קרבן העומר: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת דף עם התוכן "קרבן העומר או עמר התנופה היא מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר. המנחה הייתה מובאת מסולת...") |
אין תקציר עריכה |
||
| (17 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[קרבן]] העומר או עמר התנופה היא מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר. המנחה הייתה מובאת מסולת שעורים בנפח של "עומר" (מה שנתן למנחה את שמה), וקודם הקרבתה הייתה מונפת על ידי [[כהן]] לפני ה'. קרבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה. מיום הבאת העומר, מתחילה ספירת העומר, המונה את הימים שבין הבאת העומר לחג | {{לעריכה}} | ||
[[קובץ:קרבן העומר.jpg|ממוזער]] | |||
[[קרבן]] העומר או עמר התנופה היא מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר. המנחה הייתה מובאת מסולת שעורים בנפח של "עומר" (מה שנתן למנחה את שמה), וקודם הקרבתה הייתה מונפת על ידי [[כהן]] לפני ה'. קרבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה. מיום הבאת העומר, מתחילה [[ספירת העומר]], המונה את הימים שבין הבאת העומר לחג ה[[שבועות]], בו מקריבים את [[שתי הלחם]]. קודם הקרבת הקרבן אסור להינות מהתבואה החדשה. | |||
התאריך שבו יש לקיים את ה[[מצווה]], ובהתאמה לחגוג את חג ה[[שבועות]], הוא ככתוב ב[[תורה]] "ממחרת השבת", דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של [[פסח]] (ט"ז ניסן) כפירוש [[חז"ל]], ולא כדעת ה[[צדוקים]] שזהו ממחרת שבת בראשית דהיינו ה[[שבת]] הראשונה אחר ה[[פסח]]. | התאריך שבו יש לקיים את ה[[מצווה]], ובהתאמה לחגוג את חג ה[[שבועות]], הוא ככתוב ב[[תורה]] "ממחרת השבת", דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של [[פסח]] (ט"ז ניסן) כפירוש [[חז"ל]], ולא כדעת ה[[צדוקים]] שזהו ממחרת שבת בראשית דהיינו ה[[שבת]] הראשונה אחר ה[[פסח]]. | ||
==בתורה== | |||
{{להשלים}} | |||
== | {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה. יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס} וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. |מקור=ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט'-ט"ז|}} | ||
וַיְדַבֵּר | |||
==במשנה== | ==במשנה== | ||
"כיצד היו עושים? | במשנה{{הערה|מנחות, פרק י', משנה ג'.}} מובא לגבי קרבן העומר: | ||
{{להשלים}} | |||
{{ציטוטון|"כיצד היו עושים? | |||
שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. | שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. | ||
כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. | כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. | ||
| שורה 18: | שורה 19: | ||
אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור! | אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור! | ||
שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין. | שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין. | ||
כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב." | כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב."}} | ||
== | ==בהלכה== | ||
===קציר העומר=== | |||
אסור, אפילו ליחידים, לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אף על פי שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין תהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה. והקציר, לאחר הקרבת העומר, מותר באכילה. | אסור, אפילו ליחידים, לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אף על פי שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין תהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה. והקציר, לאחר הקרבת העומר, מותר באכילה. | ||
| שורה 32: | שורה 29: | ||
לפי ההלכה, קציר העומר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקרבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים. התבואה צריכה להיות דווקא מ[[ארץ ישראל]], ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב ל[[בית המקדש]]. | לפי ההלכה, קציר העומר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקרבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים. התבואה צריכה להיות דווקא מ[[ארץ ישראל]], ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב ל[[בית המקדש]]. | ||
===אופן הקצירה=== | |||
שלוחי בית דין היו יוצאים מערב [[יום טוב]] ( | שלוחי בית דין היו יוצאים מערב [[יום טוב]] (י"ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא ב[[ט"ז בניסן]] בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה. | ||
===הכנת המנחה=== | |||
מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים בכלי מיוחד הנקרא "אבוב", כלי מנחושת עם חורים, כדי שהאש תיגע בגרעינים. לאחר הקלייה לוקחים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את השעורים הטחונות בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו. | מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים בכלי מיוחד הנקרא "אבוב", כלי מנחושת עם חורים, כדי שהאש תיגע בגרעינים. לאחר הקלייה לוקחים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את השעורים הטחונות בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו. | ||
===הקרבת המנחה=== | |||
ביום [[ט"ז בניסן]], לאחר שהוקרבו קרבן מוסף וקרבן [[עולה]], אך לפני שהוקרב קרבן תמיד של בין הערביים, לוקחים את עומר סולת השעורים, שמים בכלי שרת, ומערבבים (בוללים) יחד עם לוג שמן זית. על הסולת הבלולה בשמן מניחים קומץ לבונה, כשאר המנחות. לאחר הבלילה לוקח [[כהן]] את המנחה, ומניף אותה במזרח העזרה, (על שם הנפת העומר, מכונה יום ט"ז בניסן יום הנף), ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. לאחר מכן ה[[כהן]] קומץ את המנחה, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מ־24 מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות. | ביום [[ט"ז בניסן]], לאחר שהוקרבו קרבן מוסף וקרבן [[עולה]], אך לפני שהוקרב [[קרבן תמיד]] של בין הערביים, לוקחים את עומר סולת השעורים, שמים בכלי שרת, ומערבבים (בוללים) יחד עם לוג [[שמן זית]]. על הסולת הבלולה בשמן מניחים קומץ לבונה, כשאר המנחות. לאחר הבלילה לוקח [[כהן]] את המנחה, ומניף אותה במזרח העזרה, (על שם הנפת העומר, מכונה יום ט"ז בניסן יום הנף), ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. לאחר מכן ה[[כהן]] קומץ את המנחה, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מ־24 מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות. | ||
==איסור חדש== | |||
{{ערך מורחב|ערך=[[איסור חדש]]}} | |||
ישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן ש[[בית המקדש]] היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו". | ישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן ש[[בית המקדש]] היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו". | ||
משחרב [[בית המקדש]], מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר ט"ז בניסן, אבל מכמה סיבות התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור. הרמב"ם פוסק כדעת [[רבי יהודה]] במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה. | משחרב [[בית המקדש]], מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר ט"ז בניסן, אבל מכמה סיבות התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור{{הערה|משנה סוכה ג, יב.}}. הרמב"ם פוסק כדעת [[רבי יהודה]] במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה. | ||
תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת החל מהקרבתו. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה. | תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת החל מהקרבתו. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה. | ||
==בחסידות== | |||
{{להשלים|}} | |||
ב[[חסידות]] מוסבר שזה ש[[קרבן]] העומר בא דווקא מן השעורים, זהו, כי [[ספירת העומר]] הוא העבודה ב[[בירור]] ה[[נפש הבהמית]], ולכן קרבן העומר בא דווקא מן השעורים. | |||
==ראו גם== | |||
*[[שתי הלחם]] | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:קרבנות]] | |||
גרסה אחרונה מ־22:22, 10 ביוני 2024
|
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
קרבן העומר או עמר התנופה היא מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר. המנחה הייתה מובאת מסולת שעורים בנפח של "עומר" (מה שנתן למנחה את שמה), וקודם הקרבתה הייתה מונפת על ידי כהן לפני ה'. קרבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה. מיום הבאת העומר, מתחילה ספירת העומר, המונה את הימים שבין הבאת העומר לחג השבועות, בו מקריבים את שתי הלחם. קודם הקרבת הקרבן אסור להינות מהתבואה החדשה. התאריך שבו יש לקיים את המצווה, ובהתאמה לחגוג את חג השבועות, הוא ככתוב בתורה "ממחרת השבת", דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח (ט"ז ניסן) כפירוש חז"ל, ולא כדעת הצדוקים שזהו ממחרת שבת בראשית דהיינו השבת הראשונה אחר הפסח.
בתורה[עריכה | עריכת קוד מקור]
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.י דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.יב וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה. יג וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין. יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. {ס} וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט'-ט"ז
במשנה[עריכה | עריכת קוד מקור]
במשנה[1] מובא לגבי קרבן העומר:
""כיצד היו עושים? שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין. אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור! שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין. כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.""
בהלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]
קציר העומר[עריכה | עריכת קוד מקור]
אסור, אפילו ליחידים, לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אף על פי שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין תהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה. והקציר, לאחר הקרבת העומר, מותר באכילה.
לפי ההלכה, קציר העומר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקרבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש.
אופן הקצירה[עריכה | עריכת קוד מקור]
שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י"ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.
הכנת המנחה[עריכה | עריכת קוד מקור]
מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים בכלי מיוחד הנקרא "אבוב", כלי מנחושת עם חורים, כדי שהאש תיגע בגרעינים. לאחר הקלייה לוקחים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את השעורים הטחונות בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.
הקרבת המנחה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ביום ט"ז בניסן, לאחר שהוקרבו קרבן מוסף וקרבן עולה, אך לפני שהוקרב קרבן תמיד של בין הערביים, לוקחים את עומר סולת השעורים, שמים בכלי שרת, ומערבבים (בוללים) יחד עם לוג שמן זית. על הסולת הבלולה בשמן מניחים קומץ לבונה, כשאר המנחות. לאחר הבלילה לוקח כהן את המנחה, ומניף אותה במזרח העזרה, (על שם הנפת העומר, מכונה יום ט"ז בניסן יום הנף), ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. לאחר מכן הכהן קומץ את המנחה, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מ־24 מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.
איסור חדש[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – איסור חדש |
ישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן שבית המקדש היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו".
משחרב בית המקדש, מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר ט"ז בניסן, אבל מכמה סיבות התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור[2]. הרמב"ם פוסק כדעת רבי יהודה במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה.
תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת החל מהקרבתו. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה.
בחסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
בחסידות מוסבר שזה שקרבן העומר בא דווקא מן השעורים, זהו, כי ספירת העומר הוא העבודה בבירור הנפש הבהמית, ולכן קרבן העומר בא דווקא מן השעורים.