עמלק

עמלק הינו מהעמים המתועבים ביותר בתורה. סיבת תיעובו מופיעה בתורה: "אשר קרך בדרך בצאתכם ממצרים ואתה עייף ויגע ולא ירא(- עמלק) אלוקים".

חז"ל מסבירים שכשבנ"י יצאו ממצרים יראו מהם כל האומות כמוזכר בפסוק "שמעו עמים ירגזון" וגו', וכשבא עמלק ונלחם עם ישראל גרם לכך שהיראה משמירת הקב"ה על בנ"י פחתה.

והוא כמשל אמבטייה רותחת שהכל פוחדים להיכנס לתוכה עד שנכנס א' לתוכה ונכווה, שלמרות שנכווה, בכל זאת קירר האמבטייה בפני הכל.

על מלחמה זו נאמר בתורה ב' דברים:

א) הקב"ה מצווה למשה "מחה תמחה את זכר עמלק".מצווה זו הינה אחד מן המצוות התלויות בכניסת בנ"י לארץ כמ"ש הרמב"ם: "ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה".

ב) "נשבע ה' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק" ("כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"), ובגאולה כשמה"מ ימחה את זרע עמלק נאמר: "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד".

כשמונה שאול למלך על ישראל צווהו ה' ע"י שמואל הנביא להילחם עם עמלק ולא להשאיר מהם עד אחד אף את בהמותיהם צווה הקב"ה להרוג.

שאול נלחם עם עמלק, אבל הוא לא קיים את ציווי ה' בשלימות והשאיר בחיים את אגג מלך עמלק ומיטב הצאן (ברצותו להעלות גם אותם לקדושה). כאשר בא שמואל וראה את זה שסף את ראשו של אגג.

שאול הוענש ע"ז, נלקח ממנו מלכותו וניתנה לדוד שהיתה בו קבלת עול - דוד עבדי.

כתוצאה מלילה זה שנשאר אגג בחיים הביא לעולם בן שהי' להמשכו של עמלק בעולם, וממנו נולד לאחמ"כ המן שרצה להשמיד את כל היהודים.

כשבא סנחריב ובלבל את האומות (שירגישו את שליטתו עליהם) אבדו עמים רבים, וגם עמלק איבד את זהותו, וא"כ עמלק קיים גם עתה אלא שאין לנו מידע מיהו, וכשניגאל בגאולה האמיתית והשלימה יוכר זרעו של עמלק ויוכרת.

עמלק על פי תורת החסידות

ע"פ תורת החסידות, עמלק הינו מציאות רוחנית נצחית, ככל סיפורי וציוויי התורה שנצחיים הם, והם הוראה לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן.

עמלק הוא עצם מציאות הרע שבכל יהודי, המפריע ומנגד לכל דבר שבקדושה ללא שום סיבה.

בעוד ששאר המידות רעות יכול האדם לגרשן מליבו ע"י עבודת התפילה, שבה נוכח האדם לדעת שהקב"ה הוא טוב, את עמלק אין האדם יכול ל"שכנע" בטובו של הקב"ה היות וטבעו הוא חוצפה והתנשאות ללא טעם (וזהו הסיבה לשנאה הגדולה שהי' לחסידים על עמלק.

אשר על כן הדרך למלחמה הרוחנית בעמלק היא ג"כ בדרך של חוצפה, חוצפה הבאה מצד עצם הטוב והקדושה שבכאו"א (עצם הנשמה).