חיים משה יהודה בלוי

הרב חיים משה מגיש לרבי את אחד מספריו

הרב חיים משה יהודה הכהן בלוי נולד ביום ד’ חשוון בשנת תרע"ג בהמבורג- גרמניה להוריו הרב ר’ ירמיהו הכהן ולאה ע”ה.

למד בצעירותו בישיבת מיר ובהמשך חייו, כשהגיע לארצות הברית, התקשר בלב ונפש לכ"ק אדמו"ר שליט"א. שקידתו בתורה לא ידעה גבולות, ואף שבגלל עבודתו בעריכת כתבי יד היה לומד כמעט כל היום כולו, מ”מ קבע לו שיעורים גדולים בבוקר ובערב ללמוד תורה לשמה (בלי שום שייכות לעריכה), באמרו שהלימוד הנצרך לעריכת הכת”י הוא חלק מפרנסתו ואיננו תורה לשמה.

נפטר אור לג’ אייר תשס”ג, עשר שנים (בדיוק) אחרי פטירת גיסו הרה”ח ר’ חיים מרדכי אייזיק חודקוב (באותו יום וכמעט באותו שעה).

שנות צעירותו

משחר נעוריו הצטיין באופן יוצא מן הכלל בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, וביראת שמים. ראשית לימודיו היה תחת השגחתו של אביו, ואחר-כך למד בחוסט שבהונגריה מפי הרב ר’ יוסף צבי דושינסקי ז”ל.

משהגיע לאזניו שמע ישיבת מיר המפורסמת ובפרט שמע שיעוריו של הבעל מוסר המפורסם המשגיח הרב ר’ ירוחם הלוי לבוביץ ז”ל-השתוקק מאד ללמוד בישיבה זו, והפציר באביו לשלחו לשם. משאמר לו אביו שאין הפרוטה מצויה לכסות את כל הוצאות הנסיעה, התחיל ללמד ילדים צעירים עד שחסך פרוטה לפרוטה וצבר את הסכום הדרוש לנסיעה.

בשנת תרצ”ב, והוא בן י”ט שנה, הגיע לראשונה למיר שבליטא והמשיך ללמוד בהתמדה ושקידה. חבריו לספסל הלימודים התייחסו אליו בכבוד ובהערצה וכינו אותו “ר’ משה יהודה”. עד מהרה הסתגל בתוככי הישיבה והיה מלוקחי מוסרו של הרב ירוחם. הוא הקפיד לרשום בדייקנות יתירה את שיעוריו כל שבוע ושמר בחדרו כמות חשובה מרשימותיו. פעם, בליל שבת, שברה רוח סערה את החלון שבחדרו ונרות הש”ק נפלו מעל השלחן והתלקחה שריפה קטנה. בידעו את האהבה העצומה שרכש לרשימותיו, חשש אולי מרוב בהלתו יתחיל לחפש היתר להצלתם, והחליט לעזוב את חדרו הבוער ולברוח לבית המדרש. אמר ועשה. אכן, היראת-שמים שלו בערה באין ערוך יותר מהשריפה שבחדרו.

לא ארכו ימי שבתו בישיבה, והנה נפל למשכב ונחלה במחלת הירקון. למרות מצבו הקריטי החליט לנסוע לראדין להתברך מאת החפץ-חיים. אמנם בהגיעו לראדין נתאכזב בשמעו שהחפץ חיים נסע להנפש בעיר-הנופש גאלישאק. הבחור לא התייאש והמשיך בנסיעתו עד שהגיע לעיר הנופש, שם ראה את החפץ-חיים שמרוב חולשתו היה שוכב במחצלת התלויה בין האילנות. הוא שפך לבו המר לפני המשמש, והתחנן לו שיתן לו לגשת ולבקש את ברכתו. המשמש ענה לו שאין זה מדרכו של החפץ-חיים ליתן ברכות מחשש שמא תתקיים הברכה ויחזיק טובה לעצמו באמרו שהוא צדיק... אך המשמש יעץ לו לעשות איזה חסד עם החפץ-חיים, כך שירגיש כמו בעל-חוב אליו, ויסכים לברכו כפריעת חוב על הטובה שעשה לו.

ויספר לו המשמש שבאותו היום ביקש החפץ-חיים לקרוא לבעל נכדתו ר’ אליעזר גינזבורג ז”ל שיבוא אצלו, והציע לר’ משה יהודה להציע להחפץ-חיים להיות שליח להביאו אצלו. החפץ-חיים קיבל את ההצעה ושאל את הבחור אולי יש לו איזה בקשה, וצעק לו המשמש באזנו (החפץ-חיים היה כמעט חרש בסוף ימיו) “הבחור רוצה ברכה לבריאות”! והשיב הח”ח: “הלוואי”. רחמ”י לא היה שבע רצון מהתשובה שלא היה במובנה הבטחה. שוב שאלו החפץ-חיים מה בקשתך עוד? ורמ”י ביקש ברכה ל”שטייגען אין לערנען” [=שגשוג בלימוד], והחפץ-חיים ענה “אמן”. כשמוע רמ”י את הברכה יוצא מפי החפץ-חיים שמח שמחה גדולה, כי אמר בלבו שהא בהא תליא, שהרי אי אפשר לעלות בבקיאות וחריפות בתורה בלי גוף בריא, וחזר לישיבת מיר בשמחה רבה ולמד שם יומם ולילה והתעלה בעבודת ה’ בדרך המוסר, וברכת החפץ חיים התקיימה בו במילואה.

ימי מלחמת העולם השניה

הרב בלוי בצעירותו

הנער המשיך את למודיו בהתמדה עצומה, עד שפרצה מלחמת העולם השניה וכל תלמידי הישיבה נסו לנפשם לעיר ווילנא שהיתה אמורה להסתפח לליטא שהיתה אז נייטראלית (ולאחרי זה סופחה לרוסיה). הפליטים ניסו כל מיני אופנים להציל את נפשם. כמה מהם הוגלו על ידי השלטון הרוסי לסיביר כשחטאם היחידי היה -שהעזו לבקש היתר יציאה.

לאחרי תקופה ממושכת בעיר ווילנא, הייתה שמועה שהשלטון הרוסי מוכן לתת ויזות יציאה בשביל סכום של מאתים דולרים אמריקאים עבור כל בחור ובחור. בחורי הישיבה היו מסופקים באמיתת הדברים, שהרי אולי זה רק תרגיל לתפוס את הפליטים ולגרשם לסיביר בגלל עצם הבקשה ליציאה, וגם בגלל החזקת מטבע זר. נוסף לזה, לאסוף סכום אגדי כזה בימים ההם היה כמעט בלתי אפשרי. ולאידך, להשאר ברוסיה בימים ההם -היה סכנת נפשות ממש, ברוחניות.

באמצע הויכוחים והשיקולים באם לקחת סיכון לגשת לשלטונות או לישאר ברוסיה הסובייטית, נשמע קולו של האברך הצעיר ר’ משה יהודה:

האברך הצעיר הציע לפתרון השאלה את “גורל הגר”א”, ומכיון שהיה מנוסה בזה הוא נבחר לעשיית הגורל. הגורל נפל על הפסוק (שמות יט, ד): “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”. הבחורים קלטו את המסר.

סמוך לנסיעתם, התחתן ר’ משה יהודה עם זוגתו החשובה המחנכת מרת חיה הנה שוחט ע”ה, ממשפחה חשובה בעיר טלז שבליטא. החתונה התקיימה בסלבודקה, בחשאיובמנין מצומצם (מאימת המלכות), ביום י”ג שבט תש”א. אחיה היה הרב ר’ דוב יהודה שוחט, רב מפורסם בעיר טורונטו. ואחותה היא הרבנית עטל חודקוב -תבלחט”א - אשתו של הרב חיים מרדכי חודקוב.

תחת פיקוחו של הרב ר’ לייב מאלין, אחד מבוגרי הישיבה, הגישו כולם היתר-יציאה והצליחו לקבל ויזות. המשך הסיפור ידוע הוא - הישיבה עברה מווילנא דרך סיביר ליפן, ואחר-כך לשנחאי, שם נשארו שש שנים עד תום המלחמה. שם נולדו לר’ משה יהודה שנים מארבעת ילדיו.

כל ימי שהותו בשנחאי, למרות המצב הקשה ולמרות הפצצות הנופלות, המשיך ללמוד בבית המדרש בשקידה עצומה, והקפיד מאד על תפילה בצבור.

התקרבותו לחב”ד

מקום משכנו בשנחאי היה בסמיכות לישיבת תומכי תמימים, ועם הזמן התיידד עם תלמידי התמימים, אהב אותם וכיבדם, והם גם-כן החזירו לו אהבה. כשהדפיסו שם את ספר התניא, נתנו לו התלמידים עותק והתחיל מאז להתעניין יותר ויותר בחסידות חב”ד ולהוקיר את דרכה. הלימוד וההתעמקות בספר התניא עשה את שלו, ולאט לאט נטה לבו יותר ויותר לדרך חסידות חב”ד והתרחק יותר ויותר מדרך המוסר.

עיקר התקרבותו לחב”ד היה בבואו לארצה”ב, על ידי כ”ק אדמו"ר הריי"צ נ”ע, ועוד יותר על ידי כ”ק אדמו”ר מלך המשיח, ובהשפעת גיסו הר”ר חמ”א חודקוב ז”ל עליו.

בשנת תש”ז קיבל מגיסו הרחמ”א חודקוב “אפידעיוויד” (הבטחת מוסד תורני בארה”ב שמקבל עליו האחריות לפרנסתם) מישיבת תות”ל נ.י., וכך קיבל אשרת כניסה לארצות הברית.

כאשר הגיע לארה”ב התגורר במחיצת גיסו הרחמ”א חודקוב והתפעל מאוד מאישיותו. בהכנסו ליחידות אצל כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ נ”ע אמר בהתפעלות להרבי על גיסו: “הנני רואה לראשונה יהודי שכל-כולו לשם שמים”. ענהו הריי”צ נ”ע: “יש חב”ד חג”ת ונהי”מ, ישנם כאלו שהם שלמים רק בחב”ד אבל לא בחג”ת ונהי”ם, וישנם כאלו שהם שלמים בחג”ת אבל לא בחב”ד ונהי”ם, וישנם כאלו שהם שלמים רק בנהי”מ (במעשיהם) , אבל לא בחב”ד וחג”ת, אבל הוא - הרב חודקוב - שלם בכל!”.

כשראה את השלימות שאפשר להשיג על ידי חסידות חב”ד, התקרב יותר ויותר לליובאוויטש ולכ”ק אדמו”ר מלך המשיח. בהשפעת גיסו (הרב חודקוב), שלח את בניו ללמוד בישיבת תומכי תמימים ואת בנותיו לבית רבקה, והיה בא לכל התוועדויותיו של הרבי ביומי דפגרא ובחגים, כולל הליכה רגלית בחגים מאיסט ניו-יורק ומאוחר יותר מבורו פארק.

מקושר וחסיד

מטבע נפשו היה נוטה תמיד לחפש את האמת, וכשראה מדת האמת אצל הרבי התקשר אליו בכל נימי נפשו. עד כדי כך שכל הוראה למעשה שיצאה מפי הרבי, הייתה אצלו קודש קדשים, והקפיד מאד לקיימה.

• כיהן במשך יובל שנים כרב בביהכנ”ס (כעשרים שנה בבית-הכנסת ‘אהבת אחים’ ובית-הכנסת ‘קיטנער’, באיסט ניו-יורק, ויותר משלושים שנה בבית-הכנסת ‘אברהם וצבי הירש’, בבורו פארק. הבעלי בתים שלו, הם (לע”ע) רחוקים מעדת החסידים, ובפרט מליובאוויטש. ובכל זאת, בכל פעם ופעם שיצאה הוראה למעשה מהרבי, מסר את זה (בדרכו המיוחדת) לבעלי-בתים שלו. יותר מכך: תבע מהם שיקיימוה - מבלי לומר להם כלל מאין יצאו הדברים... בהסמכו על מה שהרבי אמר לו, שהעיקר הוא הבפועל ממש, ולא ה”בשם אומרו”, ומוטב להעלים את שם הממציא באם יתוסף בהמעשה בפועל . באופן כזה הצליח לסדר בבית-הכנסת שלו כמה וכמה תקנות ומבצעי הרבי. כגון: מבצע תפלין, מבצע מזוזה, מבצע תורה, סעודת משיח באחרון של פסח (כהנהגת הגר”א), שיעור רמב”ם בבית-הכנסת, זעקת עד מתי, וכו’ וכו’.

• כשהרבי תבע בשמח”ת תורה תשי”ד שלא ילמדו עם קטנים למודי חול, לכל הפחות עד שיתמלאו להם תשע שנים, היה הוא מהראשונים שהוציא את בנו (מאיר שי’) מלימוד לימודי חול - הגם שזה היה דבר מאד נדיר בימים ההם.

(כשנתמלאו לבנו ט’ שנים שאל רמ”י את הרבי האם להמשיך בלימודי חול? והרבי ענה: לחכות עוד שנה. ככלות השנה שוב שאל, והרבי ענה: כן (שיכול ללמוד לימודי חול), אבל לא ללמוד זאת יותר משעה וחצי ליום, ובזה גופא רק הדברי-חול הכי נחוצים. הרמ”י מילא בדייקנות את דברי הרבי, וגם בנו הצעיר (ראובן ירמיהו שי’) היה מהראשונים שמסרו ללמוד בישיבת אהלי תורה - ישיבה בלי לימודי חול כלל. דבר חידוש ומאד מוזר בימים ההם.

• כשכ”ק אדמו”ר מה”מ התחיל את מבצע תפילין העולמי, ואחר כך את מבצע מזוזה, והסביר באריכות את גודל מעלתם, התחיל לפעול בזה במלוא המרץ. כל אימת שהיה נוסע ברחבי ארצה”ב וקנדה לרגל מכירת ספריו, היה דורש ברבים אודות הנחיצות של תפילין ומזוזות, ושיהיו כשרים דוקא. אפילו במשך מחלתו בחדשיו האחרונים היה מדבר תמיד אודות חשיבות ההתעסקות בזה.

בנסיעותיו הסביר לכל מי שפגש מהם תפילין ומזוזות כשרים, ואשר מזוזות קטנות (שהיו נפוצות מאוד אצל יהודים מסורתיים בזמן ההוא) כמעט תמיד פסולות, וכדי להרגיע את אכזבתם, נתן להם מזוזות ותפילין חדשים במחירים מסובסדים מכספו הפרטי.

חיבה יתירה נודעת לו למצות תפילין, שאם דל הוא (בגשמיות או ברוחניות) ואין ידו משגת, היה הרחמ”י נותן לו זוג תפילין במתנה בתנאי שיבטיח לו שיניחם בכל יום. בעיירות שלא היו מצויים סופרים הביא סופרים מניו-יורק על חשבונו למשך כמה ימים כדי שיבדקו את התפילין והמזוזות של כל מאן דבעי. במבצע זה המשיך גם בשכבו על מטת חליו.

וזאת הייתה צוואתו: “כל מי שרוצה לעשות לי נחת-רוח (לאחרי פטירתי) שיתעסק בזיכוי הרבים במצוות תפלין ומזוזות (כשרים)“. סמוך לפטירתו ציוה שיכתבו על מצבתו: “כל מי שיתעסק בזיכוי הרבים במצות תפילין ומזוזות יקבל שכר טוב מן השמים”.

• מאז יצא הרבי עם התקנה של לימוד הרמב”ם, לא הלך לישון, ואפילו לא אכל ארוחת ערב עד שגמר את השיעור היומי של הרמב”ם, שלשה פרקים ליום! - וזאת בנוסף לשאר שיעוריו, שארכו אצלו משך כמה וכמה שעות!

• כשנפטרה אשת-נעוריו ב”ג כסלו תשמ”ג, לא עלה בדעתו כלל להתחתן שוב. אבל הרבי הורה לו כמה פעמים, ועד כדי כך שכשביקשה בתו רחל לעבור עם משפחתה מקראון הייטס לדור עם אביה בבורו פארק (כדי שלא יהיה לבד), ושאלה את הרבי. המענה היה: שכדאי הדבר. אבל בתנאי, שזה לא ימנע ממנו לחפש זיווג שני.

כחסיד בכל לבו ונפשו מילא גם בזה את רצונו של הרבי, והתחתן למרת איטא תחי’ אנסבאכער - תבלחט”א.

כמו כן קיים שאר הוראותיו ותקנותיו של הרבי בקפדנות יתירה, בדרכו המיוחדת.

המוציא לאור

בארה”ב הגיע הזמן לחפש פרנסה, והרב בלוי הרגיש חובה לעצמו לעסוק בתחום רוחני, כשלמי תודה להשי”ת עבור שהצילו מכבשן האש. בהשגחה פרטית נודע שבן-דוד אביו, פרופ’ אלכסנדר מרקס, רכש אוצר בלום של כתבי יד הראשונים. הרב בלוי נסע אליו לראות ולבדוק את אוצרו הטוב.

מר מארקס קיבלו בידידות ופתח לו את שערי ספרייתו. הרב בלוי מצא שם הרבה כתבי יד, וסיפר לכמה מגדולי התורה את מה שראו עיניו. כולם יעצו לו פה אחד שיקח ממנו לראשונה את הריטב”א על מסכת בבא בתרא. הרב בלוי ניגש אל המלאכה והעתיק את כתב היד כולו מתחילתו ועד סופו.

בהיותו מטופל בבנים הוצרך למקור פרנסה מיידי, ונודע לו שהמוסד “ישיבת ר’ יצחק אלחנן” מעונין לתת תמיכה הגונה לעבודה זו, אבל בתנאי שיעבוד אצלם בושינגטון-הייטס, דבר שלא היה לפי רוחו כלל. הוא החליט להתייעץ בזה עם כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ.

ביום חמישי, ט’ חשון זכה להיכנס ליחידות, ושאל את פי כ”ק אדמו”ר מהריי”צ בזה. הרבי השיבו בזה”ל: “איך האלט אז איהר זאלט די שטעלע אננעמען, אבער איהר זאלט ארבעטן אין דער היים” [=הנני סבור שעליך לקחת את המשרה, אך עליך לעבוד בבית]. אמר לו הרמ”י: שלא יסכימו לזה מנהלי הכולל שאצל ישיבת רי”א. שאלו הרבי: למה? והשיב: “ווייל זיי ווילן זיך מיט מיר פוצן” [=הם מעוניינים “להתהדר” בי]. השיבו הרבי בבת שחוק: “זיי ווילן זיך מיט אייך פוצן? זאלט איהר זיי גוט אויספוצן! [=הם רוצים להתהדר בך? אתה תהדר אותם טוב מאוד]... הרבי הריי”צ גם הורה לו לסדר שם שיעור בספר התניא, וכך עשה.

הרב חודקוב גם הציע לו להתייעץ עם כ”ק אדמו”ר מה”מ אודות אופן העריכה. כ”ק אדמו”ר מה”מ יעץ לו כמה ענינים, וביניהם: להוסיף הערות וציונים משלו, ולא להסתפק בהעתקת הכת”י גרידא; מושג שלא היה רגיל כל כך אז כמו היום.

אך עבודתו שם לא ארכה זמן רב, כי הם רצו שכל הספרים היוצאים לאור יודפסו תחת המוסד שלהם, ולזה לא הסכים הרב בלוי בשום אופן, והקשר שביניהם נתבטל. הרב בלוי המשיך לעבוד באופן עצמאי, וכך הוציא לאור לראשונה את חידושי הריטב”א על מסכת בבא בתרא. ספר הריטב”א נתקבל בהתלהבות עצומה בכל תפוצות ישראל. ובמשך כל השנים כינו אותו כולם: המו”ל של הריטב”א על בבא בתרא.

אחר כך המשיך בעריכת כתבי יד נוסףים מאוסף זה, וכתבי יד הנמצאים בספריות מפורסמות ברחבי העולם, כמו בריטיש מוזיאום, אוקספורד ואפילו הואטיקן.

[כדאי לציין: הרב בלוי אף פעם לא ביקר בוואטיקן, וגם לא ביקר בשום ספריה מחוץ לארה”ב וקנדה. כל כתבי-היד שקיבל הכל נשלח לו ע”י הדואר. וכל השמועות אודות נסיעותיו לשם וכו’ הן בדויות לגמרי.

ומעשה שהיה כך היה:יום אחד, בישבו באמצע עבודתו באחת מהספריות המפורסמות בארצות הברית, פגש בכומר שהיה יושב כמבולבל ופניו זועפים. שאלו הרב בלוי לפשר הדבר, וענה לו, שהוא חוקר עכשיו בצורת הנקודות שהיו נהוגים אצל הספרדים לפני אלף שנה (”ניקוד עליון”), וכותב ספר בנושא זה, וזה נחוץ לו כדי שיוכל לקבל דוקטורט ולעלות דרגה בווטיקן. ענה לו הרב בלוי שהוא מוכן לעזור לו בזה, אבל בתנאי שבזמן שיעלה במשרתו בהווטיקן ימסור לו צילומים מכתבי יד שהרב בלוי יבחור ויחפוץ בהם. וכך הווה].

שקידה ללא גבולות

הרב בלוי עם תלמידים

שקידתו בתורה לא ידעה גבולות, ואף שבגלל עבודתו בעריכת כת”י היה לומד כמעט כל היום כולו, מ”מ קבע לו שיעורים גדולים בבוקר ובערב ללמוד תורה לשמה (בלי שום שייכות לעריכה), באמרו שהלימוד הנצרך לעריכת הכת”י הוא חלק מפרנסתו ואיננו תורה לשמה.

חביבות מיוחדת הייתה לו למסכת ברכות, בכל בוקר היה לומדה כשלש שעות בע”פ בעיניים ובאזניים סגורות (כדי שלא להתבלבל), ובכל ערב היה לומדה כשלש שעות מבפנים עשרות דפים ליום! כך שמס’ ברכות היתה שגורה על לשונו ממש אות באות. היה שומר על שיעוריו בעקביות. ביום הכיפורים (שמרבים בו בתפלה), היה קם משנתו בשעה חמש בבוקר, כדי שיוכל לסיים את שיעורי הבוקר קודם תפלת שחרית.

פטירתו

נפטר אור לג’ אייר תשס”ג, עשר שנים (בדיוק) אחרי פטירת גיסו הרה”ח ר’ חיים מרדכי אייזיק חודקוב (באותו יום וכמעט באותו שעה).

קישורים חיצונים

xsr, סדרת הספרים שהוציא לאור הרב בלוי, "שיטת הקדמונים", באתר איברו בוקס