רגש

רגש הוא שם לתכונת האדם להתפעל באופנים שונים מהמציאות הסובבת אותו. התורה מבחינה בין שבעה סוגי רגשות כלליים, ששמותיהם (בספרי הקבלה והחסידות) נלקחו משמות הספירות מהן הם משתלשלים: חסד (או גדולה), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד (או כל) ומלכות.

משמעות השורש רג"ש

השורש רג"ש בלשון הקודש מורה על רעש, סער ושאון: הן בפסוקי התורה, כגון "למה רגשו גויים" ו"בית אלקים נהלך ברגש", הן בלשון חז"ל, כגון "למה מפיסין וחוזרין ומפיסין... כדי להרגיש כל העזרה", ועל דרך זה בלשון ארמית "אתי רגשא ואתא על ימא".

טעם שרגשות האדם נקראים "רגשות"

הטעם לשם זה למידות האדם הוא, כי מידות האדם הן בתנועת התפעלות, רעש ושאון, וזאת בשונה ואף בניגוד לתכונת המוחין - ועד שבספרי חסידות נמשלו המוחין ל"מים" והרגשות ל"אש":

"דהנה ידוע דמוחין ומדות הן מים ואש, דמדות הן בחינת יסוד האש שהוא חם ויבש והיינו שאינו מאיר בהם אור האלקי וזהו עניין יבישות מבחינת אור וגילוי וע"י זה הם בבחינת חמימות ורשפי אש כו' וזהו עניין ההתפעלות כו', והמוחין בכלל הן בחינת יסוד המים קר ולח שמאיר שם האור האלקי ואינם בבחינת התפעלות במורגש כי אם בבחינת קרירות כו'".

טעם שהרגשות נקראו גם "מידות"

מלשון "מדו בד" – לבוש

השכל והרגש אינם עצם הנפש אלא רק "הארה" וכוחות המתפשטים ממנה, ולכן נקראים "מידות" - מלשון "מדו בד". כלומר, שהם רק לבושים לעצם הנפש, על דרך שהמידות למעלה (בספירות העליונות) הן רק כלים ולבושים דרכם עובר האור האלקי לעולמות

מלשון מדידה והגבלה

כללות עניין הספירות הוא מלשון ספירה וגבול אך מכל מקום עניין זה מתבטא ביותר במידות של עולם האצילות ששם מתעבה האור יותר שאז דוקא שייך עניין הגבול וקיצבה כי הנה האור עצמו הוא למעלה מהנבראים ושלא בערך אליהם כלל ופעולת הכלים (המידות) בהאור הוא להלבישו ולהורידו לבחינה שיהיה שייך לעולמות והיינו בחינת מידות מדידה והגבלה

טעם שנקראו "כפולות" ו"שבעת ימי הבניין"

בתניא קורא אדמו"ר הזקן למידות בשני שמות נוספים: "כפולות", ו"שבעת ימי הבניין".

ולהעיר, שלגבי הספירות העליונות לא מזכיר אדמו"ר הזקן את התארים "שכל ומידות", אלא רק "ספירות", חכמה וכו', "כפולות" ו"שבעת ימי הבנין". וטעם הדבר (לכאורה), להדגיש שאין דמיון וערך בין מהות הספירות למהות מידות הנפש שהשתלשלו מהן.

כפולות

על שם שאופן התגלותן הוא "כפול" – באופן "רך" ובאופן "קשה". ביאור: נאמר בספר יצירה שכ"ב האותיות נחלקות לעשר עיקריות וי"ב פשוטות. עשר העיקריות נחלקות גם הן לשלוש ראשיות (אמ"ש) ושבע משניות (בג"ד כפר"ת). שבע האותיות המשניות הן שבע המידות, ורק הן המקבלות (מבחינה דקדוקית) את נקודת הדגש. ובמידות האדם מתבטא הדבר בכך שפעמים הן בתוקף ופעמים ברכות.

שבעת ימי הבניין

כך הן נקראות במספר מקומות בפרדס להרמ"ק, ומקורו בזוהר, שהן הימים העליונים בהן מאיר האור האלוקי, ואיתן בורא ה' ובונה את העולם.