92.}}  שהדיבורים בטלים וכל הדיבורים של הלעומת זה הם 'עיקר הקליפה, והם אלו שמביאים על האדם את כל ה[[מחשבות זרות]] והרהורים רעים.
 
==לשון אהבה==
ראה {{ערך מורחב|ערך=[[דביקה חשיקה וחפיצה]]}}
 
==לקריאה נוספת==
יו"ט של ראש השנה [[תרנ"ט]].
 
==קישורים חיצוניים==
*שניאור אשכנזי, '''[https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3292955 ההשפעה העוצמתית שיש למילים על חיינו]''' {{וידאו}}{{בית חבד}}
*יואב אקריש, '''[https://ch10.co.il/news/814189/#.ZFOYWXZBzIW את זה חייבים לדעת: כך הדיבור שלנו משנה את המציאות]''' {{וידאו}}
*'''[https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/5801485/jewish/Speech-Dibbur.htm דיבור - מבט פנימי]''', מתוך הספר 'אנשי המילה' {{בית חבד}} (אנגלית)


וחידש הבעל שם טוב שעד כדי כך האותיות הינן מציאות קיימת, עד שאפילו במחשבות זרות יש מציאות אלוקית, ובזאת פירש הבעל שם טוב ביאור הגמ' בברכות אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע משתיקין אותו אמר ליה רב פפא לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה כו' א"ל חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כיון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפא דנפחי עד דמכוין דעתיה. והקשה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מכל מקום דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוין, עוד קשה למה נקט רבי זירא דווקא האומר שמע שמע ב' פעמים ולא פסוק אחר בקריאת שמע או כיוצא.


וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחויב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו ית' לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של אדם יש מציאותו יתברך וכל מחשבה היא קומה שלימה וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה כי מקצר ח"ו במציאותו ית' ובזה יובן האומר שמע שמע וקשה למה אמר ב' פעמים וצריך לומר כי מעיקרא לא איכוין דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מחשבה זרה אמנם אם ידע ששם הוא ג"כ הוא מציאות הש"י לא היה צריך לומר ב' פעמים שמע ישראל, וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא כדי לתקנו ולהעלותו ולמה הוא חוזר פעם שניה לומר שמע כאילו ח"ו לא היה שם מציאות הש"י ונמצא הוא מקצר במציאותו ית' ובקבלת עול מלכות שמים כו' עיי"ש.
{{הערות שוליים}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:ערכים בתורת החסידות]]
[[קטגוריה:מושגים בתורת החסידות]]
[[קטגוריה:תורת החסידות]]
[[קטגוריה:האדם וגופו]]

גרסה אחרונה מ־06:19, 18 בנובמבר 2024

הדיבור הוא אחד מלבושי הנפש, המשמש לתיקשור עם אנשים אחרים. בעולמות העליונים הדיבור מכנה המשכה וגילוי מדרגה אחת לדרגה נמוכה יותר.

אך למרות שהוא רק לבוש, עקב מעלתו המיוחדת[1] נקרא מין האדם דווקא על שמו - "מין המדבר".

כוח הגילוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הצורך של הדיבור הוא לא עבור האדם עצמו, שהרי כאשר הוא לבד, הוא לא זקוק לדבר. אלא הצורך הוא בכדי לדבר עם אחר, ולגלות לו את הנעלם במחשבתו. בזה חלוק הדיבור מהמחשבה, בכך שהמחשבה משמשת את האדם עצמו, ואילו הדיבור משמש להשפעה לאדם אחר. וכמו שזה באדם, כך זה גם למעלה, שעניין הדיבור הוא ההשפעה לדרגה אחרת – מה"עילה" ל"עלול". אבל כאשר הדרגה העליונה יותר אינה משפיעה, אלא היא מקבלת שפע לעצמה מדרגה עליונה יותר, היא נקראת "אילם"[2].

והיינו, שעל ידי דיבורו של הרב התלמיד יוכל להבין ולהשכיל את כל השכל של הרב, אפילו שאין ערך בין התלמיד לרב בעצם החכמה (שהרי הרב הינו הרבה יותר חכם ממנו). אבל בשכל הזה שהרב השפיע לתלמיד יש ערך לתלמיד עם הרב, שהרי הוא מבין את השפה של הרב כמוהו. אלא שבזה עצמו יש התחלקות, שכל מקבל מבין לפי ערכו – לזה במיעוט ולזה בהתרחבות, לכל אחד לפום שיעורא דיליה[3].

אף שמצד אחד הדיבור הוא מגלה את הצפון באדם, אך מצד שני הוא מהווה גם העלם עליו. דהיינו, שכאשר החכם ידבר את דבריו, הוא לא אומר את כל מה שנעלם במחשבתו, אלא רק מעט, באופן השייך לתלמיד. וגם בזה, אם התלמיד אינו כלי, אף שישמע את כל דברי הרב הוא לא יבין. וכמו קטן החוזר על מילים ומשפטים אף שאינו מבין כלל מה הוא אומר.

טעם ההעלם הזה יכול להיות בב' אופנים – א. מכיוון שהדיבור מעלים על השכל. ב. מכיוון שמה שנמשך לדיבור הוא רק החיצוניות של השכל[4].

גילוי לעצמו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדרך כלל, כאשר אדם מדבר, זה בכדי לגלות לאדם אחר שחוץ ממנו. אולם יש גם פעמים שאדם מדבר בכדי לגלות לעצמו, אף שבדרך כלל די לו בשכלו ובמחשבתו. דיבור זה איננו בשביל הזולת, והוא במדרגה יותר גבוהה מאשר דיבור לאחר, ולכן אחר השומע לא יבין את דיבוריו.

אמנם גם דיבור זה הינו עניין של השפלה וירידה, כיוון שאור השכל שבמחשבה הינו דק ורוחני יותר מכפי שהוא מתלבש בדבור; ועד שפנימיות השכל אינה יכולה להתגלות בדבור כלל.

עניין זה מהווה הסברה בכך שמצינו את עניין הדיבור בדרגות הכי נעלות כא"ק, ועד שיש אפילו את מלכות דאין סוף. אך במלכות – דיבור זה, הכוונה היא לדיבור – גילוי לעצמו, ולא לזולת (ח"ו)[5].

מקור הדיבור[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – אותיות הדיבור

כח הדיבור מקבל את תוכן הדיבורים מהשכל ומהמידות דרך המחשבה. בדרך כלל הדברים עוברים מהשכל דרך המידות, אך לעיתים כח הדיבור יכול לקבל ישירות מהשכל, ללא ממוצע המידות[6].

אופן ההמשכה מהשכל למידות מבואר בעץ חיים, ש"בחינת נוקבא דז"א מתחיל מחזה דז"א". דהיינו, ש"ז"א" זה המידות חסד וגבורה. ומהמוח יוצאת המשכה דרך הגידים ללב שהוא מקום המדות. ומן הלב הצמוד לריאה מתחיל להיות הדיבור – שהבל יוצא מהריאה ונעשה קול. ונמצא שהתלבשות החיות מהחכמה בדיבור נעשית על ידי המידות שבלב, על ידי צמצומים, דרך נקבים וחלונות[7].

כל זה הוא לגבי תוכן הדיבורים, אבל שורש האותיות שבהם מדבר הוא מ"קדמות השכל ורצון הנפש"[8].

ספירת המלכות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – ספירת המלכות

כח הדיבור הוא אחד המאפיינים של ספירת המלכות, שענינה הוא להשפיע לדרגות נמוכות יותר – אל מחוץ לאדם עצמו. דהיינו, עולם האצילות נחשב כאדם הכולל את כל עשר הספירות, ועולמות בי"ע נחשבים כאנשים אחרים; וההשפעה אליהם הינה על ידי הדיבור של ספירת המלכות – עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

ולכן המילה "דיבור" הינה מלשון "ידבר עמים תחתנו"[9], שזהו לשון הנהגה והמשכה. והיינו, כמו שכתוב "דבר מלך שלטון"[10], שהנהגת המלוכה היא על ידי הדיבור, שהדיבור הוא הוא חיצוניות מידת המלכות, אולם עצמיותו של המלך אינה נמשכת בדיבור, כיוון שעניינו של המלך הוא זה שהינו מרומם ומנושא מהעם, ורק דברו מגיע אל העם.

והיינו, שעל ידי הדיבור המלך מגלה וממשיך את עצמו אל העם, אך הוא עצמו נשאר מרומם מהם, וכל אחד מבין את הפקודה לפי הבנתו. ובנוגע להשפעת החיות של המלכות לעולמות, הכוונה היא – שהדיבור נמשך לכל הנבראים לכל אחד לפי עניינו, שהרי כל אחד מבין את דברי המלך לפי ערכו, ואופן השפעה זה מכונה – ממלא כל עלמין, כיוון שנמשך לכל אחד לפי עניינו[3].

אמנם, אף שהמלכות מגלה את האור בעולמות בי"ע, היא גם מעלימה עליו, שלא יתגלה בכל כוחו כפי שהוא מאיר בעולם האצילות. והיינו, או שהמלכות מכסה על האור, שהרי על שם זה היא מכונה "ים", שהוא עלמא דאתכסיא, או שבדיבור – במלכות – יכול להמשך רק חיצוניות האורות, אבל לא הפנימיות[4].

פעולת הדיבור[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלבד זאת שהדיבור מועיל להעברת מסרים אל אדם אחר, הוא גם מועיל להוספה בעצם השכל והמידות.

מכיוון שמקורן של אותיות הדיבור הוא מעצם הנפש, לכן כאשר השכל והמידות נמשכים אל הדיבור, הם נדרשים קודם כל להתחבר אל עצם הנפש, שממנה נלקחות האותיות. ועל כן נמשך בהם עוד יותר ממה שהיה בהם לפני זה.

בכח השכל – החכמה והבינה שבנפש הם רק לאחר הגילוי של נקודת החכמה, אבל בעצם מקור השכל הוא בכח המשכיל, שממנו נמצא אור השכל. ועל ידי שהשכל נמשך בדיבור, מתוסף בו באורך (הסברת השכל לאנשים בעלי הבנה מצומצמת יותר, גם על ידי משלים וכיוצא בזה), רוחב (הרחבת העניין ודימויו לעניינים אחרים) ועומק (העמקה בעצם הדבר, ועל ידי זה הבנה נעלית הרבה יותר).

זאת מכיוון שהשכל המגיע באופן רגיל מכח המשכיל אל המוח הוא רק מהחיצוניות שבו, אך על ידי הדיבור, כשמגיעה התעוררות מלמטה, אזי ה"אור חוזר" הינו יותר נעלה, ולכן אף שהשכל הינו מוגבל בעצמו; אך כאשר הוא מגיע לדיבור, אזי אותיות הדיבור מכריחות אותו להתגלות יותר ממה שהוא בעצמו.

במידות – גם במידות שבאדם מתוסף אור מהנפש כאשר האדם מדבר אודותם. וכמו שכאשר אדם מדבר על אהבה, האהבה מתחזקת אצלו, וכן בשנאה וכו'. בגלל זה אמרו חכמינו שכאשר אדם כועס, שישתוק, וכך יעבור הזעם; כיוון שאם לא ישתוק, כעסו רק יגבר[11].

ראה

ערך מורחב – לשון נקיה

דיבורים בטלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במספר מקומות בחסידות מבואר[12] שהדיבורים בטלים וכל הדיבורים של הלעומת זה הם 'עיקר הקליפה, והם אלו שמביאים על האדם את כל המחשבות זרות והרהורים רעים.

לשון אהבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראה

ערך מורחב – דביקה חשיקה וחפיצה

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • ד"ה יו"ט של ראש השנה תרנ"ט.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]


הערות שוליים

  1. ספר הערכים בערך אדם, אות ו' (גוף ונפש שבו, שחלוק משאר הנבראים) - בסופו.
  2. תורה אור וישב כח, א.
  3. 3.0 3.1 תורה אור הוספות לפ' ויקהל קיג, ב-ג.
  4. 4.0 4.1 לקוטי תורה צו טז, ד.
  5. לקוטי תורה הוספות לס' ויקרא נב, ד ואילך.
  6. תורה אור ויחי נ, א.
  7. תורה אור מגילת אסתר צג, ב.
  8. אגרת הקודש - סימן ה'.
  9. תהלים מז, ד.
  10. קהלת ח, ד.
  11. ד"ה יו"ט של ר"ה תרנ"ט.
  12. לדוגמא, תו"א בראשית ד"ה הן האדם היה כאחד ממנו, וספר המאמרים תש"ד עמ' 92.