יחזקאל בסר

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הרב יחזקאל בסר עובר ליד הרבי בכוס של ברכה

הרב יחזקאל בֶּסֶר ז"ל, סגן נשיא אגודת ישראל באמריקה, חבר נשיאות הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, שתדלן נודע ונואם בחסד עליון.

הרב יחזקאל היה מוותיקי חסידי רדומסק, תלמיד-חכם מופלג, איש עשייה בעל הישגים רבים.

ילדותו

הוא נולד בערשה של אגודת ישראל, בקטוביץ שבפולין, שם גדל כחסיד רדומסק, עד פרוץ מלחמת-העולם השניה בתרצ"ט. בילדותו ניצל על ידי כומר קתולי ממוות, בעת שהבריח את הגבול לרומניה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גמר אומר להקדיש את חייו לקומם את העולם החרב שהשאיר מאחוריו, ולהקים עולם יהודי חדש ותוסס ברחובות ניו יורק. ואכן, לאחר המלחמה הגיע לארה"ב, שם התמסר לכינונם של מוסדות וארגונים חרדיים, כשאת מרצו הקדיש לכינונה של אמריקה חרדית לאחר המלחמה. הרב בֶּסֶר פעל רבות לעידוד לימוד הדף היומי בקרב יהודי אמריקה, ועמד בראש ועד הפועל של המפעל. היו שכינוהו "שר העסקנים".

זמן קצר לאחר שהגיע לניו יורק, הקים ר' חצק'ל, כפי שכונה בפי כל, את בית המדרש של "קהילת בית ישראל חיים" ברחוב 84 במנהטן, שבו התמסר לאהבתו האמיתית, קירוב יהודים והרבצת תורה. בית הכנסת הכיל מתפללים מכל גווני הקשת, בני עליה לצד זרים מקרוב באו, בני תשחורת לצד זקנים, ור' חצק'ל מקרב את כולם, אוהב את כולם ומאיר פנים לכל מי שרצה אז, בימים הקשים של אחרי המלחמה, להצטרף אל בית המדרש.

הקשר עם הרבי

רבי יחזקאל סיפר. קשרי עם בית הרבי החלו בתש"ז. הייתי מרבה לנסוע לצורכי עסקים במסלול ארה"ב-אירופה-ישראל. באחת הפעמים שהגעתי מהארץ הבאתי חבילה לרבנית חנה, אמו של הרבי, ובה תמונות מהנכדה שלה, בת בנה הרב ישראל-אריה-לייב שגר אז בארץ עם משפחתו. היא שמחה מאוד והודתה לי בחום על השליחות.

כך התחיל הקשר שלי עם הרבנית חנה ע"ה ודרכו עם בית רבי והרבי עצמו. בתחילה הייתי נפגש עם הרבנית חנה בבית. כשנזקקה להעביר משהו לארץ ישראל היתה שואלת מתי אפשר לבוא ולהביא לי חבילה עבור הבן. אני זוכר אותה כאשה מיוחדת, חכמה מאוד – מלכותית. באחת השיחות שאלה אותי: "אתה מכיר את בני, החתן של הרבי?" השבתי שלא והוספתי ששמעתי עליו רבות. "אז כדאי שתכיר אותו..." – ואני זכרתי זאת היטב, יותר מאוחר... זמן-מה לאחר מכן עברתי דירה ממנהטן לקראון-הייטס, ואז הכרתי את הרבי עצמו.

באותה תקופה הייתי מתפלל באחד השטיבלאך בשכונה, אך בליל-שבת הייתי הולך להתפלל בליובאוויטש.

באחד מלילות-שבת אלה הגעתי להתפלל עם ילדי שהיה אז בן חמש. כשנכנס ל'זאל' בתחילת התפילה חיפש סידור, אך משום-מה לא מצא. למרות שהרבי טרם היה נשיא חב"ד, ישב יחידי בשולחן שפונה מדרום לצפון. בני הקטן שלא ידע את מעמדו של הרבי, ראה אותו יושב ומחזיק בסידור ואיש אינו יושב לידו. הוא מיהר אפוא אל הרבי, התיישב לידו והסתכל איתו בסידור. החסידים רמזו לו ללכת, אבל הרבי חייך ואמר: עס דאוונט זיך צוזאמען מיט אים זייער גוט... אגב, הבן הזה נהפך כעבור שנים לחסיד חב"ד...

באחד הימים רציתי ללכת למקווה (ברח' יוניון פינת אולבני). כשהגעתי מצאתי שהמקווה סגור. שאלתי איפה אפשר לקבל מפתח וענו לי – "אצל החתן של הליובאוויטשער".

כך במשך יותר משנתיים. הכרתי את הרבי, זכיתי ממנו לשלום, ראיתי אותו בתפילה – אך לא נוצר שום קשר מעבר לזה". באחד הימים של שנת תשי"ב קיבלתי מסר מהרבי שבעלת-תשובה מסוימת רוצה לעזוב את בית הוריה כדי לחיות על-פי התורה, אבל היא זקוקה לשם כך למשרה כדי להתפרנס ללא תלות בהורים. הסכמתי, ולקחתי אותה כמזכירה בעסק.

כעבור חודשיים-שלושה אומר לי השותף שלי בביזנס: אני רוצה ממך טובה – הערב יש לי פגישה עם הרבי מליובאוויטש, הוא מספר לי שהמזכירה שלנו ארגנה לו פגישה אצל הרבי, ומוסיף שאינו יודע מה צריך לעשות וכיצד צריך להתנהג שם – האם אני מוכן לבוא אתו? הסכמתי. קבענו שיבוא לביתי בקראון-הייטס לאחר השעה 10, ונצא ביחד ליחידות שנקבעה לשעה 11.

בעשר וחצי הוא בא לביתי ואומר לי שאינו הולך הערב אל הרבי. שאלתי מה קרה, והוא עונה: יש לי בקראון-הייטס קרובת-משפחה חולה שלא הייתי אצלה כבר זמן רב. לאחרונה עברה ניתוח להסרת גידול ממאיר ועכשיו הגידול חזר והרופאים חלוקים בדעתם. רופא אחד קבע שאסור לנתח והשני אמר שחייבים. מכיוון שאני כבר כאן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקר אותה.

שותפי פשוט לא ידע מה זו יחידות עם הרבי... אמרתי לו: אדרבא, עכשיו יש לך הזדמנות טובה להעלות את הבעיה ולהתייעץ עם הרבי, הוא הסכים, והלכנו יחד ל-‏770. נכנסנו ל'יחידות' בשתיים וחצי לפנות בוקר. הרבי קיבל אותנו בחמימות ובמאור-פנים. הרבי אמר לשותף לשבת והוא התיישב, ולאחר מכן הרבי פנה אלי ואמר לי לשבת. אמרתי: אני לא יושב. אני חסיד.

כאן הוציא השותף את הפתקא עם השם ונתן לרבי. פניו של הרבי השתנו בבת-אחת והוא הסתכל בפתק ברצינות עמוקה. הבחנתי בשינוי. אז בעצם ראיתי לראשונה שהוא רבי!... לאחר מכן סיפר הלה את כל השתלשלות הענינים עם החולה והרבי שאל שאלות אחדות. לפתע שאל הרבי באידיש: "היא דתית!" – לא. הרבי הוסיף ושאל: "היא עצמה יודעת את מצבה?" – איני יודע. והרבי אומר: "שתיקח על עצמה לעשות משהו שיהיה לטובתה, למשל שתדליק נרות שבת. השותף שלי עונה "אני בטוח שהיא מדליקה נרות". ואז הרבי שאל בהתרגשות: "אז איך אמרת על יהודיה שהיא לא יודעת כלום ביהדות"? הרבי היה ממש נסער. הלה עונה "אבל אני לא יודע עד כמה". ואז הרבי אמר "נגיד שאפשר לפעול אצלה שלפני שהיא מדליקה נרות שבת תיתן כמה פרוטות לצדקה". והרבי כמו סיכם את השיחה: אל תדאג, הכל יהיה בסדר.

הרבי התנהג כידיד ולא כ'רבי'

ר' יחזקאל בֶּסֶר היה שתדלן בעצם מהותו. עבודת השתדלנות הייתה לחם חוקו, הן מתוקף תפקידו והן בכוח כשרונו. "הייתה לו יכולת מדהימה להתחבר אל אנשים" אומרים מכרים, "לכל פגישה בבירה הוושינגטונית שנגעה לענייני הציבור, היה נוסע לשם עם ראשי אגו"י באמריקה, ומשתמש בכשרונו הטבעי להניע אנשים לפעול כרצונו".

מצד כשרון זה, זכה ר' יחזקאל בֶּסֶר לקשרים חמים גם מכלל הצדדים של משפחת בית-רבי. כשהגיע לנושא זה האט בדיבורו ושקל בזהירות את המילים. ניכר בו שיותר ממה שסיפר בחר להסתיר, אך גם המותר לפרסום הוא מיוחד ומרתק: "כאמור, פתח, הקשר עם הרבי התחיל דרך היכרותי הקרובה עם אחיו ר' ישראל אריה לייב. הרבי ידע זאת היטב, אבל מעניין שמעולם לא שאל אותי עליו. בעקבות קשר זה הייתי בא בקביעות לאמו של הרבי ומפעם לפעם ביקרתי גם אצל הרבנית, רעייתו של הרבי.

לאחר שאחיו של הרבי נפטר, באתי פעם לבקר את הרבנית חנה, והנה היא שואלת אותי מתי אני נוסע לאירופה. אמרתי: בשבוע הבא. תיסע דרך לונדון? כן. אז תוכל ללכת ללייבל? לפתע הבנתי שהיא אינו יודעת דבר... מאז נכנסתי לסוד המשפחתי. הרב בן-ציון שם-טוב אמר לי שהרבי החליט להעלים ממנה את הדבר.

במשך הזמן התהדקו הקשרים שלי עם משפחתו של הרבי והמקרה הבא ימחיש גם זאת וגם את המשך הסיפור הקשור בר' לייבל ז"ל. באחד הימים הייתי צריך לדווח לרבי על עניין משפחתי מסויים והתקשיתי להגיע לרבי. זה היה בחודש אלול והרב חדקוב אמר לי שבאותו חודש אין בכלל יחידויות. לא נותרה לי ברירה אלא לספר לרבי במכתב שהייתי זה עתה בארץ ישראל והתבקשתי לשוחח עמו על אותו עניין משפחתי מסוים. בשבע בבוקר קיבלתי טלפון מהרב חדקוב: הרבי רוצה לראות אותך. מתי? שאלתי, והרב חדקוב: כיוון שבחודש זה אין בכלל יחידויות, תוכל להיכנס ביום ובשעה שתבחר. אמרתי לו שכמובן אבוא בזמן שהרבי יקבע. לבסוף סוכם על פגישה בשבע בערב באותו יום. רק נכנסתי והרבי קם לקראתי בחיוך רחב מאוד, תפס אותי ביד והושיב אותי. אמרתי "כדרכי שאיני יושב", אך הרבי חייך ואמר: "היום זו לא יחידות. אתה יכול לשבת. יש לך כמה זמן שתרצה. לא יצלצלו בפעמון". ובאמת, כשנכנסתי ראיתי מיד שהרבי ישב אחרת לגמרי מהרגלו ביחידויות. אפילו השולחן לא היה באותו מקום.

הרבי היה במצב-רוח מיוחד ודיבר בפתיחות רבה. הוא התנהג כידיד ולא כ'רבי', והירבה בחידודים ובסיפורים, כפי שאספר חלק מהם. דיברנו על נושאים רבים, ולפתע, באמצע השיחה, פניו של הרבי הרצינו מאוד. והוא אמר לי: "הכרת היטב את אחי. אולי תספר לי משהו ממנו?!" כל השנים הרבי לא אמר לי אף מילה, אבל לאחר פטירתו שאל בפעם הראשונה... התחלתי לספר והרבי הקשיב. רוב הזמן שתק. פעם קטע אותי ואמר: "אמרו לי שהיה לו ראש טוב, א גוועלדיקע קאפ". אני זוכר שהתפלאתי שהרבי אמר לי "אמרו לי" מפני שהנחתי שהרבי הכיר את אחיו היטב.

לקריאה נוספת

חבד אינפו