שיחה:יוסף רוזין

נראה לי שמצד זכויות יוצרים אתם צריכים לציין שלקחתם מויקיפדיה העברית. בכל מקרה, עשיתי לכם את העבודה...

חוצמזה, צריך לבדוק אם אדמו"ר הרש"ב היה מעורב במינויו לרב בדווינסק, כי ככל הידוע לי דווינסק "נשלטה" באותה תקופה ע"י הקאפוסטער, והוא לבדו המליכו, אם כי אומרים כי התחרט אח"כ על כך (כנראה כי לא היה מקושר אליו מספיק).--מישקפופר 00:07, 19 יוני 2007 (EDT)

הקשר לרבי?

נראה לי שכדאי להוסיף על הקשר שלו לרבי. עם כל הכבוד לויקי העברי, כאן זה 'אינפופדיה חב"ד'... צריך להיות מודגש יותר הקשר שלו לחב"ד ולרבי מלך המשיח.

אכן, ומי שלא תהיה, אתה מוזמן לכתוב על זה. --chabadnik - שיחה 13:35, 4 יולי 2007 (EDT)

הוא חסיד ליובאוויטש?

לא נראה כל כך. Jcsbm 11:20, 12 אוגוסט 2007 (EDT)

הרוגוצ'ובר היה מקושר לרבותינו נשיאנו, על אף שאכן מונה לרב בדווינסק על-ידי חסידי קאפוסט (שהיו רוב המשפחות החסידיות). כפי שזכור לי, אביו היה חסיד קאפסוט, אבל היה בביטול גמור כלפי רבותינו נשיאנו. כמו"כ היה מכבד מאוד את תלמידי ישיבות תומכי תמימים שהיו נקלעים לעיירה שלו בדרכם לרבי --חי להחיות - שיחה 22:29, 22 ביוני 2011 (UTC)

אגב, הוא כיהן כרב הקהילה החסידית, כאשר לצידו כיהן רב הקהילה הליטאית בעל ה"אור שמח" הרב מאיר שמחה הכהן.--חי להחיות - שיחה 22:32, 22 ביוני 2011 (UTC)

למד מאמרי חסידות של אדמו"רי ליובאוויטש מאדמו"ר המהר"ש ואילך? דוד ג.

הערך נמצא עדיין בשלבי עריכה. --חיים נהר ¤ (שׂיג ושׂיח), כ"א בסיוון ה'תשע"א 13:17, 23 ביוני 2011 (UTC)

ככל הידוע לי הוא היה חסיד קאפוסט אך ישנם כמה סיפורים על חיבתו הגדולה לתלמידי התמימים (אלא שגם זו לא הוכחה גדולה כי זושא פויזנר טען באזני שרוב מוחלט של התמימים בתקופה ההיא הגיעו בסוף לקאפוסט וחברותיה). בכל אופן, נראה שכמו רבים אחרים עם דעיכת החסידות התקרב יותר לליובאוויטש.--יוסי ג - שיחה 15:56, 24 במרץ 2013 (IST)

שטות גמורה. אתה לא הבנת כלל את מה שזושא אמר, כפשוט. איזה מתלמידי התמימים הגיעו לקאפוסט? ועל איזה תקופה מדובר? כשככבר לא היו אדמו"רים לקאפוסט? הרוגוצ'ובר היה חב"די כמו הרבה מסוגו (זוין וכדו') שהתקשרו לאדמו"ר החב"די המצוי, כל זמן שהיה קאפוסט התקשר(?) אליו, כשלא היה התקשר לליובאוויטש. שף ויתיב • קאנפרענץ רום

ליקוט אודות הרגוצ'ובר

פורסם ברשת, ללא מקור -

"הרוגאצ'ובי היה "חד בדרא" לא במליצה ולא בשגרה. לא נמצא שני לא בדורנו (השגת הרשב"א [= הרב שניאור בן אברהם]: מה עם הרבי? נכון שהרבי בעצמו אמר זאת אך על משה רבינו שבדור מתן תורה נאמר "עניו מאוד" ומכיוון שהרבי הוא משה רבינו שבדורינו הי' ג"כ עניו מאוד), וגם בדורות הרבה לפניו ולאחריו, בבחינת ידיעה בקיאותית מופלאה של כל התורה כולה, לכלליה ולפרטיה ולפרטי פרטיה, לחדרי חדריה ולעמקי סתריה". כך כותב הרש"י זוין על גדול הדור והדור שנתפרסם בעולם כולו בתואר הרוגאטשובי.

לא קראו לו בשמו, לא תיארו אותו בתואר הגאון, לא כינוהו על שם עיר רבנותו, הוא לא צוין על שם ספרו. שמו על עיר הולדתו – הרוגאטשובי, או כפי שקראו לו בדורו "דער רוגאטשובר" ואמרת הכל: גאון וצדיק, רב ומחבר. בכוונה לא הוסיפו לו שם תואר, כי היה בכך הגמדה של שמו: "הרוגאטשובר" פירושו: חד בדרא ואכן אין דומה לו בתולדות גדולי ישראל. הכל נגלה לפניו באספקלריא המאירה. דומה שמאז דמותו הייחודית של הגאון מווילנא, לא קמה לישראל אישיות שהביטוי "כל רז לא אניס ליה" שיקף מציאות קיימת.

מספרים על אחד מבכירי הספרות העברית החדשה שלאחר שנפגש עם הרוגאטשובי, יצא והכריז: רבותי! מהרוגאטשובי יכלו לעשות עשרה איינשטיינים...

רבינו הגדול נולד בשנת תרי"ח בעיירה רוגאטשוב שברוסיה הלבנה. מינקות הוכיח את כושר תפיסתו הפלאי עד שבהיותו בן שמונה (!) כבר נלאו המלמדים בעיר מללמדו תורה. הוא כבר עלה עליהם בידיעותיו. אביו, רבי פישל, למדן מובהק וגדול בתורה, קיבל על עצמו ללמדו תורה, אלא שתוך כדי לימוד היה הילד צועק בהתרגשות שאין האב "מבין את הגמרא" וכי יש ללמוד את הדברים אחרת ומיד מסביר את דבריו, אלא שתוך כדי הסבר היה נרגע ומבקש מהאבא סליחה ומחילה.

משראה האב שאין בכוחו לקדם את בנו, מיהר להביאו אל רבי יוסף בער סולובייצ'יק, הרב מבריסק, שכיהן אז כרב בסלוצק. דעות שונות נמסרו על גילו של העילוי בבואו לסלוצק. בן תשע, בן שתים עשרה ולדברי הגאון רבי שלמה יוסף זוין בן שלוש עשרה. האחרון שעסק בסוגיה זו היה רבי חיים קרלינסקי בספרו המצוין על רבי יוסף בער והוא בחר בגיל תשע.

זה הספור שהתפרסם אז בכל רחבי העולם היהודי: הרב מסלוצק שואל את הילד שגם קראו לו "העילוי החצוף", שכן כבר אז היה "מבטל" את כל אלה שדברו אתו בלמוד: הרב מסלוצק: עד היכן כחו בתורה? העילוי הילד: בקי אני בחצי ש"ס. הרב מסלוצק: באיזה חלק של הש"ס? העילוי הילד: באיזה שכבודו רוצה..

אף זאת מתקופת לימוד אצל רבי יוסף בער:

רבי יוסף בער אסר על תלמידיו לעיין ברמב"ם, כי רצה שמשנתם תהיה סדורה בידם ויגיעו תוך כדי יגיעה למסקנותיו של הרמב"ם. פעם אחת מצא רבי יוסף בער את העילוי מעיין ברמב"ם. נזף בו רבי יוסף בער ובחיוך אמר לו שקץ אתה... העילוי אינו מהסס: אם אני שמעיין ברמב"ם נקרא שקץ, מה דינו של מי שבקיא ברמב"ם כולו? האם גוי גמור הוא.. ועל כך כינוהו בילדותו "העילוי החצוף", עד שנתעלה והיה לגאון הגאונים.

שנה אחת היה במצחיצתו של רבי יוסף בער, שם למד בצוותא עם רבי חיים בנו של רבי יוסף בער והיו מתחדדים זה עם זה בלימוד. תקופה מסויימת היה במחיצתו של רבי יהושע ליב דיסקין, כאשר ישב על כס הרבנות בשקלוב.

משנתפרסם בכל רחבי העולם היהודי, מיהר גביר יהודי מוורשה, גורפינקל שמו, ולקחו כחתן לבתו. העילוי עבר לוורשה, כאשר חותנו מקבל על עצמו לפרנסו. שמונה שנים ישב בוורשה סגור ומסוגר ועסק בתורה, כאשר כל דבר שקלט נשאר חרות בזכרונו, כאילו זה עתה קרא את הדברים. רבני וורשה השתעשעו בעילוי המזהיר שהיה במחיצתם.

בשנת תרמ"ט נפטר רבה החסידי של דווינסק, היא דינאבורג. כדאי לציין שבעיר נכבדה זו כיהנו בתחילה רק רבנים חסידיים. רבה הראשון היה רבי שלמה זלמן זעזמור מגדולי תלמידיו של אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי, שעליו נאמר: "לא היה כמוהו ואחריו לא ראיתי עדיין עובד ה' במוח ולב, לבו כלב הארי ודעת רחבה בעומק אור האלוקי בעילוי אחר עילוי עד אין שיעור". הרב השני היה רבי יהודה ליב בר' שמואל זאלקינד שנתכנה רבי ליב "בטלן". אחריו בא רבי פייבל רפאפורט. אחריו בא רבי אריה ליב זיוואב, חסידו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש בעל "צמח צדק". היה מגדולי הרבנים בדורו וכיהן כרב בבוברויסק, סמילאטיש, והומל. רק בתקופת הרבנות של רבי פייבל הובאו רבנים לעיר עבור קהילת ה"מתנגדים" – תחילה הובא רק כדיין בלבד ורק משנת תרכ"ח כיהנו רבנים רשמיים של קהילת ה"מתנגדים" – רבי אהרן שאול זליג הכהן מאירוב, רבי ראובן הלוי ובשנת תרמ"ח נבחר בה לרב רבי מאיר שמחה הכהן בעל "אור שמח" ו"משך חכמה".

קהילת החסידים חייבת היתה להביא רב לקהלתם שיוכל להתמודד עם גאון כמו רבי מאיר שמחה ואז הציע האדמו"ר רבי שלמה זלמן שניאורסון מקאפוסט, נכד ה"צמח צדק", לבחור את הרוגאטשובי לרב הקהילה החסידית בדווינסק. היתה זו בחירה מוצלחת ביותר שכן לרוגאטשובי היתה זיקה לחסידות חב"ד והיא תוארה בהרחבה ב"מגדל עז", על ידי הספרא רבא של חסידות חב"ד ר' יהושע מונדשיין. לדברי הגרש"י זוין "היה מבקר לפעמים בקאפוסט".

מדווינסק – דינבורג הפיץ הרוגאטשובי את אור התורה על פני עולם היהדות כולו. לא היה מקום של תורה שלא פנה אליו בשאלות. תשובותיו היו מאירות וכתובות בתכלית הצמצום. חבל על הזמן. תשובותיו היו בנוסח עיין שם, עיין שם, עיין שם....צריך היה להיות גאון כדי להסיק את המסקנות שנובעות מכל ה"עיין שם". גם על כך סובב ספור אופייני. אחד השואלים היה טרדן ידוע. גם לו השיב הרוגאטשובי בעיין שם, אלא שנתברר שכל "עיין שם" הופנה למקור תלמודי שבו נזכרה המלה עם הארץ...

גם סדרת ספריו "צפנת פענח" על הרמב"ם נכתבה בקצור רב ואילו היו כתובים הדברים בהרחבה, הם היו מגיעים לכרכים רבים. ארבעה ספרים על הרמב"ם וארבעה ספרי תשובות שהשיב להמון שואליו. התשובות שלא כ"צפנת פענח" על הרמב"ם פורסמו רק לאחר פטירתו על ידי תלמידו רבי ישראל אלטר ספרן – פוקס שגם מילא את מקומו ברבנות של דווינסק ונספה בשואה. התשובות 320 – במנין הם מקצת שבמקצת מאלפי תשובותיו.

על הגודש העצום של התשובות יעיד הספר "מכתבי תורה" המכיל מכתבים שהוחלפו בין רבי אברהם מרדכי קאלינה, הרב מווישיגרוד, עם הרוגאטשובי. רק בחלופי המכתבים האלה – כולם בענייני הלכה, מובאים מאתיים ותשעים (!) מכתבים. צא ולמד כמה מכתבים כאלה כתבה רוגאטשובי לרבנים אחרים. כך עשה גם תלמיד חכם ירושלמי, רבי שלמה סובול, שפרסם גם הוא את ל"ג תשובות שכתב לו הרוגאטשובי.

עיקר לימודו היה בראשונים. באחרונים לא עסק ולדברי הרב אהרן ב"צ שורין ב"קשת גבורים" שלו, בשם "בחור ישיבה מטלז" הרי אפילו הש"ך והט"ז על יורה דעת היו אצלו בבחינת אחרונים בהם לא עסק. הכל היה אצלו מן השיתין, מן המקורות עצמם וכח פסיקתו היה כה מוסמך, כאחד מן הראשונים עצמם.

נס אירע לכתביו. רבי ישראל אלטר שאת שמו הזכרנו, העביר לארה"ב, בפרוץ השואה, צילומים של כתבי הרוגאטשובי ומדובר בשבעת אלפים צילומים כאלה. מכון מיוחד הוקם לפענוח הצילומים האלה.

אגדות מסופרות על התמדתו. הוא לא הסתפר, כי "חבל על הזמן"; בתשעה באב, בימי אבלו, המשיך לעסוק בתורה והיה מוכן ללקות על כך בעולם העליון; בנסיעה מדווינסק לרוגאטשוב היה גומר בקרון הרכבת חצי ש"ס (השגת הרשב"א: גמ') בעל פה! על דרך לימודו כותבים מביני דבר. נביא, איפוא, מדברי הגאון רש"י זווין, שאף זכה ללמוד אצל הרוגאטשובי. "פרשה בפני עצמה, שאינה נכללת בתוך המסגרת הקבועה של גדולים וגאונים, היתה אישיותו התורנית של הגאון הרוגאצ'ובי. לא שאינה נכנסת מפני רוב גדלה ועמקה ורחבה אלא שאינה נכללת. אין המדובר על שיעור הקומה, על הכמות. לא על הכמות של היקף הידיעות, הביקאות, ולא על זו של עומק ההגיון. הקומה עצמה היא אחרת. מחומר אחר קורץ. מעיסה אחרת נלוש. בקיאות אחרת, הגיון אחר, פרשנות אחרת. ודאי, אף מבחינת הכמות עלה בקיאות לא בלבד על בני דורי דורנו, אלא אף על בני כמה דורות קודמים. כשאתה מעיין בספריו הראש מסתחרר מרוב הציונים וה"עיינים".והוא הדבר בנוגע לניתוחיו ההגיוניים ולביאוריו-פירושיו המקוריים. יחיד הוא בין במספר העצום של החקירות המפשטת ובין סכום הגדול של פירושיו החדשים ולתורתם של התנאים והאמוראים וקדמוני מבאריהם. אבל כל זה אינו מגדיר את מהותו. מבחינה זו של עצמותו אינו נמנה ואינו נמדד. יתר על כן – אף אינו נשקל. המנין והמידה והמשקל נערכים ביחס לאחרים. הרוגאצ'ובי עומד נבדל ברשות היחיד. תפיסה מיוחדת לו. עין מיוחדת. באופן מיוחד הוא רואה. כשהוא מביא המון מראי מקומות להענין שהוא דן בו אנו מתפלאים לא בלבד על רוב הבקיאות, אלא אף ובעיקר – על אופן ההסתכלות שלו. השוואות ואסוציאציות שהעין הרגילה אינה מרגישה בהן. רואה אוינה מרגשת. והוא הדין בנוגע לדרכי ההבנה שלו ולארחות ביאוריו ופירושיו. הכל נחתם במטבע מיוחדת".

על דרך פרשנותו: "פירושי הרוגאצ'ובי מלווים לרוב גם הם בבקיאות נפרזה. אפשר, שאם נבוא לעיין בכל אחד ואחד מה"עיינים" ומראי המקומות נראה בו אסוציאציה רחוקה. אבל צירף כל הראיות הבקיאותיות כולן מחזק את כחן ונותן להן הוד ויופי. יש בזה מקום "המקרה לא יתמיד". אם אנו רואים קו אחד חודר בתוך הרבה ענינים, סימן שהקו הזה הוא באמת משותף לכולם. כחו של הרוגאצ'ובי – להרגיש בקו זה ולהדגישו. נקודה זו, שדבר שאין בו מצד עצמו כדי להכריע, כשהוא מצטרף לאחרים מבני מינו אזי "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", נקודה זו אנו מוצאים גם בהלכה. הרי זהו כל היסוד של "תרתי לריעותא" בטריפות הריאה. כל אחת מה"ריעותות" אינה מעידה על כלום, אבל בצירופן כל אחת מוכיחה על חברתה. יסוד זה הוא גם כן בדין של צירוף סימנים לענין היתר עגונה שני סימנים שאינם מובהקים מצטרפים להיות סימן מובהק. מראי מקומות הרבים של הרוגאצ'ובי יש בהם משום "צירוף סימנים". וכמובן מאליו, המדובר הוא על אותם ה"עיינים" שלכאורה אין לראות את הקשר שבינם להענין הנדון. אבל על כל צעד ושעל אנו פוגשים גם בציונים של בקיאות המפתיעים בחידושם והגיונם כאחד באופן ישר, כשהם לעצמם, מבלי כל סיוע ממקומות אחרים".

על דרך תשובותיו: "מבחינת המשקל והערך יש ב"שאלות ותשובות" מה שאין במפרשים ויש בהללו מה שאין באלה. בתשובות גובר ביותר רגש האחריות. כאן לא יועילו המצאות וסתם פטפוטים, לשם נוי ולשם חריפות. ההכרעה דורשת גישה מעשית חייב או זכאי, כשר או פסול. ומאידך: במפרשים ניכר לפעמים יותר היסוד הקבוע והקיים. אין כאן עניין של הוראת שעה. לא שאלה ארעית ומקרית לפנינו. איננו משועבדים לפרטים העובדתיים השונים, המשתנים חליפות בכל "מעשה שהיה" והמשנים את פני הדיון ומכוונים אותו לעומת צירוף "סניף" זה או אחר.

אמת המידה האמורה אינה נוהגת במחברנו, הגאון רוגאצ'ובי, ז"ל. דרך אחת לו בספרו על הרמב"ם וברבבות תשובותיו. אותה הגישה, אותה הבקיאות, אותם ה"גדרים" ואותן ההפתעות. הגישה – תלמודית רמבמי"ת, בין בנידונים עיוניים ובין במקרים מעשיים. הבקיאות, כאן ושם מלאה "עיינים" ומראי מקומות, בצירוף ראשי דברים וקטעי משפטים בתורת ציטאטות. ה"גדרים" חדורים הגיון רוגאצ'ובי מיוחד ויוצאים מחוץ לגבולות הנידון – מקיפים וכוללים ענינים מרובים ממקצועות שונים שבתורה. כל אלה מולידים הפתעות ו"תגליות" של פירושים וביאורים מקוריים בתורת התנאים והאמוראים ובאותם הראשונים שהוא משתמש בהם.

מידת האחריות של הרוגאצ'ובי בתשובותיו, בדין הוא שתהא בעצם טבעה מרובה ביותר. זה שהולך בדרך כבושה של פוסקי הלכות דיו שהוא מוצא שמסקנתו מתאימה לדעת קודמיו. הסיק מה שהסיק מתוך ה"שלחן ערוך" ונושאי כליו – מה טוב; פשפש ולא מצא – מחפש לו תומכים אחרים בפסוקים בני סמך. לבשעת הדחק, שאין לו עמודי ברזל לסמוך עליהם, מספיק אם על כל פנים אינו רואה התנגדות לדעתו בפוסקים המקובלים. הרוגאצ'ובי, שאינו מתחשב כמעט עם שום פוסק, ראשון או אחרון, אינו חולק עליהם ואינו מסכים להם – אינו מזכירם כלל (פרט להרמב"ם, רש"י ותוספות ועוד קצת ראשונים), הרי שעליו לשאת לבדו את כל העול של האחריות. והוא נושא. משיב לכל שואל הלכה פסוקה. אחרי כל האריכות וה"גדרים" הריהו חותך את הדין"

הרבה עמלו להבנת כתביו כמו "מפענח צפונות" שהוציא הרב הגאון, יחיד בדורו, רבי מנחם מנדל כשר שהקים לשם כך מכון מיוחד. ב"מפענח צפונות" מבוא נרחב להערכת אישיותו, דרך לימודו ויסודי שיטתו; "העמק עיון" של הרב משה גרוסברג להבהרת דבריו (מהקדמת הרמב"ם עד סוף פרק ג' מהלכות עבודה זרה).

סיפורים אין ספור סופרו על חריפותו ו"ביטולו" את הבאים במחיצתו. נביא כמה מהם: מעשה שפלפל בתורה עם אחד ממקורביו בערב תשעה באב. הוציא המקורב שעון מכיסו, כדי לראות אם הגיעה שעת חצות ואסור לעסוק בתורה. תנוח דעתך – אומר לו הרוגאטשובי – לגבי, אין זה דבר חדש. לגביך – זה דבר האבוד!..

מעשה ובאו אליו איש ואשה שמחלוקת היתה ביניהם. רבנו – אמרו לו – רצוננו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בירושלים. מה ראיתם – שואל אותם הרוגאטשובי – כלום חסרה מחלוקת בירושלים?

מעשה שבא אליו רב אחד ותלונה בפיו: רבנו! – גיסות באו לעיר, כבשוה וגרשוני מן העיר. פלאי פלאים, אומר רבי יוסף, עם הדומה לחמור וכוונו לאמת..

מעשה ובאה אליו אשה להתברך מברכות פיו. נזף בה הרוגאטשובי וסירב לברכה. נענה אחד המקורבים ואמר: יברכה הרב, הרי אמרו: "אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך", קל וחומר לברכת צדיק כרבנו. אמר לו הרוגאטשובי: עד שאברכנה אני בברכה שיש בה קל וחומר, צא וברך אתה ברכה שאין עמה קל וחומר...

פעם אחת אמר לו רב אחד מרבני הדור: רבנו, מהו אומר עליי שלא בפני. האם גם אותי כבודו מבטל? לאו – אומר לו הרוגאטשובי – מר ושכמותו איני מבטל. זחה דעתו של אותו רב ואמר: באמת, כך נוהג כבודו? הן – מחייך הרוגאטשובי – אין דרכי לבטל אלא גדולים...

כדרכו, עסק בדברי תורה בכל עת ובכל שעה, בשעה שהיה בבית הקברות היה ממשיך להתפלפל עם העומדים מסביבו. רבנו, שאל אותו מאן דהוא, האם אינו חושש ל"לעג לרש". לא, משיב לו הרוגאטשובי, בחייהם לא ידעו כלום, קל וחומר במיתתם..

כאשר נסתלק חברו לרבנות דווינסק, רבי מאיר שמחה הכהן בכל "אור שמח", היה הרוגאטשובי מלא כאב וצער והוריד דמעות. שאלוהו: הרי בחייו נהגת לומר שאין רבי מאיר שמחה יודע ללמוד, אכן, אמר הרוגאטשובי, כך אמרתי, אבל בסוף ימיו כבר הגיע לידיעת התורה..

שנתו האחרונה עברה עליו ביסורים קשים. בתשובתו מיום ה' בכסלו תרצ"ו, כשלשה חודשים לפני פטירתו, הוא כותב: "קבלתי מכתב ומה מטרידני ואני חולה מוטל במיטה ל"ע..ואל יטרידני כי אני כעת חולה.." ובכל זאת השיב!

הוא הועבר מדווינסק לריגא וסבל יסורים נוראים. שלשה שבועות לפני פטירתו, התבטא: הלוואי וישתתקו מכאובי לפחות יום אחד בשבוע, כדי שאוכל לעסוק בדברי תורה ואני מוכן לשאת את הייסורים בששת הימים הנותרים..

משגברה המחלה העבירוהו לווינא ושם נותח, אולם ללא הועיל, ביום י"א באדר תרצ"ו, יצאה נשמתו[סמודגש בטהרה. ארונו הועבר לדווינסק ושם חלקת מחוקק ספון. בתו, רחל, היתה אשת הרב ר' ישראל אבא ציטרון, רבה הראשון של פתח תקוה שנפטר בחיי חותנו.

הדברים מתוך הספר "תשעים שרים", כרך ב', עמ' 253

++++++++++++++++++++++++++++++++++++ כתבה מכפר חב"ד.

הרב שלא חת מפני איש

במו עיניי ראיתי את ראש הקהילה שהביא מכתב שעליו צריך להוסיף את חתימתו של הרוגאצ'ובר. היה זה בעניין ציבורי חשוב. הרב לקח את העט והחותמת וחתם באמצע המכתב באמרו: עד כאן אני תמים דעים עם מה שנאמר במכתב ואני חותם. ומכאן ואילך אין זה לרוחי ולפי השקפתי ולא אחתום. לא הועילו ההפצרות של ראש הקהילה והוא לא חתם על היתר...

מאת נח זבולוני

שהיתי במחיצתו של העילוי מרוגוצ'וב, מחבר ה"צפנת פענח" על יד החזקה של הרמב"ם ועל מסכתות הש"ס במשך שנה תמימה. היה זה בשנת תרצ"ג-ד בעיר דווינסק שבלטוויה. נמניתי על חובשי ספסלי הישיבה שנוסדה בעיר זו. הגעתי ללטוויה מפולין באופן בלתי חוקי והודות לציר הסיים הלטווי מאגודת ישראל ר' מרדכי דובין הי"ד (שנספה בכלא בברית המועצות במלחמת העולם השנייה) קבלתי רשות שהיה בלטוויה. רבה של דווינסק, הרב יוסף רוזין המכונה הרוגאצ'ובר והידוע בשם זה בעולם התורני, מעולם לא עמד בראש ישיבה ואף לא סמך ידו על רבנים. הוא היה עומד על רגליו במשך כל שעות היום והלילה, כשגמרא פתוחה לפניו על עמוד קטן ועוסק בתורה, או משיב על שאלות הלכתיות שהיו מגיעות אליו מכל קצוטי תבל. הרוגאצ'ובר היה נוהג להשיב בלשון קצרה וקולעת בגלויה, לכל מי שפנה אליו. הוא לא בדק בציציותיו של השואל ואת חלק הארי מרבבות הפונים אליו לא הכיר מעולם ולא שמע עליהם. מלבד גדלותו בתורה, בהלכה, אגדה פוסקים וכו' היתה סיבה נוספת לרבים שפנו אליו. השמועה שפשטה כי הרוגאצ'ובר עונה לכל דיכפין, גרמה שנמצאו סתם מקשנים, שהיו פונים אליו לצורך אוטוגראף שלו, שיהיה שמור באלבום. היו פונים אליו בשאלה של שה"י פה"י, והוא ברוב פיקחותו והבנתו ענה להם. היו שקיבלו ממנו תשובה מלאה עיי"נים כלומר: עיין שם, עיין שם, עיין שם וכו' ולאחר עיון במקורות שציין ב"עיין שם" שלו התברר כי בכל המקומות שציין, מדובר בעניין של עם הארץ… מצבו החומרי של הרוגאצ'ובר היה בכי רע. הקהילה היהודית בדווינסק היתה ענייה ומרודה ולא נהנתה מתמיכה ממשלתית. משום כך התלבט רבה של דווינסק בכל מכתב ומכתב שהשיב. אלה שצרפו לשאלה גם בול בין-לאומי, פתרו את הבעיה הכספית, אולם רוב השואלים לא ידעו על מצבו החומרי הדחוק של הרוגאצ'ובר. הרב מדווינסק עשה אפוא חשבון אריתמטי רגיל. הוא היה מדביק על הגלויה בול בשווי של חצי מחיר המשלוח ועל מקבל הגלויה היה, לפי החוק, להוסיף את מחיר הבול הרגיל. הרוגאצ'ובר שחי חיי דחקות, היה מקפיד מאוד שמביתו לא יטלפנו שיחות חוץ. בעיר דווינסק היה תעריף הטלפון חודשי, בלא הגבלה על מספר השיחות, אולם שיחות חוץ נרשמו וכל שיחה ושיחה חויבה בתשלום. בדידי הווה עובדא: נכנס אליו גבאי בית הכנסת פלנובר – בו התפלל הרוגאצ'ובר – מר ופסי (אביו של הד"ר ופסי מנאשמי משפט הרופאים היהודים בברית המועצות בתקופת סטאלין) וביקש רשות לטלפן. הרשות ניתנה, אולם הרוגאצ'ובר רמז לי שאתקרב אליו באומרו: "קוידנובר (כך קרא לי על שם עירי), אנא תשגיח שוופסי לא ישוחח עם ריגה…".

איני מוכן להיות שוטה...

שיחותיו של הרב יוסף רוזין היו של תלמיד חכם אמיתי. לא קרה ששיחת חולין שלו לא תהא מתובלת בדברי הלכה ואגדה. כך היה נוהג במשך כל ימי חייו עלי אדמות. הוא סיפר לי על דין תורה מפורסם וידוע שהתנהל זמן ממושך, על סכום כסף אסטרונומי שנסתיים בפשרה בין שני הצדדים. בית הדין היה מורכב משלושה גדולי הדור, ביניהם הרוגאצ'ובר, רבה של שאוולי הגאון ר' מאיר אטלס ז"ל ורב שלישי מפורסם ר' חיים בריסקר (סולובייצ'יק) או ר' חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה (הזהות אינה ברורה, יען כי הרוגאצ'ובר סיפר כי ישב עם חיים ועם מאיר בדין תורה. הוא היה נוהג לקרוא לגדולי הדור, אף בדורות הקודמים, בשמותיהם הפרטיים). לאחר ששני הצדדים הסכימו לפשרה הוציאו בעלי הדברים מכיסם סכום לא מבוטל כתשלום לחברי בית הדין בעד ימי הישיבות הממושכות כנהוג, אולם שני הדיינים, ר' מאיר ור' חיים, סירבו לקבל את המגיע. הרוגאצ'ובר לעומת זאת לקח את כל הכסף ובנוכחותי הדגים איך גרף בידיו את הכסף מעל השולחן ושם בכיסו באמרו: יש גמרא מפורשת שיש לקחת והיא: כתוב חרש שוטה וקטן וכו', על שוטה אומרת הגמרא בחגיגה דף ד "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". נשאלת השאלה, אמר רבה של דווינסק, הלא לפי ההיגיון הבריא צריך להיות כתוב: המאבד מה שיש לו, ולא מה שנותנים לו? אלא מכאן ראיה מפורשת שאם נותנים ומסרבים לקחת נקראים שוטה ואין אני – הוסיף הרוגאצ'ובר – רוצה להיות נמנה עם חבורה זו...

לא חת מפני איש

הרוגאצ'ובר לא חת מפני איש ואף לא מפרנסיו. במו עיניי ראיתי את ראש הקהילה שהביא מכתב שעליו צריך להוסיף את חתימתו של הרוגאצ'ובר. היה זה בעניין ציבורי חשוב. הרב לקח את העט והחותמת וחתם באמצע המכתב באמרו: עד כאן אני תמים דעים עם מה שנאמר במכתב ואני חותם. ומכאן ואילך אין זה לרוחי ולפי השקפתי ולא אחתום. לא הועילו ההפצרות של ראש הקהילה והוא לא חתם על היתר... טרם נמצא הביוגראף של הרוגאצ'ובר שימסור לדורות הבאים על גדלותו בתורה ובכל מכמני החכמה ומחשבת ישראל, שכל רז לא אניס מיניה. פיו הפיק מרגליות ומנה את כל האותיות בתלמוד בבלי, ירושלמי, רמב"ם וכו'. קרה פעם בהיותו משוחח בדברי תורה ומתפלפל בהם שכח לרגע קט את דבר רש"י במקום מסויים, מיד רקע ברגלו ואמר: "השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות פרק ג). אולם כהרף עין נזכר והמשיך לצטט את אותיות הרש"י. הרוגאצ'ובר חיווה דעתו לעתים קרובות גם בחכמת הרפואה. הוא שאב ידע זה מתוך בקיאותו המופלגת בתלמוד, שם מוזכרות כל מיני מחלות ודרכי ריפוין. קרה ורבה של דווינסק היה זקוק לניתוח דחוף. לאחר שרופאו הפרטי המנתח המפורסם, פרופ' מינץ מריגה, בדק אותו וקבע את הדיאגנוזה של המחלה, ניסה הרב יוסף רוזין לחלוק על קביעת הדיאגנוזה של הפרופסור ובנוכחותו ציטט מן הירושלמי על מהלך מחלתו באומרו שלפי הירושלמי צריך הניתוח להיערך במקום אחר ולא במקום שקבע הפרופסור... פרופ' מינץ שזכר גירסא דינקותא, קם ואמר: מובן מאליו שלא אבוא לחלוק על הירושלמי, אלא הצעתי היא שינתח את כבוד הרב הירושלמי ולא אני... וד"ל.

כזוהר פני מלאך אלוקים

רבנים ותלמידי ישיבות מחו"ל שביקרו בדווינסק היו סרים אל פתח ביתו של הרוגאצ'ובר. היו כאלה ש"פחדו" להיכנס אליו בגפם וביקשו ללוותם ולהציגם בפניו. על מקרה אחד רצוני לספר. ביום שבת אחד נלוויתי אל הרב גרונם לנדאו, ממצוייני ישיבת קמניץ דליטא וכיום ראש ישיבת הדרום ברחובות. הצגתי אותו לפני הרוגאצ'ובר ולאחר שיחת נימוס ושהייה קלה נפרדתי וחזרתי להיכל הישיבה, כשהרב לנדאו נשאר בביתו של הרב מדווינסק. במוצאי שבת פגשתי את הרב לנדאו שאמר לי כי הרוגאצ'ובר מחפש אותי. נבהלתי קצת, כי הרוגאצ'ובר היה חשדן שמא סוחבים ממנו ספרים (הלא דברים אחרים לא היו לו...) מיד באתי אליו ברעדה. בראותו אותי הסיר משכמו את מעילו החם ושם אותו על כתפיי, באומרו: "קוידנובר, החורף כבר במלוא עוזו ואתה מתהלך בלי מעיל, הא לך מעילי. אין לי דמים לקנות לך מעיל חדש, אבל באין בררה גם זה יהיה טוב". לא יכולתי לסרב כי אין מסרבין לגדול, והייתי מוכרח לקחתו, ועד היום הזה הוא שמור אצלי למזכרת… נוסף לגדלותו בתורה היה הרוגאצ'ובר צדיק וחסיד יסוד עולם. היו דברים שהקפיד עליהם בחומרת-יתר. הוא היה נזהר שלא להסתכל בפני אישה, ואפילו היא פנויה. אף בלכתו לבית הכנסת פלונבר, הלך בשולי הדרך ולא על המדרכה, שמא יפגוש באישה ובעל כורחו חיאלץ להסתכל בה. כן היה נוהג שלא לשוחח עם צעירים בדברי תורה הדנים בנושאים שבינו לבינה. צעיר שהיה נכנס אליו וחפץ לבוא בשיחת דברי תורה על נושאים הנ"ל, נשאל מיד אם הוא נשוי או שרוי בלא אישה. תשובת המשיב הכריעה גורל השיחה של גדול ישראל, בעל הפנים המזהירים כזוהר פני מלאך אלקים, שתלתלים ארוכים ירדו על פי מידותיו.

(פורסם בכפר חב"ד גיליון 1097) פיני · (טובת הזולת) 19:50, 3 ביולי 2011 (UTC)

תעשו משהו עם התמונה

ר'ובן - שיחה 14:31, 15 בינואר 2012 (UTC)

טופל. --חיים נהר ¤ (שׂיג ושׂיח), כ"א בטבת ה'תשע"ב 10:41, 16 בינואר 2012 (UTC)

בן ציון

לפני כמה שבעותו מחקתי את השם בן ציון משמו מאחר שמעולם לא שמעתי כזה דבר לאחרונה ראיתי בהתמים שמצאו לאחרונה כתי"ק מכירת חמץ שלו ןשם מופיע השם בן ציון . השם חיים גם מחקתי ועדיין לא מצאתי מקור לזה -- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי/ת.

החזרתי את שני השמות, נראה שמי שכתב אותם יודע על מה הוא מדבר. שָׁלוֹם - יְהוּדִים מְשׂוֹחֲחִים כ"ד בשבט ה'תשע"ב, למניינם 17:40, 17 בפברואר 2012 (UTC)

אולי כדאי לכתוב מקור לשם בן ציון (שלא כ"כ ידוע) ממה שכתבתי לעיל -- נכתב ע"י חצקל ששכח לחתום את שמו.

אני מסכים. אולי יש לך קישור לזה? שָׁלוֹם - יְהוּדִים מְשׂוֹחֲחִים כ"ו בשבט ה'תשע"ב, למניינם 01:36, 19 בפברואר 2012 (UTC)

הוספתי. כשיהיה לך מקור מדוייק, נשמח שתעדכן בגוף הערך. --חיים נהר ¤ (שׂיג ושׂיח), ד' באדר ה'תשע"ב 09:40, 27 בפברואר 2012 (IST)

אשמח שישלחו את המקורות [צילום כתבי היד וכדו'] של שמו המלא למייל: rtuci123cyehhi@gmail.com . יישר כוח. ר'ובן - שיחה 19:49, 15 באפריל 2012 (IDT)

מהו המקור לשם בנציון? ואם ישנו מקור מהימן צריך לעדכן בשם הערך. ר'ובן - שיחה 22:53, 16 באוגוסט 2012 (IDT)

מחיקת השם

אחרי ששאלתי את חיים נהר למקור השם, התברר שאין שום מקור מהימן. כפי שביקש ממני ר'ובן עשיתי חיפוש יסודי בכל גליונות 'התמים' (בית משיח) ולא מצאתי את 'תצלום כתב היד' המדובר, וממילא, כנראה שה'אנונימי' סתם חמד לעצמו לצון, וממילא - מחקתי את השם 'בן ציון' מגוף הערך עד שמישהו יציג כאן את 'תצלום כתב היד'. • זוננשיין - תמיד בשמחה • ט' בניסן ה'תשע"ג • 15:53, 20 במרץ 2013 (IST)

שים לב שגם בשום מקום אין מקור לשם חיים וע"כ באם אין התנגדות יש למחוק גם אותו. ר'ובן - שיחה 00:26, 24 במרץ 2013 (IST)

אף אחד לא חמד לצון. השם בן-ציון אכן קיים ואמצא המקור תוך כמה ימים אי"ה. שף ויתיב • קאנפרענץ רום

מה שמו המלא של הרגוצ'ובר? -- ד. שטרן ∗ השמים מספרים • 19:17, ט"ז בשבט, ה'תשע"ז (12 בפבר' למניינם), ימות המשיח • יחי המלך המשיח!